בארומה הזאת, של אליפות בינלאומית יוקרתית באולם התעמלות דחוס, יש רגעים מזוקקים שבהם אלכס שטילוב, מטר שמונים ושלושה סנטימטרים, נראה ענק ליד המתעמלים הנמוכים. גם הרבה יותר בוגר. אבל כשאנחנו נפגשים, יום אחרי ששב לישראל עטור בתהילה ובמדליית זהב מאליפות אירופה בהתעמלות, והוא בג'ינס אופנתי, חולצת טריקו, זיפי זקן וחיוך שובבי משהו, שטילוב נראה כמעט כמו הילד הצעיר של השכן ממול, שרק מת להשתולל ולעשות חיים משוגעים.
רגע לפני התחרות, בדקות שלפני תרגיל הקרקע המרהיב על המזרן, תחרות שהוא מכנה בצדק "שיא הקריירה שלי", לשטילוב (26) נורא התחשק להיות ילד. לשחק כדורגל כמו בשכונה.
"כל אחד לוקח את התחרות אחרת. יש אולי מתעמלים טובים ממני, אבל לא כולם יודעים לעמוד במתח, וזה מאוד משמעותי במצבים כאלה. המזל שלי הוא שיש לי קור רוח וחוש הומור. אני גם יכול להתבדח רגע לפני התרגיל שלי, זה האופי שלי, וזה עוזר לי להתמודד במצבי לחץ. הגעתי למסקנה שאם אהיה רציני כזה ואתבודד בצד ואתרכז כמו הרבה מתעמלים, זה דווקא יכול לפגוע בי. אז לפעמים, לפני שאני עולה לתרגיל, אני משיג כדורגל ומבקש ממתעמלים אחרים שישחקו איתי קצת מסירות. מה יש".
הם בטח חושבים שאתה משוגע.
"יש כאלה שמגיבים בהפתעה להצעות שלי, לא תמיד זורמים איתי, אבל כבר יצא לי לשחק כדורגל לפני תחרות חשובה. במוסקבה דווקא לא מצאו לנו כדור, אבל עליתי לתרגיל שלי ומצאתי את הזהב".
שטילוב בכה מהתרגשות. אחרי ששיחרר "יששש!!!" ענק שנשמע בכל האולם והתחבק עם המאמן שלו סרגיי וייסבורג ועם אדם הפיזיותרפיסט, וגם קיבל ברכות חמות מיו"ר הוועד האולימפי החדש יגאל כרמי - אמא שלו, אלה, היתה על הקו.
"אמא שלי לא מסוגלת לראות תחרות שלי בשידור ישיר. בגלל שהיא מכירה את התחום ויודעת מה ואיך צריך לעשות, זה לא בשבילה לראות את זה דרך הטלוויזיה. אז היא לקחה את הכלב ויצאה לעשות סיבוב בשכונה בהרצליה. העבירה את הזמן. אחרי זה היא התקשרה לאבא ושאלה מה יצא, מה עשיתי. אבא אמר לה שאני אלוף אירופה, ואמא לא האמינה. היא התקשרה לחברה שלי, שגם לה קוראים אלה. גם היא אמרה לה בהתרגשות שזה נכון. אמא עדיין לא האמינה. אז היא צילצלה לדבר איתי.
"כששמעתי אותה, התחלתי לבכות. מגיל 4, מהגלגולים שעשיתי בצד כשאח שלי הגדול היה בחוג התעמלות, חלמתי על זה - להגיד לאמא שאני אלוף. היא שאלה אותי אם זה אמיתי. אפשר אולי להבין אותה, לא לכל אמא יש בן אלוף אירופה. כשאמרתי לה שכן, היא צרחה משמחה. צעקה לי: 'אני גאה בך, אלכס!' ונחנקה מדמעות. היא לא יכלה להפסיק לבכות".
"בהתעמלות אין תיקונים"
אלכס שטילוב חזר ביום ראשון לישראל כאלוף אירופה בתרגיל הקרקע. הוא פיספס בעשירית הנקודה את מדליית הארד בתרגיל המתח. בבית חיכו לו אבא ואמא, החברה הצמודה והאח סלבה עם בלונים וקצת כיבוד ושתייה, ובעיקר המון שמחה אמיתית. טהורה. שמחה גדולה, שפיצתה קצת על האכזבה הקשה של הקיץ שעבר בלונדון.
שטילוב אומר שכאשר עלה לפודיום ברוסיה לא חשב על המקום השישי שאליו הגיע באולימפיאדה. האכזבה הזאת, הוא אומר, קיימת אצלו כל הזמן ו"ממנה אני צומח וגדל ומברר איך להיות טוב יותר".
"הגעתי לאולימפיאדה מוכן היטב. נכון שזאת תחרות שכל המתעמלים הטובים בעולם מגיעים אליה, ויותר קשה לזכות במדליה מאשר באליפות אירופה, אבל אצלי יש תמיד רק מחשבה אחת בראש: להיות אלוף. לזכות בזהב. אין בכלל אופציה אחרת. אני תמיד מאמין שאני יכול להיות שם. אם בסוף התחרות אהיה מקום שני או שלישי, זה משהו אחר.
"בהתעמלות אין זמן לתיקונים. דקה וקצת, וזהו, נגמר. זה לא שיט, זה לא קפיצה לגובה, שיש עוד הזדמנות ועוד הזדמנות. ושם, בלונדון, בדיוק ברגע הקצר הזה, אחרי ארבע שנים של קריעת תחת, אימונים והכנות, עשיתי שגיאה גסה בתרגיל שלי וזה הספיק כדי לאבד את המדליה ולהגיע למקום השישי.
"כעסתי על עצמי. הדיאלוג הפנימי שלי, הדיבור שלי עם עצמי, היה של כעס. אני אף פעם לא בא בטענות למאמן שלי או לשופטים או ליריבים שלי. אני בודק רק את המהלכים שלי. אני יודע שאם אהיה מספיק טוב, אני אזכה. זה היה לילה קשה בשבילי. הייתי עצוב, ולמרות שכל המשפחה שלי, והחברים, והחברה והצוות המדהים שלי תמכו בי, אני התקשיתי לסלוח לעצמי.
"אחרי כמה שעות, כשהתחלתי להירגע, אמרתי לעצמי שזה לא סוף העולם. שעוד יהיו לי רגעים יפים. אני לא בסוף הקריירה. מה שהכי קשה ברגעים האלה של אכזבה הוא הידיעה שתהיה לך הזדמנות נוספת רק בעוד ארבע שנים. אתה מתכונן כל כך הרבה זמן לכל כך מעט זמן בתחרות עצמה. אבל הרמתי את עצמי. הייתי באולימפיאדה בבייג'ין, הייתי בלונדון, עכשיו כל החיים הספורטיביים שלי הולכים למקום אחד: ריו.
"כבר שם, בלונדון, אחרי האכזבה, התחלתי לכוון את עצמי למדליית זהב בריו. לא כסף, לא ארד, לא ימינה ולא שמאלה. אני רואה רק זהב בעיניים. זה לא בא משחצנות. זה בא מתפיסת עולם חזקה ומאמונה בדרך שלי. בגלל זה אני גם ישן כמו תינוק בלילה שלפני תחרות. אני יודע שעשיתי את כל ההכנות הכי טוב שאפשר. וכשזה לא קרה בסוף בלונדון, התקשיתי לקבל את זה.
"ההחלטה הכי טובה שאני והמאמן עשינו מייד אחרי האכזבה בלונדון היתה לקחת חופש. חודש ימים לא מתאמנים, לא חושבים על עוד תרגיל, אלא רק משתחררים. עושים חיים כמה שאפשר. חזרתי לישראל ועשיתי ניקוי ראש אמיתי. לקחתי את אלה ונסענו לחופשה בברצלונה. אני לא אחד שמסוגל לשבת סתם בבית, אז כשחזרנו הלכתי לגלוש בים, דבר שאני מאוד אוהב לעשות. יצאתי עם חברים. ביליתי המון. אני גם יודע לקחת אוהל ולישון עם חברים בכנרת".
אחרי חודש הרגיש שהוא רעב ומתגעגע לאולם ההתעמלות בהדר יוסף. שבא לו שוב לאתגר את עצמו. אפילו התחיל לבצע תרגילים חדשים בקרקע, וגם במתח, שבו הוא פחות טוב מאשר בתרגיל הקרקע.
"חזרתי מהר מאוד לעניינים. בישראל אין הרבה מתעמלים חזקים, בדרך כלל אני מתאמן עם ילדים צעירים ממני, אז נסעתי למחנות אימונים עם מתעמלים מחו"ל. זה קצת בעייתי הסיפור הזה, שאין לי פה עם מי להתאמן. לפעמים אני בא לאימונים בלי מצב רוח. כשאני בחו"ל יש לידי 15 מתעמלים חזקים, ואין לי זמן לחשוב יותר מדי על דברים שקורים בחיים שלי".
שטילוב חזר לכושר והרגיש שהוא מוכן היטב לאליפות אירופה. "את השבוע שלפני האליפות עשיתי עם הנבחרת הרוסית במרכז האולימפי שלהם ברוסיה. זה היה מצוין עבורי. הייתי מתוח, הרגשתי שאני בכושר מצוין, שאני בא לזכות בזהב. באליפות עולם ובאליפות אירופה בעבר כבר זכיתי פעמיים בארד ובכסף, ואמרו לי באחת התחרויות שהגיע לי גם זהב. אני אמרתי להם שעוד אביא את זה, בתרגיל טוב ומדויק, בלי טעויות".
במוסקבה זה קרה. שטילוב עלה לתרגיל הקרקע והפליא בביצועיו. הדיוק שלו היה מירבי.
"אין מה לעשות. התעמלות זה לא כדורסל, לא כדורגל ולא טניס. אין בה הילה, אין חשיפה ואין כסף גדול. הלוואי שהייתי יכול להיות מפורסם ולקבל את הסכומים הגדולים שכדורגלנים וכדורסלנים מרוויחים. הלוואי שעכשיו, אחרי שזכיתי, היו באים מפרסמים ונותנים לי קמפיינים. התחרות שלי היתה בשבת וידעתי שהרבה אנשים בארץ יראו אותי. זה חיזק אותי. אין מה לעשות, בשיגרה אף אחד לא עוקב אחריי, לא רבים יודעים כמה קשה אני מתאמן. רק לפני אולימפיאדה אני זוכה להתעניינות מסוימת, כי כולם מתחילים לדבר על זה שיש סיכוי למדליה.
"אחרי התרגיל שלי ידעתי שאני במצב מצוין. עמדנו שם וראיתי שהמתעמל האחרון עושה שגיאות. ידעתי שזהו, זה שלי. אני לא יכול בכלל להסביר מה עבר לי בגוף, זאת שמחה שלא הרגשתי מעולם. באתי להוכיח שאני עדיין בטופ העולמי, שלא נשברתי אחרי לונדון. הרגשתי גאווה עצומה. הרגשתי שאני מייצג את ישראל. כשעלינו לדוכן המנצחים, מיהרתי ותפסתי את המקום המרכזי - למרות שזכיתי בתחרות עם המתעמל האנגלי".
הוא מדבר בשטף, ההתרגשות עדיין ניכרת בו.
"היה שם עוד משהו שהרגשתי ברגע הזה. אני עולה חדש, אנחנו בישראל בערך עשר שנים. ידעתי שהרבה עולים חדשים מסתכלים עלי, על הדרך שלי, על ההצלחה. חשבתי לעצמי שהמסר שלי אליהם, וגם לאלה שמתלבטים אם לעלות לישראל הוא אחד - שאפשר. אפשר להצליח כאן, בישראל, ואם אתה מאמין כמוני במה שאתה עושה, זה גם יקרה. ההרגשה הזאת היתה חזקה מאוד בתוכי כשעמדתי שם ושמעתי את 'התקווה'. סיפוק אישי מדהים".
מגיל 5 בהתעמלות
אלכס שטילוב עלה לישראל עם משפחתו מאוזבקיסטן בשנת 2002, כשהיה בן 16. בן שני לאבא סרגיי (55), מומחה ומאמן רכיבת סוסים, ולאמא אלה (52), אקרובטית ומתעמלת מחוננת בעברה ומאמנת בהווה.
"מגיל 5 אני בהתעמלות. תמיד אהבתי את זה יותר מכל. הייתי אלוף אוזבקיסטן לנוער, ותתפלא, הייתי ילד ונער נמוך.
"כשעלינו לישראל הגובה שלי היה 1.63 מ'. פתאום התחלתי לגבוה בקצב כמעט מפחיד. בתוך שנתיים גבהתי בעשרים סנטימטר. זה עשה לי בעיה קשה עם ההתעמלות כי במקצוע הזה יותר קל להיות עם מימדים נמוכים, יותר קל לשלוט על הגוף. הייתי רגיל לגובה ולמשקל מסוימים, כך נבנו התרגילים עבורי, ופתאום מה שהלך לי בקלות בגיל 15-14 לא הסתדר לי בגיל 17. כל הגוף שלי השתנה. אז הייתי חייב ללמוד את השפה מחדש, כמו תינוק, להתאים את עצמי. עכשיו אני 1.83 מ', שוקל 78 ק"ג, אבל הצלחתי להתרגל למימדים האלה שנחשבים די חריגים בקרב המתעמלים".
גם ההסתגלות לישראל לא באה בקלות. השפה, המנהגים, החברים. "הספקתי לסיים בית ספר באוזבקיסטן, כי קפצתי כיתה, ובלאו הכי לומדים שם עד כיתה י"א. כשהגעתי לישראל המשכתי להתאמן ונכנסתי לאגודת מכבי ת"א, שבה אני מתאמן עד היום. שם תיקשרתי מהר מאוד עם ילדים בני גילי דרך השפה הספורטיבית. זה היה המזל שלי. דרכם, ודרך האולפן שאליו הלכתי, גם רכשתי את השפה. לא תמיד זה היה קל, אבל הספורט מאוד עזר לי להיקלט כאן כמו שצריך".
באולם ההתעמלות בהדר יוסף הכיר שטילוב את אלה, לפני שש שנים. היא היתה מתעמלת אמנותית. לאחרונה עברו לגור יחד. היא בת 24, הוא מבוגר ממנה בשנתיים.
"אנחנו מבלים הרבה, טוב לנו ביחד. עכשיו, למשל, התחלנו לשחק טניס. בגלל שאני מאוד תחרותי אני לא לגמרי אוהב להפסיד לה, אבל זה קורה מדי פעם. אפילו כשאנחנו משחקים פלייסטיישן אני נאבק עד הסוף.
"אנחנו אוהבים לראות סרטים מרגשים בטלוויזיה. אני פחות אוהב סרטי אקשן, זה לא מדבר אלי. אני גם לא רואה תוכניות ריאליטי. סיפורים חזקים על ילדים או על חיילים מאוד מרגשים אותי".
סדר היום שלו קפדני. "אני הולך לישון ב־12 בלילה ומתעורר ברבע לתשע בבוקר. אוכל ארוחת בוקר טובה ושותה קפה. אני לא מאלה שמקפידים בכפייתיות על התזונה. לא חושב בכל ביס מה אני מכניס לבטן, אם זה פחמימות או חלבונים, בניגוד להרבה ספורטאים שבכל רגע בודקים את המשקל שלהם ונחרדים מכל מה שזז. אצלי זה לא עובד ככה. אני אוהב לאכול טוב, ואוכל מה שאני רוצה".
ב־10 בבוקר הוא נפגש עם המאמן שלו סרגיי באולם ההתעמלות בהדר יוסף, וגם עם אדם בדיר, הפיזיותרפיסט המסור שלו, שלא זז ממנו. אימון הבוקר נמשך עד 12 ומוקדש לחימום ולתרגילי פיזיותרפיה, בעיקר להכנה לאימון המרכזי אחר הצהריים. "סרגיי ואדם עושים איתי עבודה מדהימה. יש לי איתם קשר מיוחד, הרבה מעבר לאנשי צוות שלי. הם כמו משפחה בשבילי. גם איגוד ההתעמלות ומכבי ת"א מאוד תומכים בי".
רק מוסיקה ישראלית
בצהריים שטילוב הולך לנוח, ובשלוש וחצי מתחיל אימון הערב, שנמשך עד מתי שצריך. זה האימון העיקרי של היום, לעיתים עד שבע וחצי בערב.
חוץ מזה יש לא מעט מחנות אימונים בחו"ל, והוא מרגיש בהם קצת בודד. "אז אני נכנס לאינטרנט ומוריד מהפלייליסט של תחנות הרדיו המון שירים ישראליים. זה עוזר לי להרגיש שאני קצת בבית. לשמוע את השפה, להיות מחובר. בכלל, יש לי מזל שאני מקבל תמיכה טובה. יענקל'ה שחר תומך בי כספית ומדבר איתי לא מעט, הוועד האולימפי נותן לי תמיכה כספית ותנאים להצליח, ואני יכול להתאמן די בשקט. חשוב לי להודות לעיריית הרצליה, שלא שוכחים אותי אף פעם. ברור שאחרי הצלחות כאלה הייתי שמח סוף סוף להסתדר בחיים. אני יודע שבמדינות אחרות ספורטאים שהגיעו להישגים כמוני, דואגים להם לתפקידים שונים לכל החיים, גם אחרי הפרישה. אבל אני לא מתלונן. אני אדם ריאלי, ואני יודע שרק אני אדאג לעצמי. כך היה וכך יהיה תמיד".
עכשיו שטילוב דואג לעצמו למנוחה טובה ולבילויים עם חברים. במהלך הראיון הוא פוגש במקרה את הטניסאי אנדי רם, והם מתחבקים ארוכות. "אתה תותח", אומר לו אנדי בהתלהבות אופיינית, "ראיתי אותך עושה את זה שם והתרגשתי. היה חסר לך גם עשירית במתח. לא נורא, זה מדהים מה שעשית. אין כמוך. מה אתה עושה היום? אני מקווה שלא חזרת להתאמן".
"מה פתאום מתאמן", אלכס מחייך חיוך רחב ושובה לב, מתיישב בנינוחות על הספה בבית הקפה, פורס ידיים לצדדים ומניח את משקפי השמש על עיניו, "תן לי קצת לנוח. עד יוני אני בקצב אחר, זה זמן להשתחרר קצת, לא? היום אני בסידורים ופוגש חברים ויש לי זמן. הכל בשליטה".
המטרה העיקרית של שטילוב היתה ונשארה אולימפיאדת ריו 2016. יש עוד לא מעט זמן, אבל שטילוב יודע שהדרך לשם חשובה מאוד, ושצריך לעשות אותה כמו שצריך.
"ברור שעכשיו יש לי ירידת מתח, וזה טבעי. אני רוצה קצת להשתחרר. אני עוד צעיר, רוצה להרגיש את הגיל שלי. ללכת לשתות משהו, לחזור לגלוש בים, לנסוע לטייל. אפילו לעשות סידורים פשוטים שאנשים עושים בשיגרה, מדי יום.
"המסלול שלי והשאיפות שלי מאוד ברורים לי. אחרי המנוחה הקצרה אני אשוב להתאמן. אני רוצה גם ליהנות מהדרך שלי עד ריו, זה לא פחות חשוב לי. החיים שלי זה ספורט והישגים, ואני לא מכיר משהו אחר, לכן חשוב לי שזה יהיה מיוחד, גם אם ברור לי שזה הולך להיות קשה. לעשות חמש שעות ביום אימוני רצח, לבנות תרגילים, לשמור על הגוף, לא להיפצע ולהגיע מוכן לרגע הגדול ביותר. מה שלא הצליח לי פעמיים, יגיע בפעם השלישית. אני הולך להקדיש את כל החיים שלי לזה, ואני לא רואה מצב שאפספס את זה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו