משחקי חברה

בדיור המוגן ממשיכים לשחק יחד גם בימי קורונה • הפטאנק הוא ספורט ומפגש חברתי, "וכשהמשחק נגמר הם לא רוצים ללכת הביתה כי כיף להם יחד", אומרת דז מסד, מנכ"לית פרוטיאה בכפר • בשיתוף פורום הדיור המוגן

לאהבה למשחק אין גיל. שולחן הסנוקר באחוזת בית הכרם // לאהבה למשחק אין גיל. שולחן הסנוקר באחוזת בית הכרם

בזמן שאתם תקראו את הכתבה הזאת, יארוז קופל כץ ("החברים קוראים לי כצל'ה") את הארגזים האחרונים שלו לקראת המעבר לפרוטיאה בכפר. עבור רבים בדיור המוגן שליד מושב בני דרור מדובר בבשורה משמחת במיוחד, שכן כצל'ה הוא לא אחר מאשר מדריך הפטאנק של הדיירים.

כבר שלוש שנים הוא מגיע לפרוטיאה עם כדורי הברזל, ויודע עד כמה מחכים לו. העבודה עם אנשי הגיל השלישי אינה זרה לו, והחיבור עם הפטאנק נתן לו את הדחיפה לעבור לדיור המוגן: "אני מתגורר בכפר יונה והייתי אחראי במתנ"ס המקומי, כמתנדב, על פעילויות לאזרחים הוותיקים. בתקופת הקורונה היה קשה מאוד לארגן את הפעילויות תחת המגבלות, ובדיור המוגן זה כמו להיות בתוך המשפחה. אמנם כל אחד בדירה שלו אבל מבחינת השמירה על הבריאות אין בעיה להמשיך בפעילויות השונות. המקום נותן מענה לכל הצרכים, וכאן אוכל להמשיך להדריך ללא דאגות".

כצל'ה משחק פטאנק (כדורת צרפתית שהומצאה בשנת 1910) כבר שש שנים, ומספר כי התאהב במשחק בין היתר משום שמדובר בחוויה שהיא הרבה מעבר לספורט. "עצם ההתכנסות היא חוויה, כי מדברים תוך כדי המשחק, צריכים לחשוב על אסטרטגיה ושיתוף פעולה", הוא מסביר, "יש שתי קבוצות - בכל אחת שלושה אנשים - וצריך לעבוד יחד כדי להצליח. למשל, כשאני זורק את הכדור וכולם רוצים להתקרב אליו, כל קבוצה צריכה לתכנן איך להתקדם כדי לקבל נקודות. יש הרבה טקטיקה וחשיבה והרבה אמוציות כי כולם רוצים לנצח.

"מעבר לזה, התחרותיות גורמת לאנשים לעשות דברים שקשה לך להאמין שאתה רואה. למשל, שחקן שמוגבל בתנועותיו בשגרה, מבצע תוך כדי משחק - כשהוא מתרכז - עמידות בתנוחות לא קלות. יש כאן 40-30 איש שמשחקים והשיגעון הזה תפס חזק, גם אצל גברים וגם אצל נשים. הפעלה של אנשים מבוגרים צריכה להיות כיף, הם יוצאים מהחדרים וזה עושה להם טוב".

שעה של בריאות לנפש

גם דז מסד, מנכ"לית פרוטיאה בכפר, רואה בפטאנק הרבה יותר מפעילות ספורטיבית: "הדיירים שמשתתפים במשחק נמצאים בחוץ, באוויר הצח, וזו פעילות שתורמת לבריאות של כל אחד מהם. גם התעמלות, חדר כושר ושחייה חשובים מאוד לחיזוק הגוף, אבל הפעילות בחוץ היא בעלת ערך מוסף. יש במשחק הזה גם ביטוי לכך שאנשים נפתחים לדברים חדשים כשהם מגיעים לפה. דיירים שלא הכירו את הספורט הזה התאהבו בו כאן ולא מחמיצים שום משחק. מדובר גם במפגש חברתי לכל דבר, ומעבר לרמה המקצועית של כל אחד מתפתחות כאן מערכות יחסים וחברויות שלא קשורות ישירות לפטאנק - המשחק נגמר והם לא רוצים ללכת הביתה כי כיף להם יחד. זו תקשורת חברתית מהמעלה הראשונה".

לא מוותרים על שום מפגש. משחקים בפרוטיאה בכפר
לא מוותרים על שום מפגש. משחקים בפרוטיאה בכפר

שניים מהשחקנים הקבועים במפגשי הפטאנק הם צביקה אוסטרמן (83) ודני אפלבוים (86), שמדברים על המשחק בהתלהבות גדולה. "תמיד צחקתי על הצרפתים שהם צורחים בחצרות הבתים כשביקרתי בפריז ושמעתי אותם משחקים", מספר צביקה, "זה מאוד סקרן אותי, וכשביקרתי אצל בתי הקטנה בכפר יונה ראיתי שמשחקים שם והתחלתי להתעניין. אנחנו משחקים כאן תחת הדרכתו של כצל'ה ואמנם התחלנו רק לפני שנה אבל יש היענות יפה ובאים המון אנשים".

"בכלל, זה לא רק המשחק עצמו שכולנו אוהבים כל כך", מוסיף דני, "גם הנשים באות איתנו ואלו שלא משחקות, יושבות ומדברות. לצאת מהבית במזג אוויר כל כך נעים, להיות יחד, להכיר חברים - יש לזה חשיבות רבה. גם בתקופת הקורונה המשכנו לשחק במסגרת ההגבלות. דז, מנהלת המקום, קפדנית מאוד בנושא שמירת הריחוק ועטיית המסיכות, אבל בגלל שאנחנו באוויר הפתוח היא ידעה שהכל מתנהל כמו שצריך".

צביקה מוסיף כי "מלבד פטאנק יש כאן עוד משחקים חברתיים שאנשים מאוד נהנים מהם, כמו קנסטה או ברידג' - יש פה כמה דיירים שממש אמנים בזה". 

קודם ננצח - אחר כך קפה

המשחקים החברתיים  אהובים במיוחד בבתי הדיור המוגן, וניכר כי הדיירים נלהבים לקחת חלק בפעילות שמשלבת תחרותיות ואינטראקציה חברתית. בתקופת הקורונה הדבר משמעותי אף יותר, שכן בשעה שמועדוני הברידג' ושאר מקומות המפגש הציבוריים סגורים - פה השגרה נמשכת.

את עמרם אוסדון (83) מאחוזת בית הכרם מרשת אחוזות רובינשטיין, תפסנו ליד שולחן הסנוקר שהוא כל כך אוהב. "את האהבה לסנוקר קיבלתי כאן באחוזה", הוא מספר, "ראיתי שיש קבוצה גדולה, הצטרפתי ולמדתי את המשחק, ראיתי אליפויות בטלוויזיה ומאוד התחברתי לכל מה שמסביב. אני ירושלמי במקור, התגוררתי 30 שנה במעלה אדומים ואני כאן כבר ארבע שנים. הסנוקר הפך לתחביב לכל דבר. מלבד זה שמדובר בספורט, הסנוקר גם מכיל המון חשיבה - איך לעקוף מכשולים, איך לחשב זווית נכונה ולאן להכניס את הכדור. המוח עובד כל הזמן.

"הפינג־פונג זה אהבת נעורים, התחלתי לשחק בגיל 12. שיחקנו בתור ילדים המון, והיום אנחנו משחקים בשביל הספורט ולא על נקודות. זו פעילות גופנית נהדרת כי מתכופפים ורצים ממקום למקום, מותחים את כל האיברים. אני אפילו מנסה ללמד את הנכדים שלי לשחק, כשמתאפשר לפגוש אותם.

המשחק באוויר הפתוח עושה טוב. כץ
המשחק באוויר הפתוח עושה טוב. כץ

"יש לנו כאן שני שולחנות סנוקר וביליארד ושני שולחנות לפינג־פונג, והם זמינים תמיד. לפני הקורונה השולחנות היו תמיד מלאים כשקרובי המשפחה היו באים והדיירים היו משחקים עם הנכדים. כיום רגוע יותר אבל אנחנו ממשיכים לשחק כי פינג־פונג וסנוקר הם משחקים שהריחוק החברתי נשמר בהם. נקווה שאחרי שהביקורים יהיו בטוחים יותר נוכל שוב לשחק עם בני המשפחה".

אורה ארמוזה (86) מתגוררת באחוזת בית הכרם כבר 11 שנה, וזו גם תקופת הרומן שלה עם משחק הרמיקוב, שאותו היא חולקת עם כמה חברות קבועות.

"מצאתי לעצמי קבוצות שונות לשחק איתן, ועכשיו בתקופת הקורונה הקמנו קבוצה קבועה של ארבע חברות שמשחקות בכל פעם בבית של מישהי אחרת", היא אומרת.

הרמיקוב, לדבריה, פופולרי מאוד באחוזה וכמעט כולם משחקים בקבוצות כאלה ואחרות, וזה מפגש חברתי לכל דבר. אבל אין לטעות - גם אם מדובר בחברים קרובים, הרצון העז לנצח קיים אצל כל אחת מהמשתתפות. "אני רוצה לנצח תמיד. לפעמים אנחנו אפילו רבות בינינו תוך כדי משחק, אבל ברוח טובה. עם החברות לרמיקוב אני גם הולכת לשתות קפה ואנו יוצאות לטיול יחד ומשוחחות הרבה. זו חבורה שהיא מעבר למשחקים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר