להיות או לא להיות אמא | ישראל היום

שישבת

להיות או לא להיות אמא

הן לחוצות מתקתוק השעון הביולוגי וחוששות להיכנע ללחץ הסביבתי • סדנאות מיוחדות מציעות לנשים שלא החליטו אם הן רוצות ילדים - להתלבט ביחד
פורסם ב: עודכן ב:
0
  • איור: רות גוילי
    איור: רות גוילי
"מעולם לא כמהתי לאימהוּת. כשהייתי בת 10 היה לי הסכם עם חברה, שאם אלד ילדים, היא תגדל אותם. לפני יותר מעשר שנים, כשרוב ההחלטות שלי נבעו מציפיות חברתיות, חשבתי לרגע להיות אמא, הייתי אפילו קרובה לזה, אבל תודה לה' שזה לא צלח. זאת היתה מתנה גדולה מהרבה סיבות".
מיכל רוזנפלד (37), עובדת סוציאלית במקצועה, היתה די בטוחה שהיא לא רוצה ילדים. "פשוט לא הרגשתי את הדחף להיות אמא, והרגשתי שטוב לי כמו שאני. כשאמרו לי משפטים כמו 'כשאת תהיי אמא', הייתי מתקנת ל'אם אני אהיה אמא'. לאמא שלי זה מאוד צרם, ואפילו הדאיג אותה. היא מאוד רצתה שיהיו לי ילדים, ואמרה שהיא מבינה את ההתלבטות והקושי, אבל אם אבחר שכן - היא תעזור. כל השאר פשוט חשבו שזה עוד אחד מהשיגעונות שלי ודי התעלמו". 
רוזנפלד מתגוררת כיום עם בן זוגה ג'ניה רשקובסקי (31) בשיקגו, לשם עברו לפני שמונה חודשים מירושלים לצורך לימודי הדוקטורט של רשקובסקי בכלכלה. מיכל מנהלת אורח חיים דתי, רשקובסקי לא.
"בחברה שממנה באתי אין אופציה כזאת לא לרצות ילדים", היא אומרת, "אם אין לךְ ילדים, כולם מניחים שצריך לרחם עלייך, כי את מנסה ולא מצליחה. אבל אני לא מרגישה שזה נורא שאני מְפרה את הצו האלוהי של 'פרו ורבו', כמו שיש הרבה אנשים דתיים שלא ממלאים בהקפדה את הצו של 'לא תלך רכיל בעמך'. בעיניי, איכות החיים שלי ושל ילדיי העתידיים חשובה מעצם ההבאה שלהם לעולם.
"קיוויתי שהיא כן תחליט ללדת", מספר ג'ניה. הוא עצמו מעולם לא התלבט, "אבל נתתי לה את המקום להחליט. היה חשוב לי שנעבור ביחד תהליך מעמיק, כדי שלא משנה מה תהיה ההחלטה, היא לא תוביל לחרטה".
את התהליך המעמיק שג'ניה מדבר עליו מצאה מיכל בקבוצה יוצאת דופן בנוף הישראלי: קבוצה לנשים שמתלבטות אם להפוך לאימהות. הן נפגשות מדי שבוע לדבר, לתמוך, להתייעץ, ואם אפשר, לצאת עם תובנות.
"ג'ניה ואני התחלנו לדבר אז על העתיד ועל ילדים, והרגשתי שאנחנו תקועים ולא מצליחים להתקדם. למדתי אז באוניברסיטת בן־גוריון, ונתקלתי בפרסומים על קבוצה בהדרכתה של ד"ר אורנה דונת. נרשמתי, וכשהיו רשומות מספיק נשים, קיבלתי הזמנה.
"היה ברור לי שזה מה שאני צריכה. הקבוצה הזאת הגיעה אלי כמו מתנה עטופה בסרט עם הקדשה אישית: 'למיכל באהבה, ה''.
"בקבוצה כתבתי שני מכתבים למיכל של עוד 20 שנה. אחד מעתיד שבו בחרנו להביא ילדים, ואחד מעתיד שבו לא הבאנו. שני המכתבים שכתבתי היו קודרים. באחד הייתי אומללה כי היו לי ילדים והייתי מתוסכלת כי לא הגשמתי את עצמי. בשני הייתי אומללה כי הייתי לבד ובלי זוגיות. 
"חזרתי הביתה וביקשתי מג'ניה לכתוב מכתב משלו. הוא כתב שני מכתבים יפהפיים - באחד אנחנו עם משפחה אוהבת ואנחנו שמחים, ובשני אנחנו לבד ואנחנו שמחים, אבל לפעמים יש תחושה שמשהו חסר. 
"ברגע שהוא הקריא לי את המכתבים, הרגשתי כאילו הוסר לי אקדח מהרקה, ויכולתי לבחור באמת. לא הייתי צריכה לעשות ילדים כדי 'לשמור' אותו איתי. זה לא שהוא אי פעם אמר את זה, פשוט הנחתי כך.
"בזמן שהשתתפתי בקבוצה, הייתי עסוקה בניסיון לפתח רצון להביא ילדים. רציתי לרצות, אבל מצד שני פחדתי שאשקר לעצמי, שאגיד לעצמי שאני רוצה וזה לא יהיה נכון. בעקבות דיון בקבוצה הבנתי שאני לא חייבת לרצות, אבל עדיין יכולה להחליט שכן. כלומר, אני יכולה להחליט להביא ילדים ולהיות שלמה עם זה, אבל עדיין לא לרצות את זה. זה נשמע פרדוקסלי, אבל בעיניי זה עושה את הבחירה להרבה יותר חזקה".

• • •

בסיום ההשתתפות בקבוצה החליטו מיכל וג'ניה להפוך להורים. "לפני שמיכל נכנסה להיריון, הסכמנו שההחלטה הזו היא של שנינו, כדי שלא תכעס עלי בעתיד שהיא הלכה על זה בגללי", אומר ג'ניה.
לפני שיצאו לדרך שתשנה את חייהם, ביקשה מיכל להגשים חלום. "נסעתי לארה"ב לחמישה חודשים, וג'ניה נשאר בארץ לסיים את התואר. זה היה מעין טיול פרידה מהלבד שלי, ידעתי שזאת ההזדמנות שלי, ושאחרי שאחזור, לא אוכל יותר פשוט לקחת את עצמי ולהיעלם.

"התהליך שעברתי שחרר אותי מהדיון האינסופי עם עצמי". מיכל רוזנפלד, ג'ניה רשקובסקי ובתם שפע
לפני שנה ושבעה חודשים נולדה בתם, שפע. "ההיריון איתה היה חוויה מדהימה של קבלה חברתית", אומרת מיכל. "האנשים מסביב מתגמלים אותך כל הזמן על היריון, ואני מדברת על זרים שמציעים עזרה או אוכל, מפנים מקום, או סתם מחייכים כשרואים בטן. 
"ארבעת החודשים הראשונים היו נוראיים, אבל אחר כך, בגדול, נהניתי מההיריון. היה כיף להרגיש אותה בבטן שלי, דיברתי איתה כל הזמן, הרגשתי קשורה אליה די מההתחלה. כמו שהבטחתי לג'ניה - מרגע שהחלטתי, הייתי שלמה עם זה.
"לפני שהיא נולדה הכנתי לה מחברת, שמתעדת את השנים הראשונות שלה. בהקדמה כתבתי לה שבחרתי בה, ושזה לא היה מובן מאליו, אלא קרה אחרי הרבה מחשבה והתלבטות. אני שלמה ושמחה עם הבחירה. הקבוצה היא חלק מסיפור הלידה שלה".
אחרי כל ההתלבטויות, איך זה מרגיש להיות אמא? 
"בגלל המעבר לארה"ב אני נמצאת בבית עם שפע, וזאת הנאה גדולה. היא אדם אדיר להיות בחברתו. נראה לי שבלעדיה הייתי הרבה יותר בודדה בתקופה הזאת של הסתגלות וחיפוש עבודה. אני חושבת שלכל הורה טרי לא פשוט, אבל לאמא שזו לא משאת חייה יש יותר קושי בוויתור על ה'אני' הקודם. 
"בחודשים הראשונים היו רגעי משבר. אמא שלי, שתמכה בי כמו שהבטיחה, היתה כל הזמן עם היד על הדופק וחיפשה סימנים של דיכאון אחרי לידה. לא היה דיכאון. אני חושבת שהרבה מהקושי נבע בכלל מחוסר שינה. יכולתי לזהות את הייאוש מזדחל אחרי לילות לבנים, ואת האופטימיות שבה הייתי קמה אחרי שנת צהריים.
"התהליך שעברתי עם שאר הנשים בקבוצה נתן לי את האפשרות להיות שלמה עם הבחירה באימהוּת, ושחרר אותי מהדיון האינסופי עם עצמי, האם באמת רציתי ילד או ששכנעתי את עצמי שרציתי.
"כשאני מספרת שהשתתפתי בהדרכה כזאת, מי ששומע בעיקר מתרגש. אולי בגלל ה'הפי אנד', אבל גם בגלל שזה היה תהליך מאוד שלם ועמוק, שרוב האנשים לא טורחים לעשות, וחלקם אולי מתחרטים שלא עשו".

• • •

בעידן שבו נשים רבות כבר לא ממהרות לאייש כמעט אוטומטית את משרת האם, קבוצות ומפגשי שיח המסייעים להן להחליט הם רק שאלה של זמן. את הקבוצה הראשונה שלה יצרה ד"ר אורנה דונת (43), סוציולוגית ומרצה בנושאי אַל־הורות (מי שבוחרים במודע שלא להיות הורים), כבר בשנת 2014.
"הרעיון עלה אצלי ברגע שהגשתי את עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בנושא חרטה על אימהוּת", היא אומרת. "מי שיודעות בוודאות שהן רוצות להיות אימהות, מחובקות על ידי החברה ועל ידי הידיעה המרגיעה הזאת. מי שיודעות שהן לא רוצות, אמנם לא זוכות לחסד מצד החברה, אבל כן עשויות לחיות בשקט נפשי, מעצם הידיעה מה נכון להן ומה לא.
"אבל מי שמתלבטות עלולות להסתובב בתחושה של רעש מתמיד שלא נותן מנוח, בין היתר כי אין איפה לעצור לרגע, לחשוב ולהרגיש. אז חשבתי שכדאי ליצור מרחב כזה, שבו ניתן יהיה לעשות את זה בעזרת נשים נוספות, שנמצאות באותה סירה בלב ים. 
"לשמחתי הצלחתי להוציא לפועל את כל המחשבות הללו כשעשיתי פוסט־דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון, במסגרת המרכז לחקר ולקידום בריאות האישה והתוכנית למגדר".
מאז ייסדה את המפגשים הקבוצתיים עברו תחת הנחייתה של דונת כבר 48 נשים, שהגיעו מרוב גוני החברה הישראלית. ההדרכה כוללת עשרה מפגשים שבועיים בני שעתיים בעלות של 950 שקלים, "שמטרתם היא קודם כל ולפני הכל לתת כבוד להתלבטות, לפנות לה מקום בחברה שלא נוטה להעריך השתהות, בלבול ואי־ידיעה, במיוחד כשמדובר באימהוּת", היא מסבירה.
"המפגשים נועדו לאפשר לנשים לבחון רצונות, חששות וקונפליקטים, ולהרחיב ככל שניתן את מרחב הבחירה. אני מנסה לגרום לזה לקרות באמצעות עצירה בכמה תחנות שזיהיתי במהלך 15 השנים שבהן אני חוקרת את הנושא, שהן תחנות משמעותיות: למשל, לעצור ולהתבונן בחששות מחרטה - הן בעקבות המעבר לאימהוּת, והן בעקבות הישארות ללא ילדים. בנוסף, המפגשים נועדו לפרק את החלוקה הנוקשה והבינארית של 'כן אמא / לא אמא', באמצעות דיבור על מערכות יחסים נוספות שעשויות להיות לנו עם ילדות וילדים, גם בלי להיות אימהות ביולוגיות שלהם".
למה רק נשים? מה עם הגברים שאיתן?
"אני פותחת קבוצות שמיועדות לנשים בלבד, כי הציפיות מאיתנו להפוך לאימהות, וההוקעה של מי שלא עושה זאת, הן בווליום גבוה יותר מאשר כלפי גברים. מעבר לכך, עבור נשים רבות המרחב אינטימי ובטוח יותר כשנשים מדברות בינן לבין עצמן. אבל אין ספק שכדאי שיהיו גם קבוצות מעורבות, לנשים ולגברים מכל המגדרים.
"זאת הזדמנות טובה בשבילי להבהיר בקול רם וברור שאני לא אוטוריטה בתחום הזה, ואני בוודאי לא זאת שמחליטה עבור נשים מה כדאי להן. מי שמה אותי לדעת טוב יותר מכל אישה מה נכון ואפשרי לה? 
"אני מאמינה אדוקה בכך שיש נשים שרוצות להיות אימהות בכל מאודן, שיש נשים שלחלוטין לא מעוניינות בכך, ושיש נשים שכל חייהן יהיו אמביוולנטיות בעניין - ואמור להיות לכולן מקום בחברה, בלי שאף אחת מהן תגונה על מי שהיא ועל רצונותיה. 
"זאת הסיבה שאין בקבוצה תשובה נכונה או שגויה, אלא שזה ניסיון לברר יחד ולחוד מה נכון לכל אחת מהמשתתפות בה, בהתאם למי שהיא ולנסיבות חייה האישיות־חברתיות. ישמח אותי בדיוק באותה המידה אם בעקבות ההשתתפות בקבוצה תהיה מי שתחליט להישאר לא־אמא, ואם תהיה מי שתחליט שהיא רוצה להפוך לאמא".
את חושבת שעבור המשתתפות יש משמעות לכך שאת עוסקת באל־הורות, ושאת עצמך החלטת לא להיות אמא?
"אפשר לשאול שאלה הפוכה, ולתהות מה המשמעות אם מנחה של קבוצה כזו היא אמא שעוסקת רבות בנושא האימהוּת. האם היא לא מביאה איתה עולם תוכן שלם שכבר מוטה לכיוון מסוים? אז איך נדע שמי שלוקחת חלק בקבוצה תקבל החלטה מושכלת ולא מוטה? 
"מצער אותי בכל פעם מחדש שעצם העיסוק שלי בשאלות הללו מתפרש כתעמולה נגד אימהוּת. מבחינתי, זה פספוס גדול של מה שאני מנסה לעשות, וזה לא נותן קרדיט לנשים שמשתתפות בקבוצה, שהן בעלות יכולת לחשוב ולהרגיש בזכות עצמן, ולא חשוב מי המנחה שמולן. הן לא בובות על חוט של אף אחד, לא של החברה ולא שלי". 
מה מחליטות רוב המשתתפות?
"נוכל לדעת רק בעוד חמש עד עשר שנים. הנשים שמשתתפות בקבוצות הן בסוף שנות ה־20 שלהן ובין שנות ה־30 ל־40. יש להן עדיין זמן להפוך ולהכריע בעניין. ידוע לי שיש כמה משתתפות שהחליטו להפוך לאימהות, ויש גם מי שהבינו שהן מעוניינות להישאר לא־אימהות. חלקן ממשיכות להתלבט, אבל ההתלבטות יכולה להיות שונה אחרי שמדברים עליה יותר לעומק מאשר בעבר".

• • •

עבור שרון (32), האימהוּת דווקא היתה מאוד מובנת מאליה - עד שפתאום זה השתנה. "קשה לי לשים בדיוק את האצבע על נקודת הזמן שבה זה קרה", היא אומרת. "רוב חיי היה לי ברור שאהיה אמא. אף פעם לא חשבתי על זה במושגים של רצון. זה היה ברור לי, כמו שברור לך שתעבוד במשהו מסוים.
"אני חושבת שהשינוי הגיע כשאחרים סביבנו הביאו לעולם ילדים, והבנו שזה לא מה שחשבנו עד עכשיו. ראינו פתאום גם את הצדדים הפחות אטרקטיביים, את הקושי והוויתורים. התחלתי לשאול את עצמי אם זה באמת מתאים לי, אם אני רוצה להפוך לאמא.
"זה הפתיע גם אותי, כי אני אוהבת ילדים, וכל החיים אני עוסקת בחינוך, אבל יש הבדל גדול בין הורות לבין עבודה עם ילדים. זה הופך את החיים באופן שאני נרתעת ממנו".

"לכולן אמור להיות מקום בחברה". ד"ר אורנה דונת // צילום: אפרת אשל
היא נשואה, מתגוררת בצפון עם בן זוגה, מעצב במקצועו, עוסקת בחינוך לגיל הרך ולומדת לתואר שני בכלכלה. "בן הזוג שלי באותו ראש כמוני. אולי הוא אפילו הרבה פחות מתלבט ממני והרבה יותר נוטה לכיוון של 'לא'.
"צריך לזכור שאצלו אין את השעון הביולוגי, שמאיים עליו כל הזמן. הציפייה ממני לרצות להיות אמא היא הרבה יותר גדולה. אני אמורה לרצות את זה במובן הכי ביולוגי שיש, אמור להיות לי דחף לעניין".
לקבוצה היא הגיעה לפני שנתיים וחצי בעיקר בגלל הלחץ הסביבתי הסמוי. "גם אם אני אומרת לעצמי שיש לי זמן, ושאני לא צריכה להחליט עכשיו אם אני מביאה ילדים או לא, זה מעסיק אותי, כי זה כל הזמן סביבי. לכל החברות שלי יש ילדים, ואני מאוד אוהבת אותם, ובלתי אפשרי לא לחשוב על זה כשאני איתם - לנסות לדמיין את עצמי עם ילדים, ו'מה היה קורה אם'.
"משכה אותי מאוד האופציה לשמוע עוד נשים שנמצאות במצבי, איך הן מתמודדות עם ההתלבטות, איך הן חושבות להחליט. בהתחלה כל אחת היתה צריכה להכין את מפת ההתלבטות שלה, ממש לְמפות למה היא מתלבטת ומה הוביל לזה. היינו צריכות לחשוב גם באילו תנאים אנחנו מוכנות להביא ילדים, ובאילו תנאים בשום אופן לא. 
"במהלך המפגשים הגדרנו שלושה סוגים של התלבטות: 'רוצה ילדים, אבל אולי לא', 'לא רוצה, אבל אולי כן', ו'לא יודעת אם רוצה או לא'. חשבתי שאני שייכת לסוג השלישי, אבל כששמעתי את שאר הנשים מדברות וחשבתי עוד על הסיפור הזה, הבנתי שאני מהסוג השני. לא רוצה, אבל שוקלת אולי בכל זאת".
את עדיין מתלבטת?
"אני חושבת שההשתתפות בקבוצה עזרה לי לשים בפרופורציות את עניין החרטה. חרטה היא הנשק הכי משמעותי של הלחץ להביא ילדים - 'את עוד תתחרטי על זה'. בסוף הבנתי שאוקיי, אולי אני אתחרט על זה, אבל מתחרטים כל הזמן על הרבה דברים. אי אפשר להימנע מחרטה, וגם אם אתחרט, זה לא סוף העולם.
"אנשים עושים כל מיני בחירות ומתחרטים, וחיים עם החרטה. יהיו לי עוד דברים בחיי חוץ מחרטה, ואני לא מאמינה שזה יצבע את כל החיים שלי. לא הפחד מחרטה יגרום לי להביא או לא להביא ילדים.
"חוץ מזה, בהתלבטות יש משהו נוח: אני משאירה לעצמי פתח להחליט שכן. לא רוצה להיות מחויבת להחלטה לא להביא ילדים בעתיד, רק כי עכשיו אני לא רוצה. אולי כן ארצה?"
שיתפתם עוד מישהו בהתלבטות שלכם?
"המשפחה הקרובה, ההורים שלנו ואחותי, יודעים שבזמן הקרוב אנחנו לא מתכננים ילדים. אני משתדלת לא לדבר איתם על זה יותר מדי. יש לי פריבילגיה, אני עוד צעירה, אז הם יכולים לחשוב שיעבור לי, ולא ללחוץ יותר מדי. אני מניחה שזה באמת מה שהם חושבים, שיבוא לי. לא מנסים לשכנע. למזלנו ההורים שלנו כבר סבים, אז אין את הלחץ של הנכד הראשון".
ובכל זאת העדפת שלא להזדהות בכתבה.
"הנושא הזה, של הבאת ילדים לעולם, הוא בעיניי העניין הכי אינטימי בעולם. מעורבים בו המון שיקולים, החל ממצב הזוגיות ועד למצב הבריאותי. למרות זאת, הרבה מאוד אנשים, אפילו זרים לגמרי, מרגישים נוח לשאול ואפילו לדרוש ממך דברים. 
"יש אנשים שלא יודעים על ההתלבטות שלי, ומכיוון שאני צעירה, הם פשוט מניחים שזה יקרה בקרוב. להתראיין בשמי זה כמו לצאת מהארון, כמו לשים על עצמי שלט 'תשאלו אותי!'"

• • •

נעמה בן־שמחון (42), פסיכותרפיסטית גופנית, מפעילה בשנה וחצי האחרונות קבוצות לנשים מתלבטות. עד היום היא הנחתה חמש סדנאות של 12 מפגשים בעלות של 1,300 שקלים, בהשתתפות 10-8 נשים בכל אחת. גם היא, כמו דונת, החליטה לא ללדת ילדים. 
"למי שלא יודעת אם היא רוצה או לא רוצה ילדים, השאלה האם להפוך לאמא יכולה להיות כמו עננה כבדה, שמלווה אותה לכל מקום ומשפיעה על הרבה בחירות והחלטות אחרות בחיים", אומרת בן־שמחון. "לקבוצות ולטיפול מגיעות נשים שהתשובה לשאלה 'האם אני רוצה להיות אמא' אינה חד־משמעית עבורן.
"אלו יכולות להיות נשים בזוגיות יציבה, או בקשר שבו מתחילות לעלות מחשבות על 'השלב הבא', או נשים שבגלל נסיבות חיים אין להן ילדים ובקרוב הפוריות שלהן תלך ותרד, ובגלל הגיל והלחץ של הזמן, הפחד מחרטה גדל.
"אין היום הרבה מקומות שבהם אפשר לדבר על ההתלבטויות האלו, וכל מקום שמאפשר שיחה אמיתית על כך הוא חשוב וייחודי. המפגשים מעניקים מקום להעלות את השאלה הזו בלי צורך להתגונן או להצטדק. זו שאלה מאוד גדולה ומורכבת, שמעלה קושי, פחד, בלבול ומחשבות סותרות.
"לכל בחירה יש את ההשפעות שלה, לטוב ולרע, ואין 'פתרון' נכון. נראה שבימינו אין הרבה מקום להביא מורכבויות ולהקשיב להן, גם למורכבויות ולסתירות הפנימיות של עצמנו. יש רצון לחד־משמעיות, להגיע לפתרון, למשהו בטוח.
"כפסיכותרפיסטית אני מאפשרת את המורכבות הזאת. להיות איתה בלי להיבהל, להקשיב לכל הקולות שיש בנו. קולות כמו פחד מבדידות, רצון בפרטיות ובחופש, חשש שמא לא אהיה אמא טובה, לחץ כבד מצד בן או בת הזוג, או פחד לאכזב את ההורים".
מה לגבי גברים?
"כמובן שיש גם גברים שמתלבטים אם להפוך להורים, וגם גברים נפגעים חברתית מבחירות שנחשבות לא נורמטיביות. יש מקום גם לגברים לחקור ולהרהר בכך באופן פרטני או בקבוצה, אבל המפגשים שאני מעבירה הם רק לנשים, כי נשים מתמודדות עם שאלות ועם לחצים בסוגיה הזאת יותר מגברים".

"אין 'פתרון' נכון". נעמה בן־שמחון // צילום: אפרת אשל
בן־שמחון בחרה להעביר את ההתלבטויות שלה עצמה אל הכתב, ומנהלת בלוג על אל־הורות וחיים ללא ילדים.
"אני עצמי לא אמא, מתוך בחירה. התלבטתי בשאלה הזאת לא מעט. בזמנו, הנושא היה מושתק עוד יותר מהיום ולא היה עם מי לחלוק את המחשבות.
"אחרי תהליך של שנה, שכלל טיפול אצל פסיכולוגית, הסכמתי לומר לעצמי שאני בוחרת להיות לא אמא. למרות ההקלה שבהחלטה, נדרש זמן לעיכול ועיבוד, לשאלות, לכאב ולהשלמה על ויתורים".

• • •

רעות (38) הגיעה בעקבות ההשתתפות בקבוצה לתשובה חד־משמעית, שהיתה ברורה לה מאז ומתמיד - היא לא רוצה ילדים. 
"בחמש שנים האחרונות התחלתי לשאול את עצמי אם אני רוצה להיות אמא, בעיקר כי בני משפחה וחברות שהפכו בעצמן לאימהות התחילו לשאול אותי שאלות בנושא. לפני כן לא היו לי מחשבות אם להיות או לא להיות אמא. זה לא העסיק אותי, והאמת היא שאף פעם כנראה לא באמת התלבטתי. ידעתי שאני לא רוצה להביא לעולם ילדים". 
היא מטפלת רגשית ופסיכותרפיסטית, ומתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, ששותף באופן מלא להחלטה. "אנחנו חיים ביחד יותר מעשר שנים, ומקיימים כל הזמן שיחות פתוחות ביחס לזוגיות ולנושא הילדים. העמדה שלו דומה לשלי. בשנים האחרונות הוא אמר לי בכמה הזדמנויות שאם יגיע זמן שבו אחליט שאני כן רוצה ילדים, חשוב לו שאממש את הרצון הזה, והעמדה שלו לא תעצור אותי.
"לפני ארבע שנים ביקשתי מהמשפחה שלי להביא לי ליום ההולדת ספרים בנושא אל־הורות, במטרה להבין יותר את המקום שבו אני נמצאת. רציתי להבין אם הרצון או אי הרצון שייך לי, או לקולות של הסביבה שהופנמו בתוכי. יכולתי כמובן לקנות את הספרים בעצמי, אבל חשבתי שלבקש מהם זה סוג של הצהרה הרבה יותר ברורה עבורם, שאני חוקרת את הנושא מאוד ברצינות.
"במשך הזמן התעורר בי גם הרצון להגיע לעוד נשים שמתלבטות, או שהחליטו שהן לא רוצות להביא ילדים. אחרי חודשיים מישהי בפייסבוק שיתפה פוסט על מפגשים קבוצתיים של נשים מתלבטות, ונרשמתי לקבוצה".
ומה גילית?
"גיליתי בעיקר שאני מחפשת דרך רכה להגיש את הבחירה שלי לעולם, באופן שלא יעורר אנטגוניזם חריף כזה. ההבנה שהתגבשה אצלי היא שזה לא ממש תלוי בי, כי אנשים מגיבים מתוך עולמם, ואני לא צריכה לעשות מאמץ יתר כדי להרגיע אותם.
"הקבוצה היתה עבורי קודם כל מקום לפגוש בו עוד נשים שעוסקות בנושא, כי יש תחושה של בדידות גדולה כשאנשים נמצאים בעמדת מיעוט בנושא הזה. ההשתתפות לא שינתה את המחשבות שלי, אלא חיזקה אצלי מחשבות קיימות, כמו האפשרות לאמץ, אם יתעורר בי הצורך להיות אמא באחד הימים, או המחשבה שהקשר לאחייניות שלי והאהבה שלי אליהן ממלאים ומספקים אותי".
אילו תגובות קיבלת בעקבות ההשתתפות בקבוצה?
"האנשים שקרובים אלי כבר מכירים את העמדה שלי בנושא, ובכל זאת שיתפתי אותם רק בתום המפגשים הקבוצתיים. רציתי כמה שפחות רעשי רקע. היה חשוב לי לחקור את הנושא בתוך עצמי, ורק אחר כך להתמודד עם התגובות. 
"התגובות היו מגוונות ומעניינות. יש כאלה שאמרו לי שאני מאוד אחראית, היו נשים שהביעו קנאה על שאני חוקרת את הנושא עם עצמי. יש מי שקיבלו את הבחירה שלי, אולי מתוך ההיכרות איתי, וכמובן שיש מי שעוד קשה להם, ואומרים לי 'את תהיי אמא מושלמת', 'אבל את כל כך טובה עם ילדים ואוהבת ילדים', וכמובן 'את לא פוחדת שתתחרטי?' 
"אני חושבת שהקושי העיקרי של הקרובים אלי הוא עם הפער בין ההחלטה שלי לאופן שבו הם חווים אותי. כאילו שמי שלא רוצָה לעשות ילדים אמורה להיות אישה קרה שסולדת מילדים. אני אישית מכירה הורים שמלבד הילדים שלהם לא סובלים ילדים, ואנשים שעובדים במקצוע שקשור באהבה לילדים ולא רוצים להביא ילדים".
למה היה חשוב לך להישאר אנונימית?
"לכל מה שאגיד כאן יהיו ניתוחים ופרשנויות, בדיוק כמו הפרשנויות של הבחירה לא להביא ילדים לעולם. הסיבה היחידה שאני לא מתראיינת באופן גלוי קשורה לאתיקה של המקצוע שבו אני עוסקת. אני פוגשת נשים וגברים שמביאים לחדר הטיפול התלבטויות שונות ומגוונות בחייהם, והתפקיד שלי הוא ללוות אותם בלי אג'נדה או שיפוטיות, למקום שנכון עבורם".

• • •

נועה (37) הגיעה למפגשים בעקבות התקתוק של השעון הביולוגי. "בעבר לא בער לי להיכנס להיריון, ולא היתה לי בעיה עם העניין. היו לי דברים הרבה יותר דחופים לעשות בחיים מאשר להיות אחראית לילדים. 
"בגיל 30 הקטע הביולוגי התחיל להשפיע. הגוף כבר אותת לי, והרגשתי שהרחם מתחיל לנהל איתי שיחות עומק. הייתי רואה ילדים ברחוב, מחייכת ואומרת לעצמי, 'איזה ילד חמוד, אני רוצה כזה'. 
"תהיתי אם אולי אני בעצם כן רוצה ילדים ופשוט לא מוכנה לזה כרגע, והבנתי שהגיע הזמן להיסגר על העניין ולקבל החלטה. לשמחתי, לא באתי מסביבה מלחיצה. החברות שלי נכנסו להיריון בגיל מאוחר, ובכל מה שקשור אלי, זה לא היה נושא מדובר. אמא שלי הניחה לי, ורק מדי פעם הזכירה לי שהיא רוצה להיות סבתא. אמרתי לה שברגע שאחליט להיכנס להיריון, היא תהיה הראשונה לדעת".
היא בזוגיות עם אישה, והן גרות בתל אביב. "אני יודעת איפה אני חיה ומה מצפים ממני כאישה", היא מחייכת. "אנחנו מדינה שמקדשת ילודה ומעודדת הבאת ילדים, גם כשלא בטוח שזה מתאים לאישה". 
לפני ארבע שנים, במהלך התואר השני בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, נתקלה בפרסומים על קבוצה לנשים שמתלבטות בנוגע לאימהוּת. "אני אוהבת קבוצות, כי יש בהן דינמיקה מיוחדת. לכל אחת שבאה לקבוצה ושיתפה בהתלבטות היה הסיפור שלה, והקבוצה נתנה לקולות האלה את המקום בלי לשפוט.
"כל אחת היתה צריכה להביא את ההתלבטות שלה דרך יצירה מסוימת. בסדנה ציירנו, פיסלנו, שיתפנו אובייקטים שעזרו לנו לתאר את התהליך שאנחנו עוברות. בכל מפגש סיפרנו על מה שעברנו בשבוע האחרון, אפילו אם היה נראה שזה לא קשור. כי מתברר שהכל קשור". 
היה משהו שהפתיע אותך בקבוצה?
"שלא הייתי הכי מבוגרת", היא צוחקת. "היו שם נשים בנות 43-41, שהיתה תחושה שהן לא ממהרות לשום מקום ונותנות להתלבטות את המקום שלה, כי זה בסדר להתלבט. הייתי בטוחה שאני לבד בסיפור הזה, אבל פתאום הבנתי שזה משהו שעובר על הרבה נשים, ופשוט לא מדברים עליו. 
"ההשתתפות בקבוצה נותנת לך כלים להבין שזה בסדר להתלבט. שלמרות השעון הביולוגי, הגיל לא צריך להוות פקטור מרכזי. שאני לא חייבת להחליט עכשיו".
והחלטת?
"לא. אני עדיין מתלבטת, ובעיקר מזכירה לכל מי שדוחק בי או מעיר הערות, שילד זה יותר מכניסה להיריון ולידה. צריך גם לגדל אותו, ואני לא בטוחה שכרגע זה משהו שאני מסוגלת להתמודד איתו. אני לא בטוחה ביכולות הכלכליות שלי לגדל ילדים בבית כרגע, וגם ככה אני עוסקת בחינוך ותורמת לדור הבא בלי שיהיו לי ילדים או ילדות משלי". 
בכל זאת אמרת כמה פעמים "כרגע".
"בדיוק. צריך להבין שהמפגשים לא גורמים לך תמיד להגיע להחלטה באופן מיידי, ושזה בסדר להתלבט, להרהר ולשקול. שיש לנו, הנשים, את הזכות והיכולת לבחור.
"רוב הסיכויים שבמהלך השנה הקרובה אבצע הקפאת ביציות, למקרה שבסוף אחליט להיכנס להיריון, ואין ספק שעדיף שהביציות שלי יהיו איתי בתהליך הזה. אני מתלבטת, אבל גם לא רוצה למנוע מעצמי את האופציה".
 
 

outbrain-article-desktop-side