השבת שעברה היתה שבת שירה. היא נקראת כך כי בפרשת השבוע קוראים את שירת הים. מאיפה שלא נהפוך את זה, מדובר באחד הסיפורים המופלאים ביותר שיש לעם הזה. הים נבקע לשניים. עם ישראל עובר בשלום לצד השני. הים חוזר ומטביע את הרעים.
ומייד אחרי שהבלתי ייאמן 1 מתרחש, מגיע הבלתי ייאמן 2. משה מתחיל לשיר, וכל העם, אבל כל העם, שר יחד איתו. באורח פלא כולם יודעים את המילים ואת המנגינה, ואף אחד לא מתלונן שהשיר מדיר אותו, או לא מייצג, או מזרחי מדי או לא מזרחי מספיק. אפילו הדתיים לא עושים עניין משירתן של מרים והנשים.
עם הזמן אנחנו הולכים ומבינים שהשירה הזאת, העובדה שהעם שאנחנו מכירים די טוב היה מסוגל לשיר שיר אחד ביחד, בחפץ לב וכנראה גם בלי לזייף יותר מדי, היתה נס לא פחות גדול מקריעת ים סוף (אילו אבותינו היו מזייפים, אפשר להיות בטוחים שהתנ"ך לא היה שומר את זה לעצמו).
ממש לקראת כניסת השבת הפיץ הרב בני לאו סרטון קטן וישן ממעמקי הארכיון של הסוכנות היהודית. בסרטון משנות ה־50 רואים ספינת עולים מתקרבת אל חופי ארץ ישראל. כל העולים עומדים על הסיפון ומתחילים לשיר ביחד, "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להשם ויאמרו לאמור".
כולם שרים שם. זקנים וילדים, אנשים מפעם בג'לבייה ארוכה וזקן לבן, ואלו שכל הנוכחות שלהם משדרת צרפתיות. כשהם שרים, ברור לגמרי מאיפה עלו. יהודי מרוקו תמיד מעדיפים לשיר את שירת הים ולא למלמל בחטף. יש בנוסח המרוקאי כמה לחנים לשיר העתיק ביותר בעולם, אבל בסרטון הם שרים את מנגינת החגים שכבר מזמן לא שמעתי, והיא מופלאה ממש. הם עומדים שם כאילו כל השנים תרגלו את שירת הים רק לקראת הרגע הזה, ואני מודה שפשוט פרצתי בבכי.
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה. הייתי בן 16 כשהחלטתי, עם פרוץ מרד הנעורים, שלא לגנוב מכונית כמו כולם, לא לברוח מהבית ולא לנסות סמים, אלא ללכת על ההארדקור הטוטאלי ולהתחבר לצד המרוקאי המודחק של המשפחה. יום אחד הפסקתי להתלוות לאבא שלי לבית הכנסת האשכנזי בנוסח המפד"ל. מדי שבת בבוקר התעוררתי כמו דוס מרוצים שעה לפני כולם, וחזרתי מבית הכנסת קצת אחריהם, מוקסם וכמעט מאוהב.
בכל שבת שמעתי מנגינות מתוקות שהיו חדשות לגמרי לאוזניי, קרובות ורחוקות, והיתה בהן אנרגיה עתיקה שהזכירה לי מוזיקת נשמה שחורה. הכל הדהים אותי שם. הרכב האוכלוסייה, למשל. לא הבנתי איך זה שכמעט כל הנערים בני גילי שהתפללו "אצל המרוקאים" למדו בכלל בבתי הספר החילוניים.
נדהמתי מעושר הלחנים, אבל הופתעתי עוד יותר לגלות שחלק מהם בכלל לא נשמע לי "מזרחי". למשל, אותה שירת הים, בניגון החגיגי שמופיע על סיפון הסרטון, שהוא לגמרי לא ערבי ולא ספרדי, ויש בו מסתורין שברגע אחד מזכיר מוזיקה יפנית ופתאום בלדה אירית. עוד לא ידעתי אז עד כמה מרוקו היהודית - וכל קו החוף של דרום הים התיכון, הם מפגש מסחרר של תרבויות.
20 שנה מאוחר יותר הזדמנתי לאירוע משפחתי של שבת חתן. הצד של החתן היו כולם מושבניקים מהדרום. ראיתי שם שלושה דורות של חקלאים, שנהוג לכנותם "פשוטים", ולא יכולתי להוריד את המבט מכפות הידיים שלהם, שנראו כאילו הן עשויות מאדמה. הצד של הכלה הגיע מאחד היישובים הדתיים האלה שיש להם ועדת קבלה, והם חשו עצמם, באופן טבעי, הרבה יותר מיוחסים. חלק מהגברים ממשפחת הכלה הצטיידו מבעוד מועד בספרי עיון ייצוגיים, כדי לשקוע בהם באופן פוטוגני ולהבהיר מי הם ומה ערכם.
ארוחת הערב החגיגית שהגישו שם היתה קונצ'רטו להגזמות פרועות ממיטב הקולינריה המרוקאית. מי שמצליח לשרוד ארוחה כזאת מגיע לו צל"ש רמטכ"ל, אם לא פרס ישראל למפעל חיים. גלים־גלים של קעריות, קערות, מגשים וטאג'ינים נחתו על השולחן, כל מה שהתרוקן התמלא מייד, וכל מה שבצלחות ובכוסיות איים עליך איום כפול בנוסח "יופי, עכשיו גם תגמור עם התקף לב בגיל 50, וגם תתבאס על האוכל בגן עדן, כי אין מצב שהוא יהיה כל כך טעים".
ואז הם התחילו לשיר. מגדלי הארטישוק והחסה מהדרום דחפו את עצמם קלות לאחור מהשולחן. הם לא הביאו איתם ספרים לסעודה, אבל בפירוש הביאו את עצמם. חלקם עצמו עיניים. חלקם תופפו בעדינות בכפות הידיים העצומות והמיובלות שלהם. הם שרו רבי יהודה הלוי. ואבן גבירול. וענתבי, וחסין, ואשר מזרחי ובוזגלו.
הם שרו שירים מימי הביניים והרנסנס ותחילת המאה ה־20. הם שרו בלי עזרת שירון. לא היו שם דפים או ספרונים. הם פשוט ידעו הכל על פה, ושרו נפלא, מנער ועד זקנה. וכששיר מסוים היה בן 12 בתים או 20 - הם שרו את כולם. פשוט ככה.
לידי ישב אחד הנכבדים ממשפחת הכלה, שעיין בפנים חתומות במאמר על חשיבות השירה, או מעלת השמחה, ונעצתי בו מרפק קטן שקצת הזיז לו את הסולובייצ'יק. אתה קולט מה אנחנו רואים כאן? שאלתי אותו. יושבים מולנו בני כפר, עם הידיים האלה, והם שולטים שליטה מלאה בקלאסיקה שלהם. לא בשביל חידוני טריוויה. הם חיים את התרבות. תן לי בבקשה משפחה של כורי פחם או פלדה מצפון אנגליה שיכולה לצטט כך את צ'וסר, וורדסוורת' או שייקספיר, בציפורניים מבוקעות. לא לצטט. לחגוג אותם!
אתה מבין שזה מה שאנחנו רואים כאן? שאלתי אותו. אבל הוא גירש זבוב בלתי נראה, שהייתי אני ככל הנראה, וחזר לקטע שלו.
בשלב כלשהו, כשעל השולחן כבר היו ספלי תה, מיני מתיקה ווידוא הריגה, קמו בני משפחת החתן והחלו להציק בחביבות לחבר'ה עם הספרים. יאללה, הם סנטו בהם, ומילאו עוד כוסית. מה הקטע שלכם? תסגרו את הספרים קצת. זאת שבת שירה. הם נגעו בהם. דגדגו. כפכפו קלות את הספר מידיהם. בואו, שחררו. נשיר לכבודכם גם את השירים שלכם. סימן טוב ומזל טוב. יהא ל־נו.
אני זוכר שישבתי שם וחשבתי כמה הם מזכירים לי את פייטני בית הכנסת המופלאים של מרד הנעורים שלי, שהיו דוורים וזגגים ופקידי עירייה ומתקני אופניים. חשבתי גם שמי שלא מוצא בליבו מקום לכבד את הקלאסיקה של התרבות המפוארת הזאת, ייאלץ להאשים רק את עצמו כשייתקל בשוליים שלה.
הסכם השלום עם מרוקו הוא הזדמנות מעולה לעשות שלום עם המרכיב המרוקאי שבתוכנו. אני לא חושב שלולא ההסכם הייתי זוכה אי פעם לראות על המסך את קרן מרציאנו, או עמיר פרץ, נושאים דברי ברכה בשפה המתוקה ועתירת העיצורים של סבא וסבתא. וההתרגשות? טוב, היא לא קשורה לנוסטלגיה, אלא לרגע שבו שפה, זהות ורוח אנושית שהיו קצת שפופות זוקפות קומה ויוצאות מהמחתרת.
