בסלון ביתה של משפחת קירשנבאום בפרדס חנה מתגורר לו התוכי דייגו. התקרה גבוהה, החלל מרווח, ולדייגו יש פיצוחים בשפע וענף מפואר לנוח עליו, לצפצף בקולי קולות ולפרוש כנפיים ברגע שמישהו פותח את דלת הבית.
כבר כמעט ארבע שנים שהתוכי הוא שותף בכיר בדירה, והנוהל חוזר על עצמו שוב ושוב. "אבא, תסגור את הדלת, התוכי פרש כנפיים", מזהיר בצעקות לירי (14) את אביו כנען. "אבא שלי הוא היחיד בערך שאוהב את התוכי הזה, כי הוא כבר נושך את כולם. והתוכי הכי אוהב את אבא שלי. לאן שאבא הולך - הוא עף לשם. לכן, בכל פעם שמישהו פותח דלת או חלון צריך להיזהר, ואבא אפילו יותר מכולם, כדי שהתוכי לא יעוף אחריו ויברח מהבית".
"הוא באמת ברח פעם אחת מהבית", משחזר כנען. "היתה סערה, ומישהו מצא אותו ואסף אותו אליו. יש קבוצות של תוכים בפייסבוק, הם כל הזמן נאבדים ולפעמים מוצאים אותם, אז מי שמצא או איבד מפרסם שם. כשזה קורה, לרוב הם לא שורדים וחוזרים. אלה שמצאו את דייגו יצרו איתנו קשר, כי הם ראו שאנחנו מחפשים, ונאלצנו לקנות אותו בחזרה. זה עלה לנו לא מעט, אבל בסוף דייגו חזר הביתה".
ויש גם את הכלב אוזי. הוא גדול מאוד, אבל פחות רועש מבעל המקור, ושני בעלי החיים הפרטיים הללו הם רק ההקדמה לעיסוק של הקירשנבאומים בטבע ובבעלי חיים, עיסוק שבו התחיל כמובן הסבא מוטי ז"ל ולירי הוא הדור השלישי לו.
* * *
העיסוק הזה, שזכה לתיעוד בסרטי הטבע של מוטי, מקבל עכשיו במה חדשה בסדרה לילדים "חיות שטח", שעלתה בשבוע שעבר בערוץ כאן חינוכית (ימי ראשון ושני, 15:45). זו תוכנית בת רבע שעה, שמנסה להנגיש את הטבע לצופים צעירים בעזרת פעילויות שטח, הסברים ומפגשים עם מומחים. כנען הוא אחד משלושת יוצריה (עם צלמת הטבע אן וסרמן והבמאי גא"י מיכאל), בעוד בנו לירי מנחה אותה עם נעמי צור דרור, בת כיתתו לשעבר.
"עבדנו על התוכנית במשך שנה, ושנינו - גם אני וגם לירי - חווינו געגועים, כי הסדרה מאוד הזכירה לנו את העבודה עם אבא שלי, סבא שלו", מספר כנען (54), בנו של אגדת הטלוויזיה מוטי קירשנבאום, שהלך לעולמו מדום לב בספטמבר 2015.
"צילמתי לאבא הרבה מהסרטים, במיוחד בחו"ל. וגם ללירי יצא להתלוות לחלק מהסרטים שהוא צילם. לכן זה הרגיש כמו משהו שממשיך את אבא. כאילו אנחנו ממש צועדים בדרכו".
איך ההליכה הזו באה לידי ביטוי?
"למדנו ממנו הרבה. קודם כל, לקחת צעד אחורה ולהתבונן בדברים. לא לצייר את החוויה בטבע כדבר היחיד שאנו רואים. הרי אבא היה מספר סיפורים וממציא המצאות, מכניס את כל הפוליטיקה לסרטים הדוקומנטריים שלו על הספארי. אנחנו לא עשינו סדרה כזאת, כי יצרנו אותה לילדים, אבל בהחלט לקחנו ממנו את הכיוון האישי. זה מין דוקו, אפשר לראות את המנחים נופלים וצוחקים".
מה הוא היה חושב על הסדרה שלכם?
כנען: "הוא היה מאוד־מאוד גאה בסדרה, ומאוד אוהב אותה".
לירי: "אני מאמין שהוא גם היה מעיר טיפה. אבל חוץ מזה אני חושב שהוא באמת היה גאה בי".
כנען: "נו, אילו הערות הוא היה נותן לך?"
לירי: "אני לא יודע בדיוק, אבל אני יודע שהרבה. כי למשל, כשהיינו נוסעים איתו לצלם באפריקה, לפעמים אני רק עמדתי והוא היה מתחיל לצעוק עלי".
כנען: "לירי מדבר על זה שכשהיינו נוסעים לצלם בג'ונגלים באפריקה, אם רק היינו מזיזים דברים בג'יפ או עושים רעש, סבא מייד היה נובח עליו, 'לירי! שקט'. יש לנו הרבה טראומות מהנסיעות האלה. אבל לירי, הפעם אם הוא היה נותן לך הערות כלשהן, היית יכול לענות לו, 'סבא, עכשיו אני הכוכב פה'".
* * *
את הסדרה החדשה צילמו מאילת עד הצפון, לאורך החופים, בתוך היערות ובאזורים עירוניים. את נעמי, שותפתו של לירי להנחיה, קטפו מבית הספר שבו הוא לומד. 20 הפרקים שצילמו נוגעים במגוון נושאים - מטורפים, דרך שלוליות וציפורים נודדות, ועד חיות מחשמלות ואפילו יצורים זוהרים.
"יצאנו לזה כמו שהיינו יוצאים עם מוטי לצלם באפריקה, בלי טררם גדול של ציודים מתוחכמים", מספר כנען, "והצלחנו לכסות המון מהטבע שיש לארץ להציע. יצאה יצירה מאוד דוקומנטרית וחווייתית. אם יש אייטם על דולפינים, אז הילדים יצללו איתם. אם זה על עטלפים, אז ירדנו בסנפלינג במערות כדי לראות אותם.
"עוד לא היתה סדרת טבע כזאת בארץ, שלקחה שני ילדים אוהבי טבע, שניהם מבית ספר אנתרופוסופי, ויצאה איתם לטבע. אין אולפן. הם מעבירים את התכנים בכיף, אבל הסדרה חינוכית וחשובה מאוד, כי בבסיסה היא מדברת לילדים בגילי 10-8 ומסבירה את יסודות הטבע ואת חשיבות השמירה עליו".
מה ההבדלים בין צילומי הסדרה לבין הסרטים שצילמתם באפריקה?
כנען: "באפריקה בעצם אתה מתמסר למצלמה ולרעיון וקצת שוכח מהארץ. זה גם מה שאבא אהב כל כך - לשכוח מהארץ, לברוח. היינו יושבים שעות בג'יפ ומצלמים. מעמידים מצלמה על חצובה וממתינים שעות להתרחשות. זה מכניס אותך לקצב מסוים, יום אחרי יום, וכל התרחשות נהיית מרגשת מאוד. ואז אתה חוזר לארץ ולחיים הרגילים".
"הפעם, את הסדרה הזו צילמנו ליד הבית. היינו צריכים להשתלט על שני ילדים, ואיכשהו לרתום גם את הטבע לתוך הדבר הזה. כל אייטם צריך לצלם בעונה שלו, זה לא שאפשר לתאם את הצילומים עם הצבים.
"ולירי, על כל דבר הוא מתווכח איתי. זה בדיוק גיל ההתבגרות. קשה. תחשוב שצריך לצלם ככה סדרה. מזל שהיו איתי גא"י ואן, כי לפעמים הייתי צריך שהם יעזרו לי ויתעסקו איתו".
לירי: "לפעמים צילמנו בחושך, לפעמים בגשם, לפעמים כשרותח. אלה תנאים לא קלים, ואנחנו בכל זאת עדיין ילדים בני 14, אז היו מצבים שנאלצו לתפוס אותנו ולהגיד לנו מילה או שתיים, ואז חזרנו לעצמנו".
איך שילבתם את הצילומים האינטנסיביים עם הלימודים בבית הספר?
כנען: "בתקופה שהיו לימודים שהתנגשו בצילומים הם לא הלכו לבית הספר. אבל בחצי מהזמן היתה קורונה, אז לא היתה בעיה כי גם ככה הם בבית. זה בית ספר אנתרופוסופי, בדגש על אמנות, ככה שהם די שיתפו איתנו פעולה".
* * *
"לירי הוא ילד חופש", מגדיר אותו אביו, אחרי שהצליח בקושי לגרד אותו מהמיטה לצורך קיום הראיון בסלון ביתם. ההורים, כנען ואיילי, נפרדו לפני חמש שנים וחצי והם מגדלים את לירי ואת אחותו עלמה במשמורת משותפת. עלמה בת ה־17, שבצעירותה היתה מתעמלת מכשירים מוכשרת, מתכננת ללכת למכינה קדם־צבאית בשנה הבאה.
"אני אוהב להיות בבית ולראות סדרות ועכשיו בקורונה אני עושה את זה הרבה", אומר לירי, "אני אוהב גם לשחק רוגבי והייתי בקפוארה הרבה שנים, אבל זה לא משהו שאני אוהב עוד לעשות. אני אוהב לבשל, לגלוש ולעבוד על המחשב, ואני אוהב גם סדר וניקיון".
כנען: "בדיוק הפוך מאחותו. היא בלאגניסטית מטורפת, ולירי איכשהו תפס את האופי המסודר שלי. הוא מסודר מאוד, באמת. אין הרבה ילדים שקמים בבוקר ומסדרים את המיטה".
לירי: "בקורונה זה לא קורה כי אני כל היום במיטה, כן?"
אולי זה כי הוא עשוי מדנ"א משובח של משפחת קירשנבאום. לירי לא מתרגש יותר מדי מהקפיצה לקדמת המסך.
"יש בי טיפה פחד, כי זה הרי משודר בערוץ שהרבה אנשים רואים", הוא מודה. "חברים כתבו לי והגיבו, חלק החמיאו וחלק צחקו עלי, אבל צחוקים כזה בכיף".
לא כל ההורים היו מאפשרים לילדים שלהם להתפרסם בגיל מוקדם.
כנען: "לי לא היה ספק שלירי הוא אחלה בשביל הסדרה הזאת. זה אולי יהפוך אותו לילד מפורסם יותר, אבל זה לא חדש לו. זאת לא הפעם הראשונה. הוא הופיע אצלי בסרט של 50 דקות ששודר בערוץ 8, ושבמהלכו תיעדנו לפני כמה שנים מסע שלנו לאפריקה בעקבות אבא. קראנו לזה 'ספארי בלי אריה' כי היינו 14 יום בשטח ולא ראינו אריה, וזה היה סמלי כי נסענו פעם ראשונה בלי אבא.
"גם לפני כן לירי היה נוכח בסרטים של אבא, שאהב מאוד להכניס פנימה את הנכדים, אז לירי קצת רגיל למצלמות, למרות שברור שבסדרה זה כבר משהו אחר לגמרי וניסיון חדש. לירי אנושי מאוד, יודע לדבר עם אנשים ואוהב טבע, ולכן לא היה לי ספק שהוא יסתדר מעולה בתוכנית. אני בטוח שאם סבא שלו היה רואה אותו, הוא היה מאוד־מאוד גאה".
לירי: "מגיל צעיר, 6-7 כזה, כבר נסעתי עם סבא לחו"ל, לאפריקה בעיקר. כמעט בכל שנה טסנו, עד שהוא נפטר. תמיד למדתי ממנו, למדתי הרבה רק מלהסתכל עליו".
מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"אני בטח ארצה עבודה עם הרבה כסף, אבל את זה כולם רוצים. אולי אהיה שף, זה יכול להיות נחמד. או שחקן. אולי עבודה בהייטק. אלה שלושה כיוונים עיקריים שאני חושב עליהם בשלב הזה".
* * *
לא פשוט להיות "הנכד של", אבל זה בטח פחות מסובך ומורכב מלהיות "הבן של". כנען קירשנבאום, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של מוטי ויונה ז"ל, שנפטרה בשנת 2006 מסרטן, ואחיהם של נועם, ענת ואביב, עדיין מסתובב עם תווית גדולה, שגם בגילו הוא מתקשה להסיר.
לרגע אחד בראיון הוא נעלם לחדר צדדי וחוזר כשבידיו גביע הוקרה מחליד, שעליו מתנוסס כיתוב מאובק: "כנען קירשנבאום - השחקן המצטיין, הפועל ירושלים 1978/9". מזכרת מעונה חלומית בקבוצת הילדים של המועדון מקטמון, שכאילו רוצה לומר - הוא אף פעם לא היה רק "הבן של".
"בילדותי התאמנתי ושיחקתי במגרש המיתולוגי בקטמון, ומכיוון שגרנו בזמנו בירושלים שיחקתי בהפועל - קבוצת האנדרדוג הנצחית של העיר", הוא נזכר, "עד היום יש לי חיבה לקבוצה, למרות שבמשפחה אנחנו אוהדי מכבי נתניה שרופים, בגלל סבא שלי.
"אני זוכר איך בילדות היינו נוסעים מדי שבת לסבא בנתניה, ואז יורדים מהבית שלו ל'קופסה'. אבא היה מגיע תמיד עם שקית גרעינים ומקלל את השופט. היינו ביציעים בשנים הכי יפות של המועדון, כשהליגה היתה נתניה ועוד 15 קבוצות. טבע וכדורגל הם שתי האהבות הכי גדולות של המשפחה, עד היום".
במשך כעשור, לאחר שחרורו משירות צבאי בחיל הים, עבד כנען לצד אביו בהפקות סרטים תיעודיים. "את כל מה שאני עושה היום למדתי ממנו. הוא היה זורק אותי עם הצלם הזה והעורך ההוא, וככה פשוט למדתי".
בשלב מסוים, כדי להוריד מעצמו את הצל של אביו, החליט לעבור לתחום שונה לחלוטין. "לי ולאחי נועם היתה חברת אופנה לגולשים שנקראה 'זרקא'. במשך 18 שנה עבדתי עם בגדי גלישה, בהתחלה עם אחי ובסוף לבד, והיו לנו מפיצים וחנויות בתל אביב. זה היה עיסוק עם אקשן, אהבתי להתעסק בזה.
"לפני כשבע שנים סגרנו את בית האופנה הזה. זה קרה בגלל שילוב של עייפות מהתחום והיעדר גב כלכלי. כדי לשרוד היינו צריכים להיכנס לתוך הקניונים, ולא היו לנו המשאבים לזה.
"כשחשבתי מה אני רוצה לעשות הלאה, אמרתי לעצמי, 'אחזור לעשות סרטים'. אני אוהב מאוד את התחום, אבא נפטר, התגרשתי, וזו היתה תקופה סוערת מאוד בחיינו. ואז צילמנו שני סרטים באפריקה, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתעסקים בטבע ורואים שזה מאוד משמח אותנו.
"במשך שנים היו אומרים לי, 'איך אתה ממשיך לעבוד עם אבא שלך', וזה כאילו הפך לאישיו, אבל אני לקחתי מזה רק טוב. אבא הרגיל אותנו, האחים, מגיל צעיר מאוד שהוא לוקח אותנו איתו לכל מה שהוא עושה, בין שאלה הכתבות שהוא היה יוצא אליהן ובין שזה לשבת כל היום באולפנים של 'ניקוי ראש'. ממש גדלנו עם הטלוויזיה. הוא לקח אותנו לכל מקום, אולי כי הוא לא היה בבית אף פעם ורצה שנהיה איתו חלק מהזמן, והוא ממש שמח שאנחנו שם, גדלים לתוך העבודה שלו".
ובכל זאת, בטח לא פשוט להיות ה"קירשנבאום השני".
"לחיות בתור 'הבן של' זה להיות תחת צל ענק. לומר שזה רק טוב, או רק קל? ממש לא. לפעמים זה קשה ולא טוב. באופן אישי לקח לי מלא שנים לצאת החוצה מהדבר הזה. עכשיו זה חמש שנים מאז שהוא נפטר, ולאט־לאט אני יכול לומר שאני קצת משתחרר מזה.
"אגב, לא חסרות דוגמאות של משפחות שבהן לא נראה שזה תוקע מישהו. במשפחת בנאי, למשל, הרבה הם אמנים שפורצים. אבל אצלי זה כן עיכב, וזה בהחלט אישיו. מצד שני, היום כיף לי מאוד לעבוד עם לירי.
"הדבר הבא שהתחלתי לעבוד עליו הוא סרט על אבא, על ההיסטוריה שלו ועל ההיסטוריה של המדינה, ואיך הכל משתלב".
* * *
שורשי האהבה לטבע של משפחת קירשנבאום ניטעו על ידי הבן נועם, שצעיר מכנען בשלוש שנים. "אבא היה חולה טבע בעצמו, אבל נועם ממש הכניס את זה לבית", מספר כנען. "כילד הוא הלך לחוגי צפרות בירושלים, והיום הוא כותב מגדירים שנפוצים בכל מקום ומעביר הרצאות וסדנאות, אז לטבע היה אצלנו במשפחה מקום גדול מאוד.
"היינו יוצאים המון לטיולים משפחתיים בטבע, ההורים היו לוקחים אותנו פעם־פעמיים בשנה לסיני, בתקופה שהיא עוד היתה ישראלית, ומאוחר יותר גילינו גם את שבילי הארץ. האהבה הגדולה שלי לארץ היא בעיקר דרך הרגליים. חרשתי אותה לאורכה ולרוחבה, בדרום ובצפון".
איפה אתה מרגיש הכי הרבה את חסרונו של אבא?
"בניגוד למרבית עם ישראל, שהוא חסר להם ליד ירון לונדון, למשל, עבורנו כמשפחה הוא חסר מאוד בפן האישי. ההבנה הזאת שיותר אין לי אבא. היינו מדברים המון, כל יום, וזה חסר לי.
"כל הזמן מזכירים לי אותו, כי שם המשפחה שלי מסגיר אותי ישר, ואז מייד אומרים עליו משהו. לא תמיד זה במקום או מתאים, אבל ברוב המקרים זה מחמם את הלב.
"עכשיו, עם הסדרה החדשה, שהיא שילוב בין דוקומנטרי לטבע, אנחנו ממשיכים איכשהו להשאיר אותו, לפחות ברוחו, בחיים שלנו. אנחנו מתעסקים בדברים שהוא עשה ואהב, ואנחנו מעדיפים את זה ככה, לא רוצים שהוא יישכח".
