"התאבלו עלי בעודי בחיים"

"התאבלו עלי בעודי בחיים, ואני, מה בסך הכל רציתי? להיות נאמן לעצמי", אומר חיים בארי (20), בחור צנום ומלא תהיות על קודש ועל אמונה, ורחמנא ליצלן, גם על חילוניות וכפירה ב"דרך החיים הכפויה", כך הוא קורא לה. הוא היה אז נער בן 17, ילד תשיעי במשפחה חרדית בת 11 אחים ואחיות ממודיעין עילית, עם חינוך נוקשה של אבא, בלי אמו שנפטרה, ועם אישה חדשה שנכנסה הביתה ופתרה בעיות בדרכיה.

"לא יכולתי יותר. אחרי הישיבה החמישית שעפתי ממנה ואחרי החווה הטיפולית שבה לא נתנו לי לאכול ולשתות, ואחרי כל השאלות הפנימיות שבערו בי בקשר לחיים שלי, אמרתי לאבא: 'אני רוצה להתגייס לצבא'. הוא אמר לי מייד: 'אז אתה לא יכול להיות פה יותר. אני לא רוצה שתהיה בבית. צא מפה'.

"אלה היו הימים הכי קשים בחיים שלי. נסעתי לירושלים בחולצה קצרה ומכנסיים, ושאלתי הומלס ברחוב איפה אפשר לישון. הוא שלח אותי לליפתא, לשמורה בכניסה לעיר. 'רד לשם, יש שם בתים ערביים נטושים, תפוס לך אחד', הוא אמר לי.

"הלכתי לשם ומצאתי מקום ללון בו. מה שהחזיק אותי זה הרצון הענק שלי להיות ביחידה קרבית. בכיתי אז המון. ידעתי שמתאבלים עלי. אתה מבין? מתאבלים על איש חי. על נער צעיר.

"הייתי עולה לעיר, ומפלח תפוח או תפוז מאחת החנויות. בלילה, כשלא ראו, הייתי מוציא שאריות של אוכל מפחי האשפה, להרגיע קצת את הבטן. שתיתי מים מהמעיינות. הכל היה קדוש בעיניי כדי לשרוד. היתה לי מטרה. אמרתי לעצמי כל הזמן: חיים, אל תישבר. יגיעו גם ימים אחרים. ולא נשברתי".

עכשיו, הוא אומר, טוב לו. הוא משרת כנהג חפ"ק בחטיבת כפיר. גר בקיבוץ ליד ירושלים. הקשר עם אביו ניתק, אבל הוא לא מצטער. הוא שלם עם המעשה שעשה.

חיים אינו לבד. לידו יושבים ארבעה - אלכס, שמואל, ישראל ונח, לכולם סיפור אישי דומה, כואב, אבל גם אמיץ ומלא אתגרים. חיים, אלכס ושמואל הם חיילים בודדים שחזרו בשאלה: עזבו ישיבות, נקרעו מבתיהם בשנות העשרה לחייהם, ונחשפים כאן לראשונה, בשמותיהם האמיתיים, בסיפורם יוצא הדופן. לא תמיד קל להם לדבר על החיים שנטשו. לא פעם במהלך הראיון, קולם נשבר.

ישראל ונח, מתנדבים בעמותת "אח גדול", הם "האחים הגדולים" של עשרות חיילים כמוהם. גם הם עברו את התהליך והחליטו שאסור להשאיר את החיילים האלה לבד. הם נמצאים שם בשבילם, מלווים אותם במשברים, עומדים לצידם כשתוקפים אותם געגועים הביתה, דואגים שלא יהיו בודדים בשבתות ובחגים, ולפעמים גם סתם בלילה, כשהקשיים מעיקים ומתגנבות מחשבות על החיים שבחרו לעצמם - הכי רחוק מהמשפחה ומהבית.

"בעצם, אני בן שנתיים וחצי"

יוסי אלכס (22) מחיל האוויר הוא השלישי במשפחה חרדית־ליטאית בת שישה אחים מנווה יעקב בירושלים. אביו אברך בכולל, אמו עקרת בית. בית חרדי לכל דבר: ביגוד שחור־לבן, תפילות מוקפדות, צניעות וכמובן, לימוד בישיבה. הוא למד בשבע ישיבות שונות. מאחת מהן, הוא נזכר, העיפו אותו כי עבר את הכביש והגיע למדרכה של החילונים. על זה לא היתה כפרה ומחילה.

"אני טיפוס מרדן, תמיד היה קשה לי שאומרים לי מה לעשות ואיך לחשוב. בישיבה האחרונה כבר לא הנחתי תפילין בכל יום, וגם על התפילות לא תמיד הקפדתי. התחלתי לשאול שאלות. הרגשתי שאני חי בשקר עם עצמי, שזה לא אני, שזאת לא הדרך שלי בחיים. וכל הזמן כפו עלי, ואבא לא היה יכול להשלים עם זה שאני מתרחק, שאני פחות אדוק ממה שהוא רצה. 

"בגיל 20 לא יכולתי יותר. זה היה בדצמבר, בירושלים. היו לי 50 שקלים בכיס וחולצת כפתורים דקה, ובחוץ היה קור אימים. לעולם לא אשכח את התאריך: 24 בדצמבר 2010. אז התחיל המסע הגדול של חיי.

"אמרתי לעצמי, אם לא רוצים אותי בבית כמו שאני, אני הולך בדרכי. נסעתי לטבריה והסתובבתי ברחובות. ישנתי על החוף בכנרת, ישנתי בחדרי מדרגות, על ספסלים ברחוב, בבית הקברות. לא נשברתי גם כשהיה לי קפוא ובודד. אמא ניסתה להחזיר אותי הביתה, אבל כיביתי את הנייד. הרגשתי שבגדו בי, שבמקום כזה אני לא רוצה להיות. אחרי חודש וחצי דיברתי עם אחותי, והייתי קצת אצלה בבית וקצת אצל חברים. הם היו מופתעים. הם לא ידעו שהורדתי את הכיפה.

"בעצם אני בן שנתיים וחצי. כשיצאתי מהבית, הייתי כמו תינוק שעושה את הצעדים הראשונים בכל תחום. לא ידעתי כלום: איך מתלבשים בחברה החילונית, איך מדברים. הכל שונה. אצל החרדים אומרים 'אתה אחזת את זה', כלומר, קלטת את העניין. בהתחלה אמרתי את זה לאנשים חילונים, חשבו שאני משונה.

"בצבא, בלשכת הגיוס, נתנו לי מעמד של תלמיד ישיבה, שזה למעשה הליך רגיל של דחיית שירות לחצי שנה. לקחתי את זה, אבל אחרי שלושה שבועות החלטתי לעשות שינוי קיצוני. באתי שוב ללשכה וביקשתי לבטל את המעמד שלי. אמרתי להם: אני במקום אחר, אני רוצה להתגייס. הם היו בשוק.

"רציתי לעשות משהו משמעותי עם החיים שלי. לתרום. כל מי שחי במדינה הזאת צריך לתת לה משהו. צבא, שירות לאומי, סוג מסוים של נתינה. אין לי בעיה עם מי שחזק בישיבה וחושב שזאת הנתינה שלו, במקום הצבא. יש לי בעיה עם אלה שלא באמת לומדים תורה וגם לא עושים צבא".

לפני שנה וחצי התגייס יוסי לחיל האוויר בתור טכנאי. הוא התחיל להיפגש ולהתייעץ עם המאמץ שלו, שסייע לו לעבור את כל התהליך. בד בבד עבר לגור בדירה שכורה בירושלים עם שותפים.

"פתאום התחלתי להבין כמה ידע בסיסי חסר לי. לא הכרתי שום סידרת טלוויזיה, שום ספרים נחשבים, אפילו את הסיפור של 'כיפה אדומה' לא קראתי מעולם. עולם המושגים והידע שלי היה מצומצם מאוד".

התפקיד הראשון שקיבל בצה"ל היה חשמלאי מסוקים. "זו היתה עבודה תובענית מאוד, כמעט 24 שעות ביממה. היה קשה. לפני כמה חודשים עברתי תהליך של 'פסילת מקצוע' - ביקשתי דרך המפקדים שלי לעבור תפקיד, ובגלל שאני חייל בודד זה התאפשר. הלכתי להיות טבח. שבוע בבסיס, שבוע בבית. עכשיו יש לי יותר זמן למחשבה על הדרך שלי. ואין בי חרטה".

"בגדים חילוניים? לא בשכונה"

ליד יוסי יושב שמואל קייטי (18), לוחם בחטיבת כפיר. גם הוא גדל כילד חרדי בשכונת נווה יעקב, שישי בין שבעה אחים. מה זה להיות ילד בבית חרדי כזה? זה לא לראות טלוויזיה, ולא לדעת בכלל על מחשב, ואין מה לדבר על חופשות ועל טיולים וסתם על משחקי ילדות. הכל היה מכוון למקום אחד בלבד: הדת.

"לי היה קשה מאוד עם זה. אהבתי מאוד ללכת לסבתא ולסבא, ההורים של אמא, יש להם בית של כיפות סרוגות, ושם היה אפשר לשחק ולצאת לטיולים וגם לראות טלוויזיה וסרטים.

"כשהייתי בן 13 ההורים נפרדו, ואבא עזב את הבית. מאז לא היינו בקשר. עברתי כמה ישיבות. היו בי שני צדדים: מצד אחד הייתי שקדן בלימודים, סיימתי שישה סדרי משנה כבר בגל 16,  זה משהו ייחודי. אבל הייתי גם משאיר את הבגדים שלי בישיבה ויוצא לבלות בעיר בג'ינס וטי־שירט. כל הזמן כיוונו אותי ללמוד ולהצטיין בתורה, וזה רק השניא אותה עלי. כבר לא יכולתי לראות אותיות שחורות מול העיניים. רציתי לנשום אוויר, לטעום גם מדברים אחרים. רציתי להיות נער שמח ומשוחרר וחי ונושם. לא לגדול רק בתוך התורה.

"התחלתי לצאת מהישיבה בלילות לשחק כדורגל וכדורסל עם חברים, לראות סרטים. היינו שותים בפאב. יושבים ומנגנים. מגיל 15 כבר לא הגעתי הביתה. גרתי אצל כל מיני חברים. מדי פעם מצאתי את עצמי בסופי שבוע בהתנחלויות שאירחו אותי. לשכונה שלי לא יכולתי לחזור, כי אסור להסתובב שם בבגדים חילוניים.

"כשהקשר שלי עם הבית ניתק, הורדתי את הכיפה. זה היה תהליך, לא עניין של יום. הרגשתי שאני רוצה להיות במקום אחר. אני עדיין מאמין באלוהים בצורה חזקה, אבל בדרך שלי. הוא היה לצידי במקומות הקשים שהגעתי אליהם, בהתמודדויות האישיות שלי".

הוא מדבר בקול בוטח ושקט. השנים האלה לפני הצבא, שבהן היה צריך להסתדר לבד, להתפרנס, למצוא מקומות לגור בהם ולשרוד, חישלו אותו. "הגעתי לצבא מוכן מבחינה פיזית ונפשית. עכשיו אני בקורס מ"כים, ויש בי סיפוק גדול. גם במסעות הקשים, גם כשהלכנו עשרות קילומטרים וסחבנו משקל גדול והיה קשה, לא הצטערתי על כלום. זכרתי כל הזמן שזאת היתה הבחירה שלי, ולא נשברתי. גם עם החברים מהצבא אני מרגיש טוב. השתלבתי, ויש לנו שפה משותפת, למרות שבעבר הייתי בעולם אחר לגמרי משלהם. אני מאמין מאוד במהלכים שעשיתי". 

הילה מיארה (24) היא "האחות הגדולה" שלו. היא לא באה מבית דתי, אבל היתה בעצמה חיילת בודדה. "כששירתתי בצבא, ההורים שלי היו בחו"ל", היא מסבירה. היא יצרה קשר מיוחד עם שמואל. אומרת שלקח לו זמן לתת בה אמון, להיפתח, לשתף אותה בדברים הכי אישיים, אבל לאט לאט זה קרה. היום הם כבר חברי נפש. "אני מרגישה שאני מצליחה להגיע אליו. לפעמים אני באה אליו בסוף השבוע לבית החייל בירושלים, והוא היה אצלי בבית ופגש את המשפחה שלי. אני קשורה אליו מאוד. כשהייתי תקופה מסוימת בחו"ל, שמואל טילפן ואמר שהוא מתגעגע אלי. זה ריגש אותי".

מהישיבה לקורס טיס

נח שחף הוא האחראי בעמותת "אח גדול" לצוות הדתל"שים (דתיים לשעבר). רק בן 26, אבל סיפור החיים שלו יכול לפרנס ספר עב כרס. הוא נולד במעלה אדומים כבן הבכור מבין חמישה. אמו היא אחות, אביו חזר בתשובה ועובד כאיש אחזקה. בתור ילד נחשב לעילוי בגמרא, הפליא בלימודי הקודש, וכולם ניבאו לו ש"זה הקטן, גדול יהיה בתורה".

בכיתה ט' נשלח ל"ישיבה הכי נחשבת וטובה", כהגדרתו, אבל נפשו לא מצאה מנוחה, והשאלות לא הפסיקו לכרסם בליבו. "זה הרגיש לי כמו מוסד סגור, כאילו תקעו אותי בחור. לא תיפקדתי טוב, והעיפו אותי משם. זה היה כישלון מוחלט.

"מדי פעם הייתי עוזב את הבית וישן אצל חברים, אבל בשלב מסוים נמאס לי ופשוט עברתי לרחוב. ישנתי בכיכר ציון, בפתחים של בניינים, בליפתא. נדדתי ממקום למקום. בסביבות גיל 14 פשוט הפסקתי ללכת לישיבה. היו לי עיסוקים אחרים. עשיתי שטויות. הייתי במצבים אישיים מורכבים מאוד עבור ילד צעיר. ככה הסתובבתי שנה, עד שהגעתי לאחת מחוות הנוער. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו עם החיים שלי".

הוא התגייס לצה"ל, והתקבל לקורס טיס. אחרי שהודח, הגיע לסיירת מטכ"ל, ואחר כך שירת במגלן. "למרות שאין לי שום קשר עם ההורים, ברגע שהצבא פנה אליהם ושאל אותם עלי - הם אמרו שאין שום בעיה שאני אגור אצלם. אבל בפועל הייתי חייל בודד. בסופי שבוע ישנתי בחווה, ועשיתי לבד כביסות. לא ידעתי מה זה בנק, מה זה 'לעשות סידורים', מה זה להסתדר לגמרי לבד. אם אתה עולה חדש ממדינה אחרת, ואתה חייל בודד כי המשפחה שלך נשארה מאחור, אז כולם נרתמים לעזור לך. אבל מי עוזר לחיילים כמוני?"

לקראת תום השירות שלו, החל להתעניין בלימודים גבוהים. הוא קיבל מילגה מ"קרן הישג", התומכת במתן מלגות למאות חיילים בודדים משוחררים, ונרשם ללימודי תואר ראשון בכלכלה ומזרח אסיה באוניברסיטה העברית. הוא יצר קשר עם דניאל אהרון (29), מנכ"ל עמותת "אח גדול".

את העמותה הקים אהרון לפני שלוש שנים עם קבוצת חברים, רובם חיילים בודדים לשעבר. הוא עצמו עלה מליטא עם אמו לפני יותר מעשרים שנה, ואחרי השירות הצבאי הקים מועדון לחיילים בודדים במרכז הקליטה בכפר סבא. שם הכיר חלק מהחברים, והם הפכו לחבורה מגובשת. 

"הבנו שאנחנו, שיש בינינו המון חיילים בודדים לשעבר, יכולים להבין הכי טוב את החיילים הבודדים שמשרתים בצה"ל. בסך הכל יש היום כ־5,500 חיילים בודדים, שמגיעים מרקעים שונים וממדינות שונות, ואנחנו מטפלים במאות. משתדלים להתאים לכל אחד מהם 'אח גדול'. זה לא פשוט, זה דורש הרבה משאבים, כספים וזמן, ואנחנו צריכים תמיכה ותרומות, שיאפשרו לנו להמשיך ולעשות את זה". 

ישראל מור־יוסף (25) הוא אחד הצעירים שמסייעים לחיילים הבודדים. גם הוא היה בדיוק במצב שלהם - נער צעיר מרחובות, שעזב בית חרדי וחזר בשאלה בגיל 17. למרות כל החרדות מהחיים החדשים, עשה שירות צבאי בחיל השריון. היום הוא מלווה שלושה חיילים.

"אני יודע מה זה לעשות שבת לבד בבית החייל, או אצל חברים. מה זה להרגיש בדידות. מה זה שאין לך בית אמיתי. מה זה להיות בלי משפחה. יש לנו שיחות נפש משותפות, והמון רגעים של קירבה וכיף וזהות גורל. זה מחבר בינינו".  

יוסי אומר שהוא מדבר מדי פעם עם אמא, בעיקר סביב החגים, אבל עם אביו אין לו קשר. "הייתי רוצה שתהיה לי אפשרות לחזור הביתה, אבל כמו שאני. בלי שיעשו לי פרצופים ובלי שינסו לשנות אותי ואת דעתי ואת החיים שלי כיום. הייתי רוצה שתהיה לי שוב משפחה שמקבלת אותי כילד לכל דבר. אבל בדרך שלי".

בליל הסדר האחרון, יוסי העדיף להישאר בבסיס. בעמותה הציעו לו מקום להיות בו, אבל הוא אומר שהעדיף לתת לחייל שיש לו משפחה לצאת הביתה, כי "אצלי זה ממילא לא היה עם המשפחה".

שמואל לא מרגיש צורך לחזור הביתה לאמא. על אבא אין בכלל מה לדבר. "אין לי מה לחפש שם. אני לא שונא ואני לא אוהב אותם. אני פשוט לא מרגיש צורך להיות שם, רק רוצה להמשיך ולחיות את חיי, ולהתקדם בצבא. בפסח הייתי אצל חבר טוב שלי, שלוקח אותי המון בסופי שבוע למשפחה שלו. אני ממש בן בית שם".

חיים מספר שהצבא ממש הציל את חייו. "סידרו לי לגור בבית החייל בירושלים כבר שבעה חודשים לפני שהתגייסתי. התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. חסכתי 250 שקל. בגיל 18, בפעם הראשונה בחיים, הלכתי לחנות בגדים. הרגשתי שאני ממש יכול להתפרע עם זה. נכנסתי וקניתי מכנסי ג'ינס וחולצה מכופתרת. קשה לי להסביר את השמחה שהרגשתי אז.

"אחרי שהתגייסתי היה לי קשה, שיבצו אותי בפרויקט של 'נערי רפול', ואני רציתי להיות לוחם. לא ויתרתי. בסוף הצלחתי להגיע לחטיבת כפיר, ואני מרגיש שזה המקום שלי. זה הפך אותי למישהו אחר. מיום ליום אני מצליח להשתלב טוב יותר בעולם החילוני. החיבור שלי עם החיילים האחרים מצוין".

ועדיין, הוא אומר, יש לו חלום: "להגיע הביתה במדים ולאכול את הצ'ולנט של אבא. אני מתגעגע לאוכל הזה הכי בעולם".

"הניתוק כואב ועצוב לנו"

שוחחנו עם הוריו של שמואל קייטי. אמו אמרה לנו: "זה עניין כואב מאוד. שמואל לא רוצה שאתערב לו בחיים. הייתי שמחה מאוד אם היה רוצה להגיע הביתה ומקבלת אותו בברכה. אני מחכה לו בסבלנות ומכבדת אותו. אני מקווה ומאמינה שיום אחד הוא יחזור, ושבעזרת השם, אוביל אותו לחופה. הוא יקר לי מאוד". 

אביו של שמואל אמר: "אני אבא שלו, ואני אוהב אותו ודואג לו. הייתי רוצה מאוד לחזור להיות איתו בקשר. חבל מאוד שהוא התרחק ככה מאבא שלו. רחמנות עליו שהוא לא יודע מה הוא עושה לנשמה שלו. אני מתפלל בשבילו כל יום שיחזור בתשובה.

"כל העניין הזה שהוא שנא את התורה זה סיפורים של עכשיו, לא של אז. הוא הצליח מאוד בלימודים, והכל התחיל כשהתגרשתי מאמא שלו. הוא לא רצה להיות איתי בקשר, ואני כואב את זה, אבל רוצה לכבד אותו ולתת לו את הזמן. אני מקווה שיגיע יום והוא יתגבר, ונוכל לשבת ולדבר. עבדתי קשה מאוד שלילדים שלי יהיה הכל. השקעתי בהם המון, לא רק בלימוד. לא היו מכות בבית שלנו. היו פעמים שחשבתי שהילדים צריכים לעזור בבית, ולצערי, בפעם האחרונה זה גם היה בצעקות. אני אוהב את שמואל, הוא הבן שלי".

אביו של חיים בארי לא רצה להגיב. האח אלי (22) אומר: "אבא שלי חזר בתשובה ולוקח את הדת בצורה פנאטית. בגלל שהוא היה שם, המקום שחיים הלך אליו הוא מבחינתו הרוע המושלם, וזה קשה לו. עד שחיים התגייס הוא עוד היה בא הביתה, אבל זה נגמר. לא ישבנו עליו שבעה, לא היה שום טקס. הוא לא היה פה כדי לדעת. כן, היה סוג של אבל, בעיקר מבחינתו של אבא. הוא ראה בזה שחיים הלך לצבא סוג של פגיעה בו. ואפשר לחזור מזה.

"אבא יודע שקרו לחיים דברים טובים בצבא, שהוא דואג לעצמו, אבל חושב שאולי היה אפשר לעשות את זה אחרת, למשל בנח"ל החרדי. אני רוצה מאוד שחיים יחזור הביתה, גם עם מדים. ואני יושב על אבא חזק בעניין הזה. שיסכים, שישחרר. אני שומר על קשר עם חיים ומדבר איתו. הוא יקר לנו". 

חנה סיגל, אמו של נח שחף, טוענת שניסתה להיות בקשר עם בנה, והוא ניתק כל קשר עם המשפחה. "זה לא נכון שדחינו אותו בגלל שיצא מהדת. זה לא הוגן שהוא מציג כך את העניין, ובכלל את היחס שלנו כלפיו. היתה לנו בעיה עם משהו נקודתי במעשיו, שלא קשור בכלל לדת. מעולם לא עזבנו אותו. הלכנו וחיפשנו אותו כשהוא לא היה בבית, והוא הגיב לכך לא טוב. גם אני וגם אביו היינו רוצים שהוא יחזור הביתה. יש לנו חברים מכל גוני הקשת.

"ניסינו לערב כל מיני גורמים שישפיעו על נח, והוא מסרב לדבר איתנו. אנחנו לא קיצוניים ונוקשים בענייני הדת. יכול להיות שטעינו איתו בכמה דברים, אבל אני לא מבינה למה הוא קיצוני כל כך בניתוק שלו מאיתנו. זה כואב לנו מאוד".

אמו של יוסי אלכס אמרה לנו: "לא זרקנו אותו מהבית, והוא לא היה זרוק ברחובות. עד גיל 20 הוא היה דתי, והיו לו חיים נפלאים ומשפחה נהדרת. הוא הפסיק להיות דתי, זאת הבחירה שלו ולנו זה גרם צער. היו כל מיני מקומות שעזרו לו בכך. אני ובעלי, אבא שלו, אוהבים אותו מאוד. אנחנו אנשים מכובדים ואינטליגנטים, יודעים היטב מה קורה עם הילדים שלנו. נכון, זאת בעיה שהוא לא שומר שבת וכשרות, ושהוא יבוא הביתה ויתנהג כאן רגיל, ישחק בטלפון הנייד ובאינטרנט. יש לו כאן אחים, וזה עניין של חינוך אצלנו.

"אנחנו בקשר, ומדי פעם מתראים. כל הזמן אני דואגת לו, וכך גם אבא שלו. הניתוק כואב לנו ועצוב לנו. בעוד שנה הוא גומר עם הצבא, ואני מקווה שהוא יחזור בתשובה שלמה ויבוא הביתה עם הכלה היפה שלו".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו