"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

רינה מצליח חיה בעולם מדומיין ומשוכנעת שהיא העם

איך יכול להיות שעיתונאית, שתפיסת העולם שהיא מייצגת התכווצה בדעת הקהל לפתיתי אחוזים, מסוגלת לכנות את העיתון המוביל בארץ "מקום נידח"? • דעה

,עודכן
רינה מצליח, צילום: גדעון מרקוביץ'

"כבר עברתי את אחוז החסימה",התגאה פרופ' ירון זליכה באולפן "פגוש את העיתונות" אמש (שבת) בחדשות 12. "בסקר אחד, במקום נידח", העירה במרירות אופיינית רינה מצליח. הכוונה, כמובן, לסקר שהופיע ב"ישראל היום".

ברגיל, אפשר היה לדלג מעל ההערה הנידחת, והפלקטית למדי הזו, של מצליח. כפי שהעיר יפה בטוויטר עמיתי עדי רובינשטיין, מצליח, "שהגיעה בעצמה ממקום נידח בעיני התקשורת הישראלית (באר שבע) והצליחה לשבור סטיגמות ומיתוסים, עושה שוב מה שמצפה ממנה האליטה הלבנה השולטת: לרדת על 'ישראל היום', העיתון הכי נקרא בעיר הולדתה".

מצליח אכן עושה, בצייתנות, את מה שמצופה: לרצות את הסנטימנט הרווח בתוך קבוצת ההשתייכות שאליה התקבלה - תמורת אמירות מהסוג הזה. היא הפכה לדוגמה קלאסית לדמויות שאוהבות לחשוב על עצמן כמופת של עצמאות ואוטונומיה ביקורתית, בזמן שהן מתנהלות כפלקט מהלך של קונפורמיות מרצון.

זו אולי הסיבה שצריך לעצור פעם אחר פעם ולהצביע על התופעה הפסיכו־תרבותית המדהימה הזו: קבוצה חברתית ששקועה כל כך עמוק בתוך תיבת התהודה שלה, שאנשיה אינם חדלים מלרצות זה את זה, שמפעילה על חבריה לחץ חברתי לאשרר, שוב ושוב, את קו המחשבה האחיד - עד כדי כך שחלקם איבדו לחלוטין כישורים בסיסיים של בוחן מציאות.

וזו באמת תעלומה: איך יכול להיות שעיתונאית, שתפיסת העולם שהיא מייצגת באלגנטיות של סמוראי התכווצה בדעת הקהל הישראלית לפתיתי אחוזים, מסוגלת לכנות את העיתון המוביל בישראל (לפי סקר TGI משבוע שעבר), המבטא תפיסת עולם שנהנית בשנים האחרונות מדומיננטיות מובהקת בדעת הקהל - "מקום נידח". נציגת הפרונט של מערכת תקשורתית שכמעט כל תזה מדינית, כלכלית, חברתית ופוליטית ששווקה בה בלהט דתי - התפוררה בעליבות מעוררת רחמים ממש - מסמנת את המרכז כ"שוליים".

זה לא רק עניין של תחרות בין גופי תקשורת, וזה הרבה מעבר לקריצה קונפורמית לחבר'ה. זו עדות לניתוק שאליו נקלעו חלקים מרכזיים בתקשורת הישראלית מהמציאות הסובבת אותם. לפני כמה זמן פרשנה מצליח באטימות ש"לא היתה כמעט קורונה בישראל... אם מנקים מהמספרים את החרדים ואת בתי האבות". זה אותו קו מחשבה: אם אין "ישראל היום" - וקוראיו - אין שום מציאות שתערער את תפיסת עולמה.

צריך להבין את המצוקה המפעפעת שם: "ישראל היום" הוא לא רק תחרות על השפעה וקביעת סדר יום. מעצם הופעתו, מיומו הראשון, הוא קרע גדול שנפער במסך המונוליתיות של התקשורת בישראל. הוא פורם את אותה האשליה שגרמה לרינה מצליח להאמין, שהיא המרכז, ואילו השאר, הרוב - הם "מקום נידח". המקום הנידח של המציאות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר