יאיר, מה ישראלי בעיניך?

יום העצמאות הוא זמן נפלא לחשבון נפש אישי ואזרחי. אתה מביט על חיינו בארץ הקשה הזו, נזכר במלחמות, באסונות, בקיבוץ הגלויות, ולא יכול שלא להתמלא גאווה על מה שנבנה פה. מצד שני, אחרי מבט אחד בכותרות העיתונים, אתה לא יכול שלא להתמלא חרדה, שמא הדורות הבאים יהרסו את מה שכבר נבנה. ובמתח הזה שבין מה שהיה למה שיהיה אנחנו חיים. האמת, חיים לא רע.

חיי כישראלי מלאים במראות, בצבעים ובריחות שאספתי בחמישים השנים האחרונות. מדובר בסמלים שעיצבו את אישיותי המפוקפקת ושעולים במחשבותיי בכל יום עצמאות, החג היחיד שלא מנהל אותו רב ושלא אוכלים בו משהו לזכר אבותינו שסבלו. השאלה המפורסמת "מה ישראלי בעיניך?" שיאיר לפיד - שר האוצר, למי ששכח - רשם עליה פטנט בזמנו, לא יכולה להישאר ללא מענה. התשובות, כמובן, הן עניין אישי לגמרי, ולא כל מה שישראלי הוא גאווה גדולה (שיטת הפלקל, לדוגמה). אבל מכיוון שאני כבר מכיר אתכם, קוראים יקרים, ואני יודע כמה עצלים אתם, ארזתי לכם תמונות והבלחות מישראל של פעם, כדי שתוכלו להיאנח בנחת ולהגיד לבנכם "אחחח... פעם היה פה יותר טוב", למרות שממש לא בטוח שזה באמת נכון.

ברשימה שלפניכם תמצאו מזכרות, חוויות וזיכרונות שיש רק בארץ, ושאני מוצא בהם משהו חינני. נסו לשכנע תייר להיכנס לסוסיתא והוא יבקש מקלט בשגרירות; נסו להגיד לאמריקני שאתם רוצים סיפולוקס, והוא יחשוב שאתם חושקים במחלת מין דלוקס. הדברים האלה הם שלנו, ושלנו בלבד.

1. שירה בציבור

נכון, גם עמים אחרים שרים. אבל אצלנו זה אחרת. החדווה, הלהט, התשוקה... ועל מה? על שירים שמתארים מרדפים בבקעה, מצנחים שלא נפתחו או דברי שבח לממטרה. סף הכניסה למועדון השירה בציבור הוא די נמוך. מספיק שתוציא מהגרון כמה צלילים באזור, תשלים מילה מפה ומילה משם - ואתה בפנים. למשל:

"ריקדי...!"

"ידך הניפי!"

"אתה תותח..." "אין אין עליך!" "אה יו יה... אני שואל!" למה אנחנו מרגישים צורך להשלים שיר שהותחל? כנראה זה חלק ממורשת הקרב שעליה חונכנו. ישראלים לא אוהבים להשאיר שיר פצוע בשטח, ולכן שיר שהותחל לעולם יומשך.

לאחרונה אני עורך ניסוי קטן. כשאני מגיע למקום ציבורי אני ספק ממלמל־ספק שר את המילים: "כן, כן כן כן!" קשה להאמין, אבל תמיד עונה לי מישהו: "לעולם בעקבות השמש, לעולם בעקבות האור". זה עובד מצוין גם עם "קר... נ... בל..." תמיד מישהו יצטרף עם: "...בנחל קרנבל, מי שלא יבוא חבל". נסו ותיווכחו.

חוקרים רבים ניסו להבין למה שירה בציבור עושה לנו טוב. התשובות מעניינות. חלקנו חולמים להיות זמרים ומדמיינים שאנחנו שלמה ארצי עם מגבת בקיסריה, לחלקנו זה מזכיר כמה טוב היה פה פעם, כשרק כבשנו את שארם א־שייח' וחזרנו אליה שנית, ואת האחרים זה זורק לטיול השנתי של כיתה ט' בספסל האחורי של האוטובוס, עם המזמוז הראשון והתמימות שאבדה, בזמן ששרנו בגרון ניחר "לדני יש סימפטיה לנשים מבוגרות, משיכה מינית, משיכה פנימית", או "הירוקה מבטן ולידה". 

יש כאלה שאוהבים את השב"ץ (שירה בציבור) שלהם מסביב למדורה עם גבי ברלין, תפוח אדמה ואקורדיון, יש כאלה שמעדיפים להיות קהל בתוכנית של שרה'לה שרון ויש את אלה שלא באים על סיפוקם עד שעינת שרוף לא קופצת להם על השולחן ורוקדת בין צלחות החומוס החמוצים ובקבוקי האלכוהול. 

2. חוף הים 

יש כאלה שבשבילם המקום הכי ישראלי זה הכותל, הכנסת, בית האח הגדול, אולי אפילו מצדה. בשבילי הים הוא המקום, וככזה יש בו הרבה דברים שהם ישראליים בעיניי. מה יותר ישראלי מלאכול קרטיב במחיר מופקע, לשחק מטקות, ללכלך את החול ולצוף על מזרון ים? כן כן, אני יודע שצריך לומר "מזרן", אבל עַם ישראל אומר "מזרון", אז מי אני שאתקן?

המזרון תמיד היה סמל לעצמאות העם היהודי בארצו. בתקופת "איזראל - יס", כשאומות העולם לא ששו למכור לנו נשק, מזרון הים היה הדרך היחידה לברוח מפה, אם אויבינו יצליחו במזימתם להשליך אותנו לים. המזרונים של פעם היו עשויים ברזנט. הם אמנם עלו לא מעט אבל שרדו את האבנים בכנרת, את הזיפזיף של חוף טנטורה ואת הרוח על הגגון של האוטו. הם עברו מאב לבן ומבן לבת והוזכרו לא פעם בצווי ירושה. לא היתה להם צורה של ברווז או דרדס, הם היו מזרון נטו, בצבעי אדום־כחול. כשהתפנצ'רו הדבקנו עליהם פאטץ' שחור, וכדי לנפח אותם היית צריך רגליים של מראדונה. המשאבה היתה מין פומפה תפוחה מגומי כחול, שעליה נדרש אבי המשפחה לדרוך כחמש מאות עד אלף פעמים. זה היה מבחן הגבריות האולטימטיבי. אבא שלי נתן לי לנפח את המזרון לבד רק בגיל 17. אני זוכר שסוף סוף הרגשתי גבר. את נזקי התקופה אפשר עדיין לראות פה ושם על שפת הים. טיפוסים בני שישים ומשהו עומדים על העוקם ונשענים על רגל ימין קצרה ושרירית. אלה קורבנות ניפוח המזרונים, שעדיין מסתובבים בינינו ומתקשים להתיישר.

אגב, לא לכולם היה כסף למזרונים, והישראלי הממציאן מצא גם כאן קומבינה: פנימית של מכונית. לא ממש להיט עיצובי, אבל זול. מבחינת יכולת השיוט, מדובר בכלי תחבורה בעייתי שמתעקש לסובב אותך במעגלים. זה גם לא תמיד הדבר הכי נעים, לצוף במים כשהוונטיל נעוץ לך בתחת. ילדי השמנת של הקיבוצים והמושבים חגגו עם פנימית של טרקטור. זו יכלה לשאת משפחה שלמה, אבל היה לה גם חיסרון: החור היה גדול, וחלק מבני המשפחה נעלמו בים ונמצאו רק אחרי שנים בקפריסין. מאז שנולדו צמיגי הטיובלס, הפנימית נשכחה וטבעה בתהום הנשייה. 

ואיך אפשר בלי החסקה. לא ברור מאין הגיע לכאן כלי השיט המוזר הזה ומי נתן לו את שמו. מדובר בסירה שלא סיימו לבנות ושאין בה אינדיקציה היכן החרטום והיכן הירכתיים. עוד מוצר ישראלי שלא הצלחנו לייצא לשום מדינה אחרת, ואפילו לא לחופי אילת או הכנרת. היחידים שמשתמשים בחסקה הם מצילי הים התיכון: הסירה הזאת מיועדת להצלת טובעים או לסיבובי דאווין על חתיכות, כולל הדגמה של הנשמה מפה לפה.

בשירו הידוע היטיב יורם טהרלב לזהות את החולשות הזועקות לעין של הסירה המשונה הזו, כשכתב: "חסקה, חסקה, בלי סיפון או מעקה". אם אני קולט את הראש שלו הוא כתב את השיר מנקודת מבטו של הטובע, שמפנטז על בואו המיוחל של המציל עם הסירה, ומתפלל בפה מלא מים: "שנחיה ושנזכה רק לשוט בחסקה".

קבורת קליפות אבטיח היא עוד דבר שישראלי מאוד בעיניי, ואני אומר זאת בצער. אין לך הפתעה גדולה יותר מלמולל חול רך ונעים ולגלות לפתע שידך ממזמזת פלח אבטיח, שקבר איזה יוסי שלא היה לו כוח ללכת שני מטר עד לפח. מקורו של ענף ספורט זה הוא עוד מימי משה רבנו, שהרג נוגש מצרי וטמן אותו באדמה. מכיוון שהזמנים השתנו, וקבירת אנשים בחול היא עיסוק הדורש תרגול ומסכן את העוסקים בו במאסר, מעדיף הישראלי הממוצע להתאמן על פלחי אבטיח.

אבל הדבר הכי ישראלי בים הוא המטקות. תראו לי עוד משחק שאין לו גבולות, שאין לו חוקים, שאין בו מנצחים או מפסידים, שאינו מצריך תלבושת מיוחדת (עדיף אפילו לשחק אותו עירום) ושהוא פתוח לכל הגילאים. זוג קרשים עם ידית פלסטיק וכדור גומי, שלא קופץ גם אם תתחנן. זה להיט, אבל רק בארץ. נעשו ניסיונות לייצא אותו לחו"ל, אבל הם נכשלו בעוון הפרעה לסדר הציבורי. בפינלנד, למשל, אחרי שלוש חבטות ותלונה של איזה פיני צדקן, אנשים קיפלו את המטקות וחזרו לסאונה. רק במדינה שבה אין שום כבוד לזולת משחק כזה יכול להתקיים, ורק פה אנשים עוד יחזירו לך את הכדור אחרי שהוא נכנס להם לעין.

3. סוסיתא

לפני שהתמכרנו ליפניות ולקוריאניות היתה לנו מכונית משלנו, שהורכבה ממנוע ישן של פורד וממרכב מכוער וחדש מפיברגלס. פעם זה היה האוטו של ישראל, ואפילו הרכב הצמוד של קצינים בצה"ל ועובדי מדינה. השמועה אומרת שגם גמלים נהנו ממנו לרוב. אגב, חוקרים מנסים עדיין להבין מה גרם לגמלים ללחך את הסוסיתות. יש סברה שהגמל, כלי התחבורה המקובל על הבדואים, חשש מתחרות עם הסוסיתא, כי חשב שהיא סוג של סוס, ולכן שאף לחסל אותה.

מאחר שהרבה זמן לא ראיתי סוסיתא במציאות, אירגן לי העיתון ברוב חסדיו מבחן דרכים עם הסוסיתא כרמל של גרשון יגודה. מה אגיד לכם, לא מדובר באוטו למפונקים. אין מזגן, אין הגה כוח, אין חלונות חשמל ואין גיר אוטומטי. מצד שני, גם אין סיכוי לעבור את המהירות המותרת, אז לפחות לא מקבלים דו"חות.

כדי לתפעל אותה אתה צריך להיות טיפוס קשוח בעל זרועות חסונות. כנראה פעם כולנו היינו כאלה, ונהיינו רכרוכיים עם הזמן. הצלחתי לנהוג כמה מאות מטרים עד שקולות חריקה נשמעו מהגיר. לא הצלחתי להעביר לשלישי, וגרשון, שקלט שאני עומד להרוס לו עשר שנים של שיפוץ, לא היסס לרגע ובעט אותי החוצה. נזכרתי בסיפור על הישראלי שנסע עם הסוסיתא לניו יורק והחנה אותה במנהטן. כשחזר, ראה התקהלות מסביב לרכב. הוא הניע בגאווה, ואז שאל אותו אחד הסקרנים: "תגיד, באמת בנית אותה לבד?"

4. חובט שטיחים

עוד פריט נוסטלגי וישראלי מאוד. למי שלא יודע, מדובר באביזר שנראה כמו כף ידו של הכדורסלן הרוסי הענק טקצ'נקו, מחובר לידית ארוכה. הדגם הראשון היה עשוי במבוק, והדגמים המתקדמים והפחות כיפיים - מפלסטיק. אמהותינו נהגו לתלות את השטיח על מעקה המרפסת ולחבוט בו בעזרת החובט, כדי שכל החול שהבאנו מגן השעשועים יירד למרפסת של השכנים. המוטו היה "שהפרידמנים מלמטה יסבלו, העיקר שהבית שלנו יהיה נקי". ואני שואל: יש יותר ישראלי מזה?

בשנים האחרונות אני כבר לא רואה את יצירת המופת הנ"ל, וחבל. עוזרות הבית התרגלו לצערנו לשואב האבק הציקלוני, ששאב אליו גם את פיסת הישראליות הזאת.

5. לוחות שנה במוסכים

לפני האינטרנט היו הערוצים הארוטיים בכבלים. לפניהם היו המגזינים הסמי־ארוטיים, כגון "בול" ו"גמד". גם "העולם הזה" זרק איזו תמונה של ציצי מדי פעם, אבל הפתרון הקל של "חרמני כל העולם התאחדו" היו לוחות השנה של המוסכים. כל מוסך שמכבד את עצמו דאג לתלות במשרד לוח עם תמונות של ערומות. את הלוח נתנה למוסך חברת מצברים או חברת צמיגים, וזה "עזר" לנהגים לזכור מתי צריך להכניס את האוטו לטיפול.

בשלב מסוים, כששולבה בלוחות השנה האלה טכניקת התבליט, הם הפכו אטרקטיביים במיוחד. כך היה אפשר לראות את חיטובי גופן של הדוגמניות בשלושה ממדים, ובלי משקפיים מיוחדים. לפי כמות הגריז על לוח השנה יכולת לדעת איזה מוסכניק לא עמד בפיתוי ושם יד על הבחורה, ובאיזה חודש. נשות העולם אומרות שהגברים הישראלים ישירים מאוד ומחוספסים. ככה זה כשאתה הולך למוסך לברר למה האוטו מתחמם ומגלה שאתה זה שיש לו בעיות התחממות.

6. מעיל דובון

בעיניי - אחד הסמלים הישראליים הבולטים של כל הזמנים. המעיל הירוק־זית, שסימל את שיא הקרביות, הגבריות והקוליות, היה במשך כמה עשורים דוגמה לישראליות קשוחה ובלתי מתפשרת. טובי מנהיגינו לבשו אותו כשרצו לשדר לעמי הסביבה שלא כדאי להתעסק איתנו. אחרי שאיבד מפופולריותו בצבא, עבר להיות מעיל של מנהיגי המתנחלים, ומשם הגיע לנוער הגבעות.

היום אפשר למצוא אותו על פועלים סודאנים, שאימצו אותו כתלבושת אחידה. כך חולפת לה תהילת עולם. קצת מזכיר את גורלם של הסנדלים התנ"כיים, שנעלמו לטובת סנדלי הטבע, שאיבדו את הבכורה לסנדלים הרומאיים, ששרוכיהם מתפתלים במעלה הרגל הנשית. תחשבו על זה - אנחנו למעשה הולכים אחורה כל הזמן. אני בעד להתחיל לבנות שוב את בית המקדש.

7. סברס

תאמרו לילד הממוחשב שלכם, שלא יצא מהבית כבר שנתיים, שייצא לקטוף סברס. כיצד לדעתכם הוא יגיב: 

1. יזמין לכם פסיכיאטר.

2. ישאל "מה, אני ערבי?"

3. ינסה לחפש אפליקציה מתאימה בסמארטפון.

4. כל התשובות נכונות.

אבל כשהיינו ילדים זה בדיוק מה שעשינו, עם מקל ארוך שבקצהו קופסת שימורים פתוחה והרבה אומץ. אחר כך עוד עמדנו בצומת ומכרנו את הסחורה הטרייה בידיים מלאות קוצים. גם כאן העולם לא ממש התלהב מהפרי הישראלי עמוס הגרעינים הקשים, ואנחנו נותרנו לבדנו, עם הקוצים והזיכרונות. 

8. ערס על סוס 

אין ישראלי שלא מכיר את התמונה: יום שישי אחר הצהריים, עוד מעט נכנסת שבת, ואת השקט הקדוש מפר ערס שחודר לשכונה על סוס או חמור, תוך כדי שהוא מרביץ לו בתחת עם צינור גומי. לשמחתי כמעט לא רואים את זה יותר. דור הפושטקים העדכני דוהר על טרקטורון, רצוי באזורי פיקניקים או בחוף הים, וזה אפילו מסוכן יותר מהדביל על הסוס.

9. סיפולוקס 

קיוסק הסודה הפרטי של דור שלם ואביזר נוסטלגי, שאפשר למצוא עד היום כמעט בכל בית בישראל (למי שיש בית). בזמנו נחשב למתנה האולטימטיבית לחתונה, וזוגות היו חוזרים מיום הכלולות עם שלושה וארבעה מכלים. כדי לייצר את הסודה היה עליך למלא אותו במים קרים ולדחוס לו, בסיבוב, בלון גז קטן. את הילדים שימשו בלוני הגז כפתרון לניפוח גלגלי אופניים בשעת צרה.

זכורים לטוב גם קרבות הסיפולוקס. בימים חמים יכולת לראות ילדים רצים אחד אחרי השני כשהראשון משפריץ על השני סודה, וחברו בורח לכיוון השטחים. היום, כשילדים רוצים להשתעשע בגז, הם מעדיפים להריח גז מזגנים.

10. פרסום בחרוזים 

השנים הראשונות של הפרסום הישראלי הצטיינו בתמימות ובפשטות שחסרות לי היום. הבחירה בחרוזים, לדוגמה, היתה מצד אחד הברקה, ומצד שני ילדותית מאוד. טוב, היינו אז מדינה צעירה מאוד. "העם החליט קפה עלית", "על כל לשון ליבר תמיד ראשון", "אל תתייאש - עשֵן כנסת שש", "כל אישה יודעת למה - כל אישה בוחרת אמה...", "מפה לשם, משם לפה - אין כמו טקסטיל שמפו".

בעיניי, הסיסמה הכובשת מכולן, זו שכבר שנים תקועה בראשי העגלגל, היא "אין מנוס אז אורי גרוס". גרוס דנן היה הראשון שזיהה שסיכוייו של הגבר המקריח להגיע לאנשהו בחיים קלושים כמו שערו המקליש, ולכן כבר בשנות השישים פרץ לחיינו עם חברת הפאות שלו. הוא עדיין פעיל, ולדבריו, אחוז המקריחים רק עולה משנה לשנה - וזה טוב לעסקים.

קצת חבל שטרנד החרוזים הזה עבר מהעולם, אבל מצד שני, זה היה יכול להישמע מוזר אם בהפסקת הפרסומות היינו שומעים משהו בסגנון:

אם אתה מלייאן, אם אתה דלפון - גם לך מגיע פלאפון!

או: בעשירון התחתון ובמאיון העשיר - כולם רוצים אינטרנט מהיר.

שיהיה לכולנו יום עצמאות שמח.

ובמילים אחרות: לטייקון במרצדס ולריקי כהן עם המינוס בעו"ש - צאו לראות זיקוקים ולחטוף פטיש בראש.

yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו