הכל התחיל כשקו הטלפון שלנו מת. לו ידעתי למה אני נכנס הייתי מבטל את הקו הזה וממשיך הלאה בחיי, אבל מכיוון שאני מהדור שחיכה בזמנו חמש שנים לטלפון, פשוט לא יכולתי. חייגתי לחברת הטלפונים שלי, ולמרות שקשה לי עם החלטות תחת לחץ, על ההוראה "לעברית לחץ 1" עניתי בקלילות. אחר כך הגיעו עוד הרבה שאלות, והרגשתי שהחברה מנסה להתיש אותי. מרוב אפשרויות הקשה התקשיתי לזכור איזו שלוחה מתאימה לי, ורק אחרי ששמעתי את כל התפריט שלוש פעמים וכתבתי אותו על נייר, הבנתי במה מדובר. לחצתי 4, ולמרות שלא שאלתי מי אחרון, נעניתי "מקומך בתור הוא שלוש". הקריין ניצל את זמן ההמתנה כדי לומר לי שוב ושוב ששיחתי חשובה להם. זה נשמע לי קצת יומרני, כי עוד לא אמרתי בכלל מה אני רוצה, אבל הייתי מנומס ולא הפסקתי אותו. הוא המליץ לי על כמה מבצעים וחידושים בתחום הטלפוניה והתוכן, אבל אני לא התפתיתי ונותרתי ממוקד מטרה.
ואז נעניתי. "צהריים טובים, מדבר סרגיי, במה אוכל לעזור?" הסברתי לסרגיי שאין לי קו, ואשמח שמי שלקח לי אותו, יחזיר. סרגיי ביקש ממני פרטים מזהים כדי לדעת שאני זה באמת אני. את השם שלי אמרתי נכון וגם את הכתובת ומספר תעודת הזהות, אבל כשנשאלתי לגבי ארבע הספרות אחרונות של כרטיס האשראי, נפלתי בגדול. את החשבון הזה משלם אחד מכרטיסי האשראי של אשתי, שאין לי מושג מהו. ביקשתי סליחה מסרגיי ושמתי אותו בממתינה בעודי מנסה להשיג את אשתי. היא היתה בפגישה אצל רואה החשבון ולא ענתה לנייד, אז צילצלתי למשרד. את פניי קיבל מענה קולי, ששלח אותי לרשימה ארוכה של מחלקות, שלוחות ושמות של רואי חשבון, וכשהקשתי מיואש "0" למרכזייה - נותקתי. חזרתי בוש ונכלם לסרגיי שהמתין בסבלנות ואמרתי לו שיחזור לעבוד, ואני כבר אחזור אליו עם ארבע הספרות הגורליות. כדי לקצר תהליכים ביקשתי את מספרו הישיר. סרגיי נתן לי את המספר, ונפרדנו כידידים.
כעבור שעתיים אשתי חזרה עם ארבע הספרות, ואני מיהרתי לצלצל לסרגיי, אבל הודעה מוקלטת ענתה לי שמפאת העומס מומלץ להשתמש בשירות חדש וחוסך זמן שנקרא "כבר חוזר אליך, אחי" או משהו בסגנון. השארתי מספר והמתנתי שיחזרו אלי. אחרי שעה וחצי נזכרתי שלא צילצלו, אז אני התקשרתי.
ענה לי אחד אוסמה. שאלתי איפה סרגיי והוא ענה לי ש"סרגיי כבר לא איתנו", וגיחך. חששתי שאולי אוסמה עשה משהו רע לסרגיי, אבל התביישתי לשאול. הזדהיתי שוב. אחרי מספר שאלות הבהרה אוסמה טען שהבעיה לא אצלו, ושאל אם היו אצלנו טכנאים בזמן האחרון. נזכרתי שבאמת החלפנו את המודם הישן למודל חדש יותר. לאוסמה ירד האסימון והוא קבע שהבעיה היא בכלל בספּק האינטרנט.
הוא העלה על הקו את נציגת הספּק, בחורה ששמה ליטל, שביקשה ממני מייד שם משתמש וסיסמה. את השם זכרתי, אבל הסיסמה לא עברה. זכרתי משהו במעורפל, אבל למחשב הקרצייה זה לא הספיק. הוא צריך את הקוד המדויק(!). בכוחות משותפים ניסינו אוסמה, ליטל ואני לשחזר את הסיסמה. אוסמה הציע שנבדוק תאריכי לידה, ליטל הציעה את השמות של הבנות, אוסמה חקר אם היה לי פעם כלב או חתול ואיך קראתי להם. משם המשכנו לאיך קוראים לאמא שלי, לאבא שלי ולמה־שמו שלי. ליטל אמרה שמניסיונה אנשים די בנאליים בסיסמאות. קלטתי את הראש וניסיתי לחשוב בנאלי, אבל לא צץ לי כלום. בסוף מצאתי במגירה במטבח פתק מקומט שעליו כתוב "חציל בטחינה 123". זו היתה הסיסמה.
החזקנו ידיים באופן וירטואלי והתחברתי. ליטל אמרה שהמודם תקין ושאולי משהו השתבש בהגדרות הנתב של ה־ADSL בתוך ה־SSL של האל אל ישראל. לא זוכר מה היא אמרה, כי התחלתי לאבד את ההכרה. היא ביקשה שאכבה את המודם ואדליק. בתוך שנייה הבנות יצאו מהחדרים בזעקות שבר: "אבא, אין אינטרנט!" ודחקתי בליטל שתעשה משהו, כי מילא אין טלפון - אבל אינטרנט? זה כבר להרוס משפחה רגע לפני יום העצמאות.
אוסמה הרגיש שהוא מיותר ובשעמומו התחיל להמהם שירים. חשבתי שמכיוון שחלק מהשיחות מוקלטות אולי נשתמש בהקלטות כדי להפיק לו דיסק. ליטל חזרה וביקשה ממני להתחבר עם המחשב למודם ישירות ולתקתק את המספר 1.203.10.5. מכיוון שהמודם נמצא בארון חשמל והמחשב הנייד מקולקל נאלצתי לחפש כיסא, כבל מאריך מפצל ומנורת שולחן. עמדתי על הכיסא והחזקתי את המחשב על הידיים אבל הכבל של המודם היה קצר מדי. ליטל אמרה שזו לא הבעיה ושצריך להעלות על הקו תמיכה טכנית. הייתי בטוח שהיא התמיכה הטכנית! אבל התברר שהיא בכלל תמיכה עסקית, ואני כולה לקוח פרטי.
אוסמה התחנן לרדת מהקו, כי נגמרה לו המשמרת ויש לו אוטובוס אחרון בעוד רבע שעה. ליטל שיחררה אותו בחוסר חשק שהפך מופגן יותר כשביקשתי ממנה לרדת מהכיסא. הבעיה לא נפתרה, והיא כנראה הרגישה שהאשמה כולה שלה. ניחמתי אותה שלא נורא, ועוד יהיו לה הזדמנויות לחבר אנשים לטלפון, אבל זה לא עזר. היא הבטיחה שמישהו יחזור אלי.
פתאום קלטתי שהשקע הייעודי שמפצל בין האינטרנט לטלפון פשוט ניתק ממקומו. מישהו, אולי אני, נתן לו מכה ושבר אותו. עניין של כמה שקלים. נסעתי להום סנטר, קניתי, החלפתי, והקו חזר לחיים.
בערב התקשרו מקשרי לקוחות לברר אם הייתי מרוצה מהשירות. זימזמתי מוסיקת המתנה מעצבנת ובסיומה אמרתי "לה פרוצ'ינייה אינפורמציה". כשלא נשמעה תגובה עברתי לאמהרית, ואז אמרתי בעברית "למרכזייה הקש 0 או המתן". ביקשתי לציין לשבח את אוסמה ואת ליטל, והמלצתי עליהם כמדליקי משואה ביום העצמאות הבא. אפילו הכתבתי את הנוסח: "לכבוד משתמשי האינטרנט האווילים וחסרי החוש הטכני המינימלי, שמנג'סים למוקד התמיכה בלי סיבה ושלא יודעים מה ההבדל בין מודם לראוטר, ולתפארת מדינת ישראל".
yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו