מירי אלוני מקבלת אהבה וכבוד ברחוב

אם הייתי בת מזל טלה, לראיון הזה לא היה שום סיכוי להתממש. מירי אלוני מקשיבה לקול הכוכבים, ועם הטלאיות יש לה כל מיני עניינים. אבל אני מזל דגים, שזה כבר יותר טוב, וגם מסביר היטב למה אני אוהבת לילות ארוכים של וויסקי ואהבה. אז אני נכנסת ליו־טיוב, ושם, בפסטיבל הזמר של שנת 73', עוד מעט מלחמה, היא עומדת בשחור־לבן, מוצפת אורות, ושרה לי "שיר לערב חג".

פעם אחר פעם, בלופ, היא בתוך הלחן של יעקב הולנדר והמילים של תרצה אתר שכתבה דבר געגוע לאבא שלה אלתרמן, אבל המילים הן כאלה שאפשר להתגעגע איתן לכל אחד בעולם, גם אם הפנים שלו במרחק נגיעה.

לפני שנים, כשרק התחילה להופיע ברחוב, ביקשתי ממנה שתשיר לי את השיר הזה, אבל היא סירבה. עד היום אין לה מושג למה. אחר כך לא חזרתי לבקש, רק עצרתי מדי פעם להקשיב לה, רואה את התפאורה שסידרה לעצמה, פרחי פלסטיק, דגלים וסרטים, את שרפרפי הפלסטיק הפזורים מולה, ובעיקר את הקהל, שגדל. את קבוצות הנוער של "תגלית" ו"מסע", שהפכו את המופע שלה לתחנה קבועה אחרי הביקור בכיכר רבין. במבטא זר הם עומדים שם ושרים בקול רם את כל המילים של "שיר לשלום", ואם הרחוב ממש עושה טובה, בדיוק אז להקת יונים מתרוממת באוויר. 

מנוסה ומקצוענית, היא שולטת בקהל. למדה איך לקיים שיחה תוך כדי שירה, במיקרופון או קרוב, לתוך האוזן. בימי הולדת היא חוגגת עם הקהל הזה שלה, ויש לה מחברות שבהן הוא מרעיף לה דברי אהבה ומחמאות, ציורים, מדבקות צבעוניות, אין עלייך מירי, את הגדולה מכולן, ריגשת, הִזכרת, זוכרת? 

היא קולטת כל מצלמה או סלולרי שמתרוממים לעברה, ובקטנה נותנת זווית. "אם כבר, שיהיה יפה". יש גם הרבה קבועים שמגיעים בכל שלישי ושישי שתרגש אותם, שתעשה להם שמח.

לפני כמה שבועות אחד מהם התפרץ לעברה, בעט במגבר והמשיך הלאה. כששאלתי אותה אם נבהלה ממנו, אם פחדה, אמרה שאנשים לא מפחידים אותה, "כי אני מבינה אותם. יש משפט יפה ביהדות שאומר שלהבין פירושו לסלוח. ולהבין בא מהשורש של להתבונן. ואני בן אדם שמתבונן, בוחן כליות ולב. אנשים באים אלי בערמות, לפתוח את הלב. יש בחור שהיה אלכוהוליסט. אין לו משפחה. דר רחוב, שהתחיל לבוא אלי ונורא רצה לשיר. בתקופה ההיא עוד היה לי מיקרופון שני, מיועד למי שירצה להצטרף לשיר. אמרתי לו שאם הוא רוצה, הוא צריך לבוא פיכח. אז היתה תקופה שהוא הפסיק לשתות רק בשביל לבוא לשיר איתי. פעמיים בשבוע היה מגיע ושר. עכשיו, לצערי, הוא חזר לשתייה".

היא לא מעשנת, לא שותה אלכוהול, וחוץ מכמה שאכטות שלקחה בשנות ה־70, היא גם לא עושה סמים. "אני שוחרת בריאות. שנים הייתי צמחונית, עד שעברתי לטבעונות". מקפידה על דיבור שקט בשביל לשמור על הקול, והתחזוקה משתלמת. כשהיא פותחת את הגרון לזעוק לשמי הרחוב "הבן יקיר לי", נדמה ש־63 שנות חיים לא עושות על הגרון שלה שום רושם.

את הקול ירשה מאמא, שקיבלה אותו מאמא שלה, הסבתא של מירי, אסתר לבית בקר. "משפחה גדולה מראשון לציון. סבתא שלי ושתי אחיותיה אהבו מאצ'ואים. כמוני. גם היא וגם שתי האחיות התחתנו עם שומרים. אחות אחת, ציפורה, התחתנה עם אלכסנדר זייד. האחות השנייה, קיילה, התחתנה עם ישראל גלעדי. סבתא התחתנה עם מאיר קוזלובסקי, שהוא אולי פחות מפורסם, אבל יש גבעה על שמו. מי שמתמצא בגוורדיה הזאת יודע שסבא היה תותח".

אני ממחנה אלביס

על גבעת קוזלובסקי, אחת משתי הגבעות שנתנו לגבעתיים את שמה, היא נולדה. בכורה מבין שלושה, בת להדסה שעבדה, לסירוגין, כאחות מעשית במחלקה הפסיכיאטרית של כלא מעשיהו, וליוסף, שעלה לארץ מפולין, נגר שעבד כל חייו בבית חרושת "הארגז". "היה קם מוקדם, מכין לעצמו את הסנדוויצ'ים, צנצנת לֶבֶּניה, מלפפונים, בצל ירוק, קצת מלח ופלפל. מכין לעצמו את ארוחת יומו. איש מקסים. פריק של תקליטים, שאהב חזנות".

זה היה בית חמולה שנבנה על סליק של ההגנה. המשכורת בבית לא היתה גבוהה, אבל הפטיפון תמיד ניגן, והיו מסיבות של ההורים, "סלוניים, טנגו, כאלה. הייתי ילדת רדיו. אהבתי את שושנה דמארי ואת אסתר עופרים, את כרמלה מספרד ואת עמליה רודריגז מפורטוגל ושאנסונים צרפתיים. אדית פיאף היתה אלוהים שלי מגיל צעיר, וגם אלביס. המלך. עד היום".

קליף ריצ'ארד?

"הוא חמוד, אבל אני במחנה של אלביס 'ביי פאר'".

בקלות היא לוקחת אותי לגבעת ילדותה, "למרבדים של סביונים ופרגים", שם ניצבת הפרה שאמא שלה חלבה, ואלוני הילדה היתה מוכרת את החלב שלה. ילדה שעוזרת בבית, תלמידה טובה שאמא בכלל רצתה שתהיה מורה. בגלל זה עשתה תיכון במגמת החינוך של סמינר הקיבוצים.

אני שותה קפה, היא תה קר. באריכות, בלגימות קטנות. אני הולכת איתה לגן העלייה השנייה, איפה שהיום מצפה הכוכבים, רואה בראש איך היא נוטעת שם עצים, ואת הנשיקה הראשונה שמושיק נתן לה כשהיתה בת 15 וחצי. ורוח קרירה באה על המילים, ריח דבק ואורן. כל כך נעים בזיכרון הזה שלה עד שאני, זרה בתוכו, מצליחה למצוא בו מנוחה.

השנים תלשו את אלוני מהגבעה. מאבק ירושה שניהלה אחותה הקטנה נישל אותה ואת אחיה, מאיר ז"ל, אמן רב־תחומי ומורה מיתולוגי לריקוד בבית צבי, "היינו כמו אמנון ותמר". לגבעה היא לא הולכת יותר, לא נוקבת בשם אחותה. "מזל טלה, כסף ואינטריגות מניעים אותם". היא לא רוצה לעסוק בזה יותר. נגמר. "מעדיפה למחוק, כדי לא לחיות בכעס".

כשאמרתי לה שיש בה כוח שמאפיין ילדים בכורים, השיבה כי תמיד אומרים לה את זה, שהיא אישה חזקה, אבל בעיניה היא דווקא חלשה. שפעם כתבה על זה שיר. שנים שהיא כותבת, בעיקר למגירה. "הביקורת הורגת אותי". השיר היחיד שיצא לאור הוא "לשיר עד כלות", שהלחינה נורית הירש ושהיה לשיר הנושא בסרט דוקומנטרי שעשו עליה ב־2007. "בכל כוחי הדל / אני אשיר עד כלות", כותבת שם מי שהתחילה לשיר מהיום שבו היא זוכרת את עצמה, ומי שב־2003, אחרי שחזרה משלוש שנים וחצי בגרמניה, החלה לשיר ברחוב. מרימה גבות, מנצחת על מקהלת התלחשויות. 

"בברלין ראיתי אמנים יוצאים מגדר הרגיל מופיעים ברחוב. היה שם מתופף אדיר, ששמוליק (אומני, בעלה; ה"א) הציע לו להופיע איתי, והוא סירב. אמר, 'זה מה שאני עושה, ואת זה אני אוהב. השבוע אני פה, בשבוע הבא אני בנורבגיה. מזה אני מתפרנס'. שם התוודעתי להופעה ברחוב בכבוד. 

"בפברואר 2003 השתתפתי בהפגנה גדולה של שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) ואמ"י (ארגון אמני ישראל), שהציבו ארון קבורה מול הבית של סילבן שלום, שהיה אז שר־אוצר. אני אמרתי, האמנות לא תמות. אמנים יוצרים בכל מצב ובכל תנאי. הודעתי ליורם חטב שאני הולכת לעשות הפגנת יחיד, כנציגה של הסקטור הפרטי. הסקטור הפרטי תמך במחאה על הקיצוצים של התיאטרון הממוסד, שיש לו מיליונים. מי תמך בנו? אף אחד. יש לך הופעות - אתה אוכל. אין לך, אתה לא אוכל. ככה זה התחיל".

אז למה אין עוד אמנים שמופיעים ברחוב?

"יהורם גאון ראיין אותי פעם ושאל, איך את יכולה? עניתי לו, 'כי אני אישה עם ביצים'. נכון שזה לא היה קל, והייתי צריכה לעבור את המחסום של מה יגידו, אבל בגלל שאני אדם שבמהות שלו לא עושה חשבון, הלכתי עם האמת שלי".

ההופעה ברחוב היא גם פרנסה טובה, שלה שותפים דרי הרחוב שבסביבה. "כל אחד מהם יודע שאם ייגש אלי הוא יקבל ממני מטבע של עשרה שקלים, הפרשה שלי מהכסף שאני מקבלת מהעוברים ושבים. מס ההכנסה שלי, שהולך בדיוק למי שצריך". את התרומות נותנים לה בדרך כלל הילדים, הם אלה שנשלחים עם הכסף, אבל יש גם את אלה שמתקרבים ומסתכלים לה בתוך העיניים כשהם מטילים למכסה הגיטרה מטבעות או שטר - לפעמים גם שטר של 20 או 50 - והיא נדה בראשה, מודה לכולם. 

רוב האנשים משלמים?

"אני לא מתעסקת בזה. מי שרוצה, שיתרום".

האנשים שירימו אותך

אני מאמינה לאלוני כשהיא מדברת על הכוח של הופעה ברחוב, על האהבה והכבוד שהיא מקבלת, ואין שום דבר מעורר רחמים כשהיא יושבת שם מול הקהל שלה עם פלייבק, תוף מרים ומיקרופון באיכות מצוינת, נזהרת שלא להגזים עם הווליום כדי לא להחריד את מנוחת השכנים. "יש שני דברים שכסף לא יכול לקנות - אהבה וכבוד. ואת אלה אני מקבלת בערמות. אבל כנראה לא כולם רואים את זה ככה. אחרת כולם היו עושים את זה".

כבר היו לה עניינים בשנה שעברה, כשעיריית תל אביב איימה להפסיק את הופעתה בגלל תלונות שהגיעו על הדציבלים. אבל בימים אלה צפויה העירייה לאשר כללים שנוגעים לאמני הרחוב, ושימוש במערכת הגברה, כמו במקרה של אלוני, ידרוש אישור מיוחד של העירייה. מצד שני, הכיכר שלה בנחלת בנימין, ליד הכניסה לשוק הכרמל, נמצאת ברשימת המיקומים המומלצים.

הרבה זמרות עשו קריירה מסודרת. אילנית וריקי גל וירדנה ארזי, שכולן התחילו פחות או יותר בזמן שלך, וגם אחרות שהגיעו אחר כך. את לא מקנאת?

"הפתגם אומר 'קנאת סופרים תרבה חוכמה'. אני לא אוהבת אותו. שייקספיר כתב שקנאה היא מין מפלצת שמולידה את עצמה. איתו אני מסכימה. אין שום דבר טוב בקנאה. בצעירותי הייתי קנאית יותר לבני הזוג שלי. כאמן אני מכירה בערך שלי, בכישרון שלי".

יש ימים שבהם את מפקפקת בכישרון שלך?

"ודאי שיש. אין מבקר חריף ממני לעצמי. אגב, שמוליק הוא שחינך אותי להגיד תודה לאנשים שמחמיאים. גם אצל ריקי גל ראיתי את התופעה הזו. אנשים היו באים להחמיא לה אחרי 'הללויה הוליווד', מופע שבו שרנו יחד, והיא מייד היתה מתחילה ב'כן, אבל ההגברה לא היתה משהו'. הקהל בכלל לא שם לב, לא יודע. אני לא ידעתי להגיד תודה. מישהו בא, מתפעל, ריגשת אותו - תגידי קודם כל תודה".

בשבחן של זמרות רבות מדברת אלוני. שושנה דמארי, אסתר עופרים, נחמה הנדל, עדנה גורן, נתנאלה, מיכל טל, מאיה בוסקילה, שרית חדד, זהבה בן, אבל לגל יש לה אהבה מיוחדת. "חברה טובה וזמרת ענקית. חשבתי את זה עליה מהרגע שפתחה את הפה ושרה איתי".

את מעדיפה לשיר עם מישהי שהיא טובה כמוך, או עם מישהי פחות טובה, שתבליט את הקול שלך?

"כשהייתי קטנה, וגרוס, אחד המורים הגדולים להתעמלות, היה נותן לנו לרוץ 60 מטר, לא הצלחתי אף פעם לרדת מהעשר שניות. אז הלכתי ליהודית, הילדה שרצה הכי טוב בכיתה, וביקשתי ממנה לרוץ איתי. היא הסתכלה עלי עם האף למעלה, כאילו, מה זותי רוצה ממנה, הרי היה ברור לשתינו שהיא משיגה אותי בלי בעיה. באותו היום, בריצה אחת, שיפרתי את השיא שלי כמעט בשנייה שלמה, כי רצתי עם רצה מצטיינת. זאת הגישה שלי לחיים. תהיה עם אנשים טובים - זה מרים אותך. זה לא מפחיד אותי".

מילים יפות.

"יש משפט, 'God bless the child that's got his own', אני כל כך אוהבת את המשפט הזה. לכל אחד יש את הברכה שלו. תראה במה אתה טוב, מה אתה אוהב, מה מוציא אותך לאור - ותלך על זה, כי אלוהים בירך אותך במשהו. כל אחד. ואת זה אי אפשר לקחת ממך. אף אחד לא יוכל לקחת ממני את הקול שלי. יש לי את מה שיש לי, ואני יודעת את זה".

עם הקול הזה התגייסה אלוני ללהקת הנח"ל בשנת 1968. בשנתיים הראשונות עמדה בשורה השנייה, רואה איך כל הסולואים הולכים לאופירה גלוסקא ולמוטי פליישר. "זה לא שפיקפקו בכישרון שלי, אני פשוט לא ידעתי לשחק את המשחק של השואו־ביז, ודי לחכימא ברמיזא", היא צוחקת. "אם לא הייתי חותמת קבע וממשיכה לשנה שלישית, הייתי משתחררת מהצבא כזמרת אלמונית. בכל שירות הסדיר היו לי רק שתי שורות סולו - ב'קרנבל בנח"ל'".

אבל היא חתמה, והיתה לסולנית בלתי נשכחת. פתחה שערי שמיים עם "הבן יקיר לי" ו"שיר לשלום", יצאה להלך "בהיאחזות הנח"ל בסיני" כשברקע הקולות של אפרים שמיר, גידי גוב, רותי הולצמן וירדנה ארזי, הגיטרה של דני סנדרסון שאופיינית כל כך במעברים, הבס של אלון אולארצ'יק והתופים של מאיר פניגשטיין. אלוני יצאה לשורה הראשונה כשמאחוריה ה־להקה.

נהיית דיווה.

"המושג הזה מצחיק אותי. מנחם זילברמן סיפר פעם לקהל שהוותיקים בלהקה אמרו עלי, 'היא לא קיבוצניקית'. הם שמעו את הקול והיו בטוחים שזאת עם הבלונד והמיני תשחק להם אותה פרימדונה. אז אסרו על הבנות להתאפר, ועל גרבי ניילון היה ויכוח אם מותר לגרוב. כשנהייתי סולנית הבינו שהעירונית היא קיבוצניקית יותר מכל קיבוצניקית. שהיא מקפלת כבלים אחרי ההופעה, עוזרת לסחוב. היינו להקה שעבדה קשה. נתנו את המיץ מהבוקר עד הלילה".

במלחמת יום כיפור, כשכבר היתה באזרחות, הודיעה שהיא מוכנה להופיע רק בפני חיילים קרביים. "הסתובבתי בכל סיני עם יגאל חרד, שכשמו כן הוא. מסכן, לקחתי אותו למקומות הכי מסוכנים, בדיונות ובג'בלאות של סיני, ואיפה שראיתי חיילים, הייתי מופיעה. היתה לי מחברת מלאה במספרי טלפון שחיילים נתנו לי, כי הצעתי להתקשר למסור ד"ש בבית. הייתי חוזרת הביתה ועושה עשרות ומאות טלפונים בשבילם".

לפני כמה זמן ניגש אליה גבר במדרחוב, רכן מעל מכסה הגיטרה, הכניס לתוכו שטר של 50 שקל ולחש לאוזנה שזה בשביל הגרביים. במלחמה ההיא, על אחת הדיונות, הוא ביקש גרביים במקום שיר, והיא שלפה מהתיק ונתנה לו. והוא זכר.

שנות השבעים היו טובות אליה במיוחד. היא ביצעה את שיר הנושא של הסידרה "חדווה ושלומיק", השתתפה במופע "ג'מבו" עם בוגרים נוספים מהלהקות הצבאיות, היתה בהרכב הרוק "אחרית הימים", השתתפה בתוכנית לשירי נעמי שמר, הוציאה אלבום ראשון, "מונה ליזה של המאה ה־20", ושיחקה בסרטים. "חכם גמליאל" עם יוסי בנאי, "נישואין נוסח תל אביב" עם טוביה צפיר ו"אהבה אילמת" עם שרגא הרפז ואשר צרפתי.

אוהבת גבר־גבר

בשנים האלה, בסיבוב הופעות בארה"ב, היא גם גילתה את ברכט. הלכה לשמוע את בט מידלר ששרה את "סורביה ג'וני" ונפעמה. "הייתי כבר בת 22, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את ברכט. לא היתה לי השכלה תיאטרלית. מוסיקה התנגנה בבית, אבל לא קורט וייל, ממש לא". 

צדי צרפתי, שתמיד חלם לעשות ברכט, הבין שמצא לו כוכבת. בשנת 1974 עלה ערב שירי ברטולד ברכט, "ההנאות הקטנות", עם מירי אלוני, יוסי פולק ובני אמדורסקי. סופרלטיבים עפו מעל ראשה הזהוב. ישראל גילתה מבצעת ברכטית חדשה. כמה שנים לאחר מכן, כשתפגוש את שמוליק אומני, היא תחזור לברכט ולקורט ותעלה את "נשים על פי ברכט". הפעם אומני יהיה המפיק, הבמאי והעורך.

הוא בתולה, היא מזל גדי, ואלוהי המזלות הפגיש ביניהם ב־1 באוקטובר, שזה בול באמצע של מזל מאזניים, הידוע כמפקח על ענייני ההרמוניה בעולם של מטה. האסטרולוגים אמרו לה ששמוליק והיא זה קארמה. 30 שנה הם יחד, היא והאיש שנכנס לחייה, אפוף תהילת יחידה 101, שהשאגות שיצאו מפיו, הקללות בשידור חי, גברו לפרקים על השירה המרעידה מגרונה.

"שמוליק הוא בוגר החוג למשחק ולתיאטרון באוניברסיטת ניו יורק, הופיע בלינקולן סנטר עם תיאטרון רפרטוארי, שיחק בהצגות לצד אל פצ'ינו וג'סיקה טנדי, אבל החליט לחזור. אם היה מחליט אחרת, לא היינו נפגשים. בארץ הוא שיחק בסרטים וביים עוד לפני שהכיר אותי. השתתף ב'אשת הגיבור', ב'עזית הכלבה הצנחנית', ב'מתחת לאף' ועוד. 'מרלון ברנדו הישראלי', כתבו עליו. הוא היה גבר יפהפה. אהההה, כמה יפה. עד היום".

זה היה סקסי בעינייך, 101, חייל גיבור וכל הסיפור הזה?

"אני אוהבת גבר־גבר. ברור שזה משך אותי. היום אני כבר לא בקטע. ההורמונים לא משתוללים כמו שהם השתוללו אז. זה עבר. הוא הזכיר לי את הבן־דוד של אמא שלי, יפתח זייד, הבן של אלכסנדר זייד, שהיה גבר יפהפה, גדול חזק. גבר מטריף שהשכיב נשים בערמות.

"בשמוליק יש המון תכונות שאני אוהבת. הוא איש ספר, איש מעורה ומתעניין, יש לנו טעם דומה בהמון דברים. אנחנו מסתכלים על החיים באופן דומה. והוא איש ישר וישיר. אני מעדיפה מישהו שיאמר לי את הדברים באופן בוטה, שלא יעדן".

על ההתחלה הוא הודיע לה שהוא לא הולך לסחוב לה את הגיטרות, ושתשכח מזה שהיא תשחק אצלו את הכוכבת. אבל אז הוא הלך לראות אותה מופיעה והודיע לה שמצאה לעצמה מישהו שיסחב בשבילה את הגיטרה. הוא הפיק לה את הערב "נשים על פי ברכט", ובשנת 1987 את אלבומה השני, "טיפה אהבה".

ראיתי אותו יושב לידך ברחוב. משהו בו התרכך.

"הוא הזדקן", היא מחייכת, "הוא כבר בן 78, אחרי ניתוח לב פתוח וניתוח בטן קשה. פעם הוא היה שומר עלי, עכשיו אני שומרת עליו. אומרת לכולם שיש לו פיליפינית מפולניה".

רוב השנים שלכם יחד זו את שפירנסת?

"מה פתאום. הוא עבד שנים. כשהכרתי אותו היה לו עסק קטן, שמכר מעורב ירושלמי בלונדון מיניסטור, ואז הוא החליט להשקיע בקריירה שלי. הוא נתן לי רנסנס בתחילת שנות השמונים. הודיע לי שהגיע הזמן להוציא שירים חדשים, והוציא לי את 'טיפת אהבה', שבו יש את אחד השירים הגדולים שלי, 'על דעת המקום'. צריך לייחס אותו לזכותו של שמואל אומני הנורא. זהו שיר שהוא הפיק. שם עליו את הכסף שלו.

"כשהקריירה שלי לא הביאה פרנסה, הוא יצא לעבוד כמפקח בנייה. עבד במפעל לציוד מכני כבד. הוא אדם חרוץ מאין כמוהו, שפירנס אותנו בזיעת אפו, ואני חייבת לו את זה".

זה מעליב אותך שאומרים שהוא הרס לך את הקריירה?

"אני מזל גדי, ומזל גדי מתבגרים מאוחר. לקח לי זמן להבין את הסובב אותי. מאיפה צומחות הרגליים. זמן ללמוד את המרכיבים של החיים. זה בדרך כלל ככה עם המזל הזה. ובגילאים המאוחרים באה הפריחה. היום אני מבינה המון דברים שלא הבנתי אז. כמו זה ששמוליק לא היה צריך לטפל בקריירה שלי. הוא היה יכול להישאר המפיק האמנותי שלי, אבל אסור היה לו להיות זה שיעסוק בניהול. זה היה צריך להיות מישהו פחות מעורב. מנוכר. הוא לא יודע לדבר עם אנשים. היום אני יודעת להודות בזה".

פחדת ממנו באיזשהו שלב בחיים?

"בחיים לא. בגלל שאנשים פחדו ממנו, אז אולי הם חשבו שאני פוחדת ממנו. אני משדרת אישה מוכה? אני משדרת בנאדם שיקבל סטירה ולא יחזיר? זה הרי אבסורד לחשוב עלי דבר כזה. מי שמכיר את מערכת היחסית שלנו, יודע".

את יודעת לריב? לצעוק?

"ועוד איך. סדקים בקירות. אנחנו רבים עד היום. אני לא מוותרת לו, הוא לא מוותר לי. אבל אנחנו יחד. דודו טופז שאל אותי פעם, 'מה את מוצאת בו?' אז אמרתי לו, 'על חברות שמעת?' זו בכלל העצה שלי לכל חיבור בין בני זוג. קודם כל צריכה להיות חברות אמת".

מפגשים עם המוות

זה בטח הגדי, המאחר לגדול, שהביא אותה לאמהות בגיל מאוחר יחסית לתקופה. אלוני היתה בת 34 כשנולד ירמי, בנה הבכור, שהיום הוא כבר בן 30, עושה מוסיקת ראפ תחת השם ג'רמיה, וכשמקשיבים לו, משהו בזעם שבו, בשפת הגוף, מזכיר את אבא שלו. "כמה אני מצרה על זה שלא הקלטתי אותו כשהיה קטן. כמה יפה הוא שר".

שנה ושלושה חודשים אחר כך נולד יוסף, וכשהיה בן חצי שנה נתגלה בגופו סרטן מפושט בכל חלל הבטן. "פתחו לו את הגוף, מהבטן עד מרכז הגב, וניקו אותו כמו שמנקים דג. כל הדם בגוף היה מורעל מהגידול. עשרה ימים הוא היה תלוי על בלימה, מאושפז בטיפול נמרץ, ולא ידעו אם ימות או יחיה. היינו ההורים היחידים שהירשו להם לשבת ליד מיטת התינוק. אלוהים ויוסף, מזל קשת עם האופטימיות שלו, השאירו אותו בחיים. ואז הוא התחיל טיפול כימותרפי קשה מאוד".

התפרקת?

"חס וחלילה. הייתי אז כוכבת של הצגה ביידיש, ואם לא הייתי ממשיכה להופיע, ההצגה היתה נופלת ולאמרגן ולכל המשתתפים היתה נפגעת הפרנסה. הופעתי בכל הלילות חוץ מלילה אחד, שבו אמרו לי שספק אם יעבור את הלילה. עברו 24 שעות, והוא החזיק מעמד".

שמת ראש על אמא? על אחיך? מי חיבק אותך? 

"אף אחד. רק אני ואומני. היחידה הלוחמת".

יוסף כבר בן 29. כליה אחת שילם אז למחלה, השאיר אותה בבית החולים. מוסיקאי ויוצר שעובד על האלבום הראשון שלו, שאותו כתב, הלחין ועיבד, ושבו הוא זה שמנגן על כל הכלים - סיטאר, גיטרה וכלי הקשה אוריינטליים. כשמקשיבים למוסיקה שלו, לתפקיד שממלא הסיטאר, עולה בזיכרון הצליל של ג'ורג' האריסון בתקופה שבה סגד למהרישי יוגי. מירי, מאושרת מההזדמנות, מעורבת בהקלטות. בעיקר עושה לו קולות רקע. 

אהבת את האמהות?

"אוחח, אני אמא במהות שלי. אבל היתה לי כל הזמן הרגשה שאני אתגעגע לשנים שהם היו קטנים. ואני מתגעגעת. הייתי אמא כזאת שסופרת את התותים שווה בשווה, שלא יהיה קיפוח. חשבתי שאני אמא טובה, אבל כנראה לא הייתי מספיק טובה".

בתוך כל הסערה בינך לבין שמוליק היה מקום לילדים?

"לגדול בבית הרמוני זו מתנה גדולה שאדם יכול לקבל. לנו לא היה בית הרמוני. אני חושבת שהיה להם מאוד לא קל לגדול עם שנינו. שני סלעים שהתנפצו כל הזמן אחד על השני. לא היתה להם סביבה רגועה ושקטה, ותמיד היתה מלחמת קיום. אף פעם לא טבלנו בעושר".

כשהילדים היו בני 4 ו־5 נגסו החיים פעם נוספת. תומר, הבן של אומני מנישואיו הראשונים, היה בסוף השירות הצבאי כשקיבל התקף אסתמה ונפטר. "הוא היה בן בית אצלנו. הילדים היו בהלוויה, וכששמוליק נשכב על הקבר, הם באו משני צידיו וחיבקו אותו. ניסו לנחם".

הילדים היו איתם על הבמה גם בלילה ההוא, ייקחנו האופל, כשאלוני שרה עם רבין ופרס. הם היו אז בני 9 ו־10. "ירדנו אחרי פרס ופנינו ימינה כשהתחילו היריות. שמוליק, שזיהה מייד את הקולות, הסתיר את כולנו מאחורי מכונית של אחד המאבטחים. ירמי נצמד אלי ואמר שהוא לא רוצה למות".

הלילה ההוא, היא אומרת, נתן מכה לקריירה שלה. "הפסיקו להזמין אותי להופעות. כמה חודשים אחרי רצח רבין, ביום העצמאות, כשכבר הזמינו אותי לאיזו הופעה במועצה מקומית, אמרו לי: 'אבל שזה לא יהיה פוליטי'. את מבינה? פתאום נהייתי אמן פוליטי, למרות שלעולם אני לא הולכת עם דגל של מפלגות. אני כן הולכת עם דגל השלום. זה כן. דו־קיום, התקרבות, פיוס. זה כן".

הפרנסה הפכה לבלתי נסבלת כשהגיע אמרגן והציע לאלוני לעשות סיבוב בגרמניה. "אני שרתי שירי פולקלור בעברית וביידיש, הוא הינחה בגרמנית. יש להם בגרמניה חודש בשנה של מין הלקאה עצמית. כפרה. סביב החודש הזה הוא הביא אותי, וזה היה מוצלח בצורה בלתי רגילה. כשאמן הוא טוב, ולא משנה באיזה תחום, אנשים מזהים את זה. התוודעתי אז לתיאטרון גדול בברלין שנקרא A.K.B. בעל התיאטרון, שמתעסק גם בבימוי, בנה סביבי הפקה ונסעתי לעבוד בברלין. בארץ לא חיכה לי גליק גדול, וברלין היא עיר מדהימה. קוסמופוליטית. ניו יורק של אירופה. הילדים היו די גדולים, בני 15-14. הם לא רצו לבוא לחיות שם. ללמוד ולהתבגר בגרמנית זה לא פשוט".

מירי שכרה דירה בברלין, שמוליק נשאר עם הילדים. מדי פעם היא הגיעה לביקור. "בינו לבין הבנים היה מאוד לא קל. באיזשהו שלב שמוליק היה צריך לעבור ניתוח בעיניים, וההחלמה הצריכה ממנו לשכב עם הפנים למטה. כשעלתה השאלה מי יטפל בילדים, הם עברו לפנימייה".

הדיבור על השנים האלה קשה לה. הימים בברלין תבעו ממנה את שמה הטוב ואת היחסים עם ירמי, שניתק אז את הקשר עם הוריו ולא חידש אותו עד היום.

"זה שבר גדול. כאב יום־יומי. שלי ושל אבא שלו. אני מתגעגעת. אני מצטערת על כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיעשות אחרת. אבל הוא בקשר עם בני המשפחה, ודרכם אני מתעדכנת. יודעת שהוא בסדר. ילד חכם כמו שהוא יפה". בעיניים שלה, שמיטיבות לצחוק, עובר איזה רעד, וברור שזהו, יותר לא תוסיף לדבר על זה. 

בתקופה שלך בברלין היית כל הזמן עם התיאטרון?

"לא רק. הופעתי גם עם חבורה של צעירים, שהופיעו איתי בפסטיבל צפת, וגם עם להקות אחרות. הופעתי גם בפאבים ביידיש, ש'זו גרמנית שבורה', כך אמרתי להם". 

אז מה היה שם שהוליד גל עכור של שמועות? 

"אין לי מושג. אני חושבת שהכל היה סביב מלחמת הירושה, אבל מעדיפה שלא ניכנס לזה. אני רק זוכרת שיום אחד התקשר אלי עיתונאי ועימת אותי עם כל השמועות. נדהמתי".

לאט לאט עם התה

רגע לפני פרידה, אני כבר בקפה השלישי והיא עוד לאט לאט עם התה, שאלתי אם היא שמחה בחייה, אם יש בה מרירות נפש. "זה מטומטם להיות מרת נפש", ענתה ובפניה חיוך מתאפק, "אני מרגישה בן אדם עשיר מאוד. אני אדם צנוע מאוד מבחינה חומרית. אני גרה בדירת שני חדרים בדרום תל אביב. נכון, זה קטן. הייתי רוצה לגור בשלושה, וגם הייתי רוצה שהיא תהיה שלי, ולא עם החרב המתנפנפת של שכר הדירה מעל ראשי. שאוכל להשקיע בארון או בחלון, כי הם שלי. אבל גם עם זה השלמתי. אחרי הכל, אני בן אדם שקיבל מתנה גדולה. מאוד".

מה החלום שלך? איפה תהיי בעוד שנתיים־שלוש?

"החלום שלי הוא לצפות בהצלחתם ובאושרם של שני בניי, לזכות מהם לכמה נכדים ולהמשיך לשיר עד כלות. בתיאטרון, בקברט, בקולנוע, וגם ברחוב. להמשיך להופיע לקהל שלי, לרגש אותו ולזכות באהבתו. חנוך לוין אמר באחד המחזות שלו ש'החיים רק מתחילים בגיל 62'. ואני, אני הרי רק בת 63".

ורגע לפני ששאלתי אם גם לוין הוא מזל גדי היא הוסיפה, "לא פשוט כל מה שסיפרתי לך, הא? לא נורא. את דגים. תצליחי להכיל את זה". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו