הבטחתם דמעות של חיים אתגר

"אבא, אתה כבר לא ילד", קשת 12

בגיל 44 הפךחיים אתגרלאב, ובעקבות לידת בתו הוא החליט ליצור את "אבא, אתה כבר לא ילד", סרט שעוסק בשאלת האבהות, שבו הוא מנסה לגלות איך יוכל להיות אב טוב יותר.

קשה לברוח מחיים אתגר. נדמה שהוא מככב בכל תוכנית שנייה, לוכד נוכל אחרי נוכל ומראיין אינספור אנשים למען צדק כזה או אחר. ככל שאנחנו צופים בו יותר כך נדמה שאנחנו מכירים אותו פחות: הוא מצליח לא להביע רגשות גם כשהוא זועם על אנשים שאינם צדיקים, ובאופן כללי הוא מתקבל על המסך שלנו כאדם מאופק וחובב חולצות מכופתרות.

זה גם מה שסיקרן בסרט הזה. סוף סוף לצפות באתגר הרגשי נפתח ומספר על עצמו, קשייו וזיכרונותיו מאביו, ברגעים קטנים עם בתו התינוקת ובערב משפחתי לצד אשתו. בחלק גדול מהסרט הוא אמנם עדיין שוקל מילים וקפוא הבעה, אבל מדי פעם נדמה שהוא עומד לדמוע, וזה כנראה הכי הרבה שנקבל ממנו כרגע.

זה נכון שרוב הסרטים שעוסקים בנושא מתמקדים יותר באימהות – המאוחרת,האל-הורית, השילוב בין עבודה לילדים - אבל אדם פרטי שהפך לאב בגיל 44 לא בהכרח מצדיק עשיית סרט דוקומנטרי, ואפילו אתגר בעצמו מודה שלא מדובר במשהו נדיר. אנחנו צופים בדוקו בעיקר כי מדובר במותג "חיים אתגר", וקצת מנקרים בזמן שהוא מראיין בעל מעדנייה שבקושי מגיע הביתה לראות את ילדיו בגלל העבודה, ואב בן 52 שנישא לאישה צעירה ממנו, וכשנולד ילדו השמיני החליט להתמקד בו במקום בעיסוקיו האחרים.

הראיונות מפורטים ונמתחים על פני דקות ארוכות, מנתחים שוב ושוב אותם מצבים ומדברים על זווית זהה במילים שונות. אתגר גם מבקר בביתם של המרואיינים כדי לצפות בשגרת היום-יום שלהם, ותוך כדי כך יורד לפרטי פרטים: מי מבשל ארוחות צהריים, מי לוקח את הילדים ומחזיר אותם, מי משכיב לישון, מלביש, רוחץ ומקנח את האף, כשבמקביל אנחנו צופים באם מרימה את ילדיה ומכניסה אותם לרכב בדרך לבית הספר, עם הבזקים של האב אופה לחמים במעדנייה.

אתגר לא יכול להיות רק מרואיין. הוא חייב גם לראיין, וזה מה שמוציא את הסרט ממיקוד והופך אותו מרגע קטן ופרטי לראיונות שהיינו צופים בהם שנייה לפני סיום החדשות, תחת הכותרת "האב שבפעם השנייה החליט להקדיש את החיים לילדיו" ו"בעל המעדנייה שבחר בעבודתו על פני הילדים". כשהוא הופך ממרואיין למראיין אתגר חוזר להראות את הצד שהספקנו להכיר אצלו כל כך טוב, כמסתכל מבחוץ, והסרט מאבד את הניצוץ הייחודי שלו.

השיחות של אתגר עם אחותו, דיוניו איתה על ילדותם המשותפת ועל חוסר נוכחותו של האב, הפתיחות של אשתו מול המצלמה – הם אלה שהופכים את הסרט לאינטימי, וגורמים לנו להאמין שהוא היה אמור לכלול נקודת מבט אחת בלבד, של אתגר עצמו ושל משפחתו. כשאשתו מספרת בגילוי לב שהייתה שמחה לו בעלה היה מבלה יותר זמן עם התינוקת מיכאלה, שנקראה על שם אביו, ("הייתי אומרת שהוא 30% מעורב"), ושהוא רצה לחזור לעבודה כבר חמישה ימים אחרי הלידה - אנחנו מרגישים שנחשף בפנינו פן נוסף באישיותו של אתגר, ושהיינו שמחים לגלות עוד כמה כאלה.

בסוף הסרט מצליח האב הטרי להבין בעזרת פסיכולוג שככל שיהיה יותר נוכח בחייה של בתו, כך יהיה אבא טוב יותר. אבל לא לשם המסקנה הזו, הברורה מאליה, צפינו בסרט. קיווינו לראות את חיים אתגר החשוף, הרגשן, והמסע שהוא עובר. במקום דוקו אישי, קיבלנו מין מיש-מש מוזר שכולל ראיונות שנדמה כאילו נדחסו במקרה אל הסרט המאוד פרטי הזה, לכאורה כדי להראות נקודות מבט שונות על אבהות. אבל רובנו לא צפינו בסרט הזה כי הוא על אבהות, אלא כי הוא על חיים אתגר.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו