השבוע נתקלתי בראיון עם מה שנקרא "איש תרבות". הוא היה מדוכא. כיוון שאני אוהבת מאוד את פועלו לא אכתוב את שמו, מחשש שאפגע עוד יותר במצב רוחו. התרבות, קבע, לא מעניינת את הממשלה כקליפת השום. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה חנויות הספרים והספריות סגורות, חילי טרופר שר התרבות הוא איש נחמד, אבל לא יודע לדפוק על השולחן, אביב גפן התרפס בפני נתניהו, ומירי רגב גרמה לתרבות נזק שיהיה קשה מאוד לתקן. ואם כל זה לא מספיק - הישועה לא תבוא מהמיליארדרים הישראלים, כי גם הם לא תורמים כסף לתרבות.
האיש לא לבד. מקובל להאמין, בעיקר בקרב בני תרבות, שאכן מצב התרבות בכי רע, בעיקר בתקופת הקורונה. עיתון "הארץ" ערך במאי 2020 "כנס חירום" דיגיטלי תחת הכותרת הממש־לא־מוגזמת "אין חיים ללא תרבות", על משבר התרבות בתקופת הקורונה.
ועדת הכספים של הכנסת התכנסה גם היא, ושמעה אמנים ומנהלי מוסדות תרבות שמבקשים עזרה כלכלית מהמדינה. זו כמובן נדרשת, שכן גם על אמנים, כמו גם על בעלי עסקים אחרים, נגזרה אבטלה מאונס. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר ישראל כץ ושר התרבות חילי טרופר נפגשו עם אביב גפן והכריזו על מתווה סיוע לתרבות: 70 מיליון שקלים לרשויות המקומיות לטובת מימון מופעים, ומתוכם 6 מיליון שקלים לסיוע לאמנים מתקשים. השר טרופר הבטיח ש"התרבות תהיה ראשונה לחזור".
אך האם כשמבטיחים לנו שהתרבות תחזור אפשר להבין שהתרבות נעלמה? לאו דווקא. התרבות לא הלכה לשום מקום. נכון שאין מופעים, סרטים והצגות תיאטרון, כי אם יהיו - התרבות תחיה, אבל הקהל ימות. ואמנם לא מקובל בחברה תרבותית להביא בחשבון את הקהל, כלומר צרכן התרבות, אך זו לא סיבה מספקת להרוג אותו בעודו מנמנם מול צ'כוב, או עומד על הכיסא ורוקד לצלילי אמן חי יותר. בין שהתרבות היא נשמתו של עם ובין שנסכים שבהיעדרה - אין ערך לחיינו (והנה כבר אין הסכמה, כי התרבות עוד כאן) - עוד רחוק היום שבו אפשר יהיה לדחוס בבטחה חמש מאות איש לאולם תיאטרון או למועדון.
אוסיף ואומר שנוסף על היותי אשת תרבות מוסמכת, אני גם צרכנית תרבות כבדה. בעיקר של ספרים. אם יש תחום תרבותי שלא אמור להיות מושפע מהקורונה - הרי זו הספרות. אין שום מניעה לכתוב, להדפיס ולמכור ספרים. אלא שהוצאות הספרים, מסיבות שאני מתקשה להבין, השביתו את עצמן מרצון בשנה האחרונה, למרות שאין מניעה להפיץ ספרים בדואר, או לקרוא אותם באופן דיגיטלי.
זמרים אכן לא מופיעים באולמות, אבל הם ממשיכים לכתוב ולהקליט שירים, ולהיות מושמעים ברדיו או ביישומים דיגיטליים. כיוון שעיקר פרנסתם על הופעות, הם אכן נזקקים למענקים מהממשלה, כמו ישראלים אחרים. הם מקבלים אותם, כמו ישראלים אחרים, ובינתיים ממשיכים ליצור. עד שטרופר נכנס לתפקידו, חלקם הופיע מול קהל קטן בחצרות בתים, במימון של משרד התרבות.
תוכניות טלוויזיה ממשיכות להצטלם, תסריטאים עדיין כותבים, ועדיין יזדקקו למימון מקרנות. תיאטראות עדיין מקבלים תמיכה ממשלתית או עירונית, ומחזאים עדיין כותבים מחזות. הקהל שמתגעגע להצגות ולאופרה מתגעגע מן הסתם יותר לנכדים שלו. מי שמתגעגע למועדונים - יודע בדרך כלל שאין כמעט מקום בעולם שבו אפשר לראות מישהו מופיע מול קהל. חוץ מניו זילנד. אבל הוא עדיין שומע מוזיקה. התרבות לא הלכה לשום מקום, היא פשוט מתקיימת באופן אחר.
אלא שהבעיה עם התרבות הישראלית היא לא גסיסתה מקורונה. ולא שלממשלה לא אכפת מתרבות. הבעיה היתה ונשארה שלמדינה אכפת מתרבות הרבה יותר מדי, ובעיקר מתרבות שאין לה קהל. איכשהו זו נחשבת תמיד ראויה יותר לסבסוד ממשלתי מתרבות שמתקיימת בעצמה, ללא סיוע מבחוץ. נדמה כי מעולם לא נזקק תיאטרון ישראלי לאהבת הקהל כדי להתקיים.
ניקח לדוגמה את התיאטרון הלאומי הבימה. הוא שקוע בחובות של יותר מ־100 מיליון שקלים. הוא מקבל תמיכה שנתית מהמדינה בגובה של 20 מיליון שקלים, המדינה ועיריית תל אביב הזרימו יותר מ־100 מיליון שקלים לשיפוצו וחידושו, התנהלותו לאורך השנים זכתה למקום בולט בדו"ח מבקר המדינה יוסף שפירא בשנת 2016, ומדי כמה שנים הוא זקוק לתוכנית הבראה. הוא לא עמד בהן.
תקציב משרד התרבות גדל בשנים האחרונות, ובמיוחד תחת שרת התרבות מירי רגב. אמנם בחברה הגבוהה נהוג לזלזל בה, אבל היא הגדילה את תקציב התרבות ב־300 מיליון שקלים, והוא עומד כיום על 1.3 מיליארד שקלים. כמחצית ממנו מיועד לתיאטראות, קולנוע, ספריות, תזמורות, אופרה וזמר עברי. כל אלה הם אכן תחומי תרבות שהאדם הנאור נוטה לעמוד דום ולהצדיע כשהוא נתקל בהם, אבל חס וחלילה אם יהרהר לרגע בהצדקה לתמיכה ממשלתית בגופים שלא בטוח שיש להם ביקוש אמיתי, ושכספי הציבור שמורעפים עליהם מנוהלים בזהירות האופיינית למי שמוכן להפסיד את כספו של מישהו אחר.
תרבות שמסובסדת בכבדות על ידי המדינה היא תרבות יקרה יותר. היא תרבות שמתומרצת גם כאשר היא מוותרת על הקהל שדרוש לכל סוג של אמנות. וויליאם שייקספיר, שאני מניחה שאין חולק על גדולתו, עבד כמו חמור, נלחם על כל פני ועל כל צופה. אני מתקשה להאמין שהוא ראה את עצמו כסמל לכל מה שנכון ויפה וטוב בנשמתו של עם. בתקופתו תיאטרון היה בילוי עממי. לשייקספיר היו אישה וילדים להאכיל, להקת שחקנים לפרנס, וכמובן כמו כולם הוא רצה לקנות נדל"ן.
מניעיו הלא־תרבותיים והבלתי־נשגבים לא הפריעו לו ליצור מחזות שהם עדיין נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. אפשר אולי לקוות קצת שכשהתרבות תחזור - היא תחזור עם קצת פחות חשיבות עצמית, פחות התעקשות על תמיכה ממשלתית, והרבה יותר קהל.
