צועדים בשבילייך, מוארים ומהרהרים

דָּחוּף. דָּרוּשׁ מַשֶּׁהוּ טוֹב, שֶׁיִּקְרֶה וְרָצוּי בְּקָרוֹב. מַתְחִיל לִהְיוֹת קָשֶׁה פֹּה מִלִּחְיוֹת. עָבַרְנוּ לִסְחֹוב. לֹא שֶׁנִּמְאַס מֵהַכֹּל - יוֹצְאִים, מַמְשִׁיכִים לֶאֱהֹב וַעֲדַיין הַרְבֵּה זְמַן עָבַר, מֵאָז שֶׁקָּרָה לָנוּ מַשֶּׁהוּ טוֹב. יוֹתֵר מִשָּׁנָה שֶׁלֹּא קַל, לֹא קָשֶׁה לַעֲקֹוב. כָּאן רָחוֹק, הַרְבֵּה נוֹף בָּאֹפֶק, הָרִים וּזְרִיחוֹת וּמַכְאוֹב. מִי שֶׁיָּכוֹל, שֶׁיְּסַדֵּר לָנוּ מַשֶּׁהוּ טוֹב. לֹא אֵיזֶה ג'וֹבּ אוֹ מַכָּה בַּלּוֹטוֹ. טִיּוּל, עֲגָלָה, בָּרְחוֹב... (אלון פרידמן).

צועדים. מצפה תם ז"ל. מביטים. כמו תמיד, בזווית העין, מתכווץ לנו מיתר בלב, רגע של... "רָצִיתָ לָעוּף, רָצִיתָ כְּבָר הַלְאָה עִם חִצֵּי חִיּוּךְ, עָלִיתָ לְמַעְלָה. מִילְיוֹן כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם, תּוֹפְסִים אֶת הַצֶּבַע שֶׁלָּךְ בָּעֵינַיִם. תֵּן רַק עוֹד שְׁנִיָּה אַחַת לוֹמַר לְךָ שָׁלוֹם"... (יפתח קרזנר ועמית פרקש).

רוצים להישאר מעודכנים כל הזמן? הירשמו עכשיו לניוזלטר של נדל"ן היום

מדברים נדל"ן עם עופר פטרסבורג. האזינו לפודקאסט החדש >>

הפעם, זה צורב. כואב. כמו בוקס בבטן. אולי כי היה זה ערב לאחר התנהגות מבזה, מקוממת, מבחילה. בלב חיבקתי את ענת. חזק. זה היה ביום שלישי. אפילו לא פעם אחת כי טוב. הכי שאפשר לא טוב.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה - בַּחֲרנוּ לְהַקְשִׁיב. בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם - בַּחֲרנוּ בְּצִפּוֹר. בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים - בַּחֲרנוּ בִּשְׁנֵיהֶם. בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ - בַּחֲרנוּ בַּתִּקְוָה (בוריס א' נובאק).

בהמשך ניצב לו הבית. מחלונותיו אור מרצד על שולחן. רומז "סיפור" ללא מילים, מרגש. איש מבוגר רכון לשולחן, יושב והוגה. המראה אומר: "והדרת". הכבוד לדור השלישי, למגורים המשותפים, לערך "משפחה" - גדול יותר מסך כל הבריכה, המשחקים הפזורים, החלונות הגדולים ומרחבי המגורים. רק יצאנו להליכה. תמונה מתוכה. הלב מרגיש לנו.

"אַנִי עַדַיִן מִתְקַשָּה לְעַכֵּל, שֶמֵאַחוֹרֵי כֹּל חַלוֹן מוּאָר, מִסְתַּתֵּר סִפּוּר חַיִּים לֹא פָּחוֹת עָמֹוק מִשֶּלִּי" (רחל חלפי).

ממשיכים לצעוד. שולחן עגול "מחובק" בחלון מעוגל. מתכנסים בו הילדים, ההורים, מחשבים ניידים ועוד. המראה "יושב" על הרחוב והצעידה המזיעה שלנו, מחוייכת - בימי "זום" אלה, על אחת כמה וכמה. "שולחן עגול". משפחה לומדת. לא נעמדנו לצפות, כדי לא לחטוא במציצנות אבל בערב קייצי, כשהחלונות פתוחים לרווחה, די בדקה קטנה, "לתפוס" את הרגע.  זה מעניק בתקופה כזו, מימד אחר. משפחתיות מכנסת. סיפורו של עוד חלון. מרפסת הרגש - בלב.

מקרן רחוב נסתרת, שועט מולנו כלב – ללא רצועה. לפני כחצי שנה חלפנו על פניה של גברת עם שני כלבים. בשבריר של שנייה התרחשה הנשיכה. הכלבה "הנעימה"... לדברי גבירתה, נעצה שיניה בכנף הסווצ'ר וממנו שן וחצי נגסו כאב צורב בשיפולי הגב.

אינני יוצאת דופן. עוד צועדים ורצים, נפתלים בצעידתם. מבוגרים אחרים, מנומסים, רצועת הכלב בידם ו"רק אם אומרים"... הם נענים ואפילו כמה מהם מתנצלים ופולטים... "היינו כאן לבד"...

או אחרים, שכשמתקרבים, מזדרזים לאחוז את כלבם עד שנעבור.

מגדילים עשות השקועים באזניות הניידים, שהצועדים והרצים "מפריעים" להם בשיחתם, בעוד כלביהם מריחים לך את אחוריך וקדמת גופך וחושפים שינייים גם. ועדיין לא התייחסנו לגללים, לציניות, לצחוק ולזלזול ובכלל - המתלוננים הם בבחינת "טרחנים". הילדים ובני הנוער, המוציאים  את כלביהם, מקפידים בהחזקתם ברצועה.

"פַּעַם הָיִיתִי קוֹרֵאת לְכֹל אֶחָד חָבֵר. לְזֶה שֶׁהִקְשִׁיב בְּאֹזֶן אַחַת, לְזֶה שֶׁהוֹשִׁיט יָד פַּעַם בְּשָׁנָה, לְזֶה שֶׁרָצָה שֶׁאֶהְיֶה כֹּל הַזְּמַן זְמִינָה, כִּי אוּלַי בְּדִיּוּק תִּגָּמֵר לִי הַסּוֹלְלָה - בְּעִקָּר זוֹ שֶׁאֶצְלִי בַּלֵּב טְעוּנָה. וְהָיִיתִי צְרִיכָה לְהִיוולֵד שׁוּב מֵחָדָשׁ בִּכְדֵי לְהָבִין, שֶׁחֲבֵר, לְעוֹלָם לֹא יְסוֹבֵב לִי אֶת הַגַּב וְיֶאֱחֹז לִי אֶת יָדַי חָזָק, בְּעִקָּר לִפְנֵי הַנְּפִילָה וְיִתְנַצֵּל עַל כָּךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַק זוּג אָזְנָיִם וּפֶה אֶחָד. אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֶת הָעִקָּר הוּא יַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו"... (ענת אורפז).

 

ערב קיצי מהביל

צועדים בשביל שון כרמלי ז"ל. מסביב פריחות גם בערב קיצי מהביל. ממשיכים למרכזי, החוצה את היישוב. תאורת עצי זית - כמברשת מכחול בטבע. זו, משמשת עבורנו השראה, כשחלפנו על פני בית הספר המוחשך. תאורה של כמה עצי חרוב במרחבי הלמידה שלו, יכולה להפיג משהו את הבדידות שנכפתה עליו בשנה האחרונה.

"...פָּנָס הָרְחוֹב כִּבָּה עָצְמוֹ לָדַעַת, כִּי בְּלִי חַשְׁמַל הוּא לֹא מָצָא שׁוּם טַעַם"... (שלום חנוך). ממשיכים. הפדומטר מוחא לנו תשואות. סיימנו את מכסת הצעידה היומית. מחר יום חדש. לילה טוב לך, קיסריה.

למחרת בבוקר כותרת מאדימה פנינו בעיתון: "זה סופי"... סופי – המילה הזו תמיד מצמררת אותי. "...אושרה התוכנית להכפיל את מספר התושבים בקיסריה עם תוספת משמעותית של יחידות דיור, חדרי מלון ושטחי מסחר תוך הדגשה, כי רמת הצפיפות תעלה, יהיה שינוי דרמטי באופי הישוב תוך פגיעה משמעותית באיכות החיים".

המתכננים והמחליטנים המוזכרים בכתבה לא גרים בישוב שלנו וגם לא הביאו את בני משפחתם לגור כאן. אנחנו כן. במיטב כספנו. לרגע, הליכתנו לקיסריה לפני למעלה מ-20 שנה, החול והים, ברק השמיים ותפילת האדם, מכרסמים בנו. ואחרי הכל, מה יהיה בתוכנו? השנה הייעודית ל"סופי" הזה היא שנת  2035 - שמא כבר לא נהיה אז רחמנא ליצלן?

"...אוּלַי זוֹ רַק פְּתִיחָה לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר, שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבוֹא. אוּלַי זוֹ רַק שְׁתִיקָה מְמֻשֶּׁכֶת, הַדּוֹמָה לְמָוֶת, אֲבָל הִיא לֹא הוּא, כְּמוֹ מַחֲלָה שֶׁתַּעֲבֹר. אוּלַי זֶה נִסָּיוֹן.... וַיִּקָּחֵהוּ שָׁם, וַיְנַסֵּהוּ שָׁם בִּרְחוֹב אֵין שֵׁם וְאֵין הֶמְשֵׁךְ⁠ לְמַעֲנוֹ. אוּלַי זוֹ רַק פְּתִיחָה לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר, שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבוֹא. אוּלַי תָּשׁוּב כְּאַהֲבָה לוֹהֶטֶת בְּיוֹם הַדִּין הַמְפֹואָר וְהָאָדֹום. אוּלַי תַּמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בְּעִקְּבוֹת הַמַּנְגִּינָה, בִּרְחוֹבוֹת מְלֵאֵי שָׁמַיִם וְאֶפְשָׁר וְיִהְיֶה לְךָ מָשִׁיחַ⁠ שֶׁיָּבוֹא... (ח.גורי).

הכותבת היא תושבת קיסריה, כלת פרס חינוך לניהול ומנהיגות במערכות חינוך מאתגרות. כתבה והוציאה לאור עם שותפתה את הספר "עינוגים". מנטורית לשינוי, חדשנות ומיזמים. מאמנת אישית למשפחות, בני נוער, מנהלים ובעלי תפקידים בסקטור הפרטי והציבורי. אמונתה היא ש"התוהים אינם טועים". הכתיבה מהווה עבורה מקור והשראה ל"קול ליבה".

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו