בירתה של מדינת ישראל, העיר ירושלים, ידועה כמוקד משיכה עצום מבחינה דתית ותרבותית. בעולם האמנות, נודע ייצוגה עוד מראשיתה של העת העתיקה. פנינו לעופר לוין GTI, אסטרטג פיננסי והבעלים של אוסף לוין – אחד מאוספי האמנות הישראלית הגדולים בעולם – כדי להבין כיצד מיוצגת ירושלים באמנות הארצישראלית.
ירושלים באמנות הוא נושא מקיף מאד שמתפרש על פני מאות בשנים. כיצד הוא משתקף באוסף לוין?
“זה באמת נושא רחב והוא תלוי תקופה וכן במדיום האמנותי שבו התבטא כמו ציור, פיסול, צילום ועוד. אוסף לוין הוא אוסף מגוון, אבל הוא מתמקד באמנות של אמנים יהודים וישראלים בעלי זיקה לארץ ישראל או למדינת ישראל, לפיכך מצטמצם הייצוג של ירושלים באוסף לאמנות ארצישראלית של אמנים יהודים מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ושל אמנים ישראלים מקום המדינה ועד היום. בארבעת הספרים של אופקים רחבים – 120 שנות אמנות ישראלית מאת ד”ר גדעון עפרת, המתארת את יצירות האוסף, נפרשת מניפה גדולה גם של יצירות העוסקות בירושלים מהיבטים שונים”, מסביר לוין.
אני מודה שהאסוציאציה הראשונה שיש לי כאשר אני חושבת על הייצוג של ירושלים באמנות היא מראה העיר העתיקה ממרחק. כיצד מתבטא הנושא באוסף לוין?
“התמונה האייקונית הזו שהזכרת של העיר העתיקה על רקע צחיח אופיינית יותר לאמנים האוריינטליסטיים הנוצרים מן המאה ה-19 שנהגו לצייר את העיר העתיקה ממזרח, כלומר מהר הזיתים, המקום שממנו, על פי האמונה הנזכרת בספר ‘זכריה’, עתיד המשיח לבוא (“גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת”. זכריה ט’, 9)”.
לוין מוסיף: “לעומת זאת, נקודת המבט של רוב הציירים היהודיים שהעמידו את ירושלים במרכז יצירתם באותם תקופה הייתה שונה, כי הם צפו על העיר ממערב למזרח. גדעון עפרת שהחל את האוסף לפני מספר עשורים זיהה אצל האמנים היהודים והישראליים מספר תקופות או מגמות שדרכן נחשפת לנו ירושלים רבת מימדים”.
מה המאפיין המרכזי של אמני התקופה הראשונה היהודיים?
“עפרת מכנה את התקופה הראשונה ‘האבל והחורבן’ שבמסגרתה התמקדו הציורים במקום בו שכן בית המקדש. הציורים נתנו ביטוי לכותל המערבי, למסגד אל-אקצא מימין, לכיפת הסלע משמאל ולהר הזיתים שמאחוריו. באוסף לוין מצויה, למשל, כרזה שיצאה בדפוס סולומון שנוסד ב- 1862 עם הסממנים המוכרים שהזכרתי, ומבחינה זו היא דומה לייצוגים אחרים של ירושלים באותה תקופה, אך בניגוד לאחרים, מוצגים בה גם יד אבשלום וקבר זכריה”, אומר לוין.
הוא מרחיב: “נוסף לכך, הכרזה אינה מוקפת בתמונות המקומות הקדושים, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא בארבעה תצלומים של ירושלים, יפו ובציור עתידי של נחלת כנסת ישראל – השכונה הראשונה שנבנתה בנחלאות בשנת 1891. כל השינויים האלה מעידים על שינוי הדרגתי ותנועה אל עבר ייצוג של המפעל הציוני”.
כיצד מתבטאת ירושלים באמנות של האמנים הראשונים שתמכו במפעל הציוני?
“אנחנו מדברים על תקופה מתחילת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 ועד הקמת בצלאל ב-1906. באותן שנים צומח דימוי אידיאליסטי משיחי חדש ושונה של ירושלים המתמזג עם השאיפות הלאומיות. האמן המייצג של הקונגרסים הציוניים הראשונים, אפרים משה ליליין, תיאר מעין ירושלים אגדתית שלעברה צופה יהודי זקן המוקף קוצים. זוהי דמות היהודי הישן ו”הכלוא” של הגלות הניצבת מול החיים היהודים המתחדשים בארץ ישראל, תימה שמופיעה גם בגלוית הקונגרס הציוני החמישי, בה דמות היהודי ‘החדש’ החורש את אדמתו ומשוחרר מכבלי הגלות המעיקים עומד בניגוד גמור לדמות היהודי ‘הישן’ המותש והכבול”, מפרט לוין.
מתי רואים ייצוג מודרני יותר של ירושלים?
“השינוי חל עם המודרניסטים התל-אביביים, כמו ראובן רובין, שצייר בסביבות 1928 סדרה של ציורים של ירושלים עם הסממנים המוכרים שלה, אך החידוש שלו היה האופן בו הוא צייר את חומת העיר העתיקה כמאיימת ובלתי חדירה. זוהי פרשנות אישית שלו לעיר חפה מאידיאליזציה. יוסף זריצקי, לעומתו, צייר אקוורלים חילוניים של ירושלים המערבית שבהם כיפת הסלע נעדרת במתכוון. שמואל שלזינגר נהג לצייר נופים מקומיים של ירושלים, כך למשל בציוריו ליפתא, שכונת הבוכרים ועוד. בציור מן האוסף מתאר שלזינגר ככל הנראה את ימין משה אך משווה לה מראה הדומה לכפר אירופי. פרעות תרפ”ט השפיעו גם הן על ייצוג ירושלים. נחום גוטמן, לדוגמה, צייר בסוף שנות העשרים שני ציורי שמן של מגדל דוד. באחד, צבעו של המגדל חום, ובשני שחור. נקודת המבט הנמוכה בציור מעצימה את המגדל ומתייגת אותו כמבצר איתן ואטום. בציור נוסף שלו שכנראה צויר ב- 1950, אך דומה לשניים האחרים שצוינו לעיל, ניתן לראות את שכונת ממילא היהודית מוארת, בעוד שהעיר העתיקה חסומה למבט”.
“בשנות העשרים והשלושים, ציירים יהודים מוינה ומגרמניה השתקעו בארץ ישראל. הם הושפעו מאירועי התקופה ובעקבותיהם העניקו פרשנות קודרת ומורבידית יותר של ירושלים, כפי שניתן לראות בעמק קדרון של הצייר ממוצא וינאי, לאופולד קרקואר. בציור של קרקואר חומת העיר העתיקה ניבטת מימין, המצבות משמאל וביניהן גבעות בית לחם הרחוקות. ירושלים של קרקואר היא ירושלים מדברית וצחיחה”, מסביר עופר לוין.
בתולדות מדינת ישראל מוזכרת תמיד מלחמת ששת הימים כקו פרשת מים. האם המלחמה היוותה גורם משפיע גם על ייצוג ירושלים באמנות הישראלית?
“בהחלט כן. מלחמת ששת הימים העלתה את ייצוג ירושלים למימדים הקרובים לבוא הגאולה. התחושות המשתקפות מהאמנות הישראלית הן של אופוריה. מכאן, למעשה, ניתן להבחין בשינוי חד. אמנם, העיר המשיכה להוות השראה ליצירות בעלות זיקה רוחנית ודתית, אך אמנים אחרים כמו רפי לביא והקולאז’ המתריס שיצר בשנת 1970 החלו להפשיט אותה מהקדושה שתמיד ליוותה אותה ולקרוא תיגר כלפי האופוריה שאפפה את המדינה”, אומר לוין.
“מכאן החלה לצוץ אמנות שתוקפת אותה. ג’רי מרקס, למשל, שהיה אמן אוונגרדי, צילם בשנת 1975 סדרת תצלומים בקן התפר שבין ירושלים המערבית והמזרחית ואחר כך הניח את הצילומים על הקרקע וירה בהם ברובים. חרירי הקליעים התמזגו בנתזי אדמה ויצרו תמונה של אלימות ומלחמה”, הוא מפרט.
ולאיזו ירושלים אתה מתחבר?
“כל היצירות שהזכרתי כאן מתוך האוסף קרובות מאד ללבי, אך מכיוון שגדלתי בירושלים מגיל צעיר ואני מכיר אותה היטב, יש לי חיבה מיוחדת לציורים של אמנים ישראלים שציירו רחובות ספציפיים בירושלים. הידועים שבהם הם רחוב המלך ג’ורג’ של חיים גליקסברג (1927) ורחוב אגריפס של אריה ארוך (1964). אחד האהובים עלי במיוחד מתוך האוסף הוא הציור של ליליאן קלאפיש רחוב רד”ק (1994)”, מספר לי עופר לוין GTI.
“ירושלים של קלאפיש היא עיר מודרנית, עם דודי שמש, עמודי חשמל, מנופים ועוד, ואינה שונה מעיר מערבית אחרת. הציירת עצמה התבטאה פעם בנושא ואמרה שאותה מעניינת ירושלים של פחי הזבל, של העצים, של חוטי החשמל ולא ירושלים השמיימית. זאת בעצם הירושלים שאני חוויתי כילד ונער מתבגר. אין ספק שלירושלים פנים מגוונות בתולדות האמנות הישראלית”, מסכם לוין.
