ברגע ששמעתי שבית"ר נמכרת לאיש עסקים ערבי עם כאפייה, מייד קפצתי על האופניים, מלמלתי שחסר חלב בבית, או פיתות, ודהרתי לעבר המכולת של שאבי. הייתי חייב לקבל את התגובה שלו, ויפה שעה אחת קודם. לפני שהכל מתקרר.
אני יודע שיש אנשים שממששים את הדופק דרך נהגי מוניות דווקא. זאת שאלה של טעם, ואני מכבד את מתייעצי המוניות, כמו שאני מכבד אנשים שמעדיפים וופל לימון. אני, בכל אופן, הולך למכולת.
השכונה שלנו היא חתיכת שמורת טבע מגוונת, ויש בה מפגשים נהדרים בין אוכלוסיות שהגיעו אליה בתקופות שונות. אבל למען האמת, המילה "מפגשים" היא חתיכת בלוף. יש אצלנו המון דוקטורים שאיש לא קרא את הדוקטורט שלהם, ויש אנשי העולם הגדול שמעולם לא יצאו מהבועה.
בשנים האחרונות הגיעו לשכונה המון משפחות צעירות שמפוזרות על כל הרצף הדתי ואף מרחיבות אותו על בסיס יומיומי, אבל נדמה לי שרוב השכנים הם נכדים ונינים של התושבים המקוריים. אלה שבימי שישי אי אפשר אפילו לראותם בלבד, כי ביום שישי אוכלים קובה אצל הסבתא.
אז למה אומרים "מפגשים"? איפה באמת נפגשים כולם? לא בבית הכנסת ולא בגינה הציבורית. בטח שלא במתנ"ס. רק במכולת. מכולת שנקראת על שם החנווני והיא הממלכה הבלתי מעורערת שלו, ואפשר לקנות בה בהקפה, ואפשר גם לקנות חצאים של מוצרים, אבל אי אפשר לצאת בלי שיחה קטנה, מונולוג בינוני או מונודרמה באורך מלא - תלוי מה קרה אתמול במדינה. או במקרה של שאבי - מה עשתה בית"ר.
בעודי מדווש, חשבתי שגם אני, כמו כל בני הדור שלי, מאוהב בחנויות מכולת. יותר מזה, אני מרחם על שכונות שאין בהן מכולת אמיתית. אני, למשל, לא אגור במקום כזה. נכון, יש דרכים נבונות יותר לנהל את משק הבית מאשר לרכוש מוצרי יסוד במחירים המופקעים שמציעים לכם במכולת הסמוכה, אבל החיים הם לא רק השוואת מחירים. אבל מה פשר האהבה המוזרה הזאת? מה הסיבה לכך שאנשים מסוימים מהדור ששותה סודה, ובודק אם האימייל הגיע, נוטים לגלות אהבה כלפי חנויות שקוראים להן "עזרא", "פליקס" או "גצל"?
ובכן, רבותיי, תשובות רבות יש. אבל העיקריות הן כדלהלן: הפעם הראשונה שבה אמא סמכה עלינו ושלחה אותנו להביא בקבוק שמן, קמח או אבקת אפייה, היתה במכולת. שם הוסמכנו באופן רשמי והפכנו להיות מספיק גדולים כדי שאפשר יהיה לסמוך עלינו. ומספיק קטנים כדי לקבל בשמחה מסטיק עגול במקום עודף.
כשיצאנו מבית הספר רעבים כמו כלבים, לא הלכנו לפיצרייה. אפילו לא לפלאפל. הלכנו למכולת, כדי שבנימין, או צדוק, יחתכו לנו חצי לחם וירפדו אותו בגבינה, או - כמו שקרה לרוב - בשכבה יפה של הדבר האדום, החריף והחמוץ שקראו לו משום מה "חריסה". ואז התיישבנו בסמוך, שלושה או ארבעה חברים עם כריך גדול יותר מהראש שלנו, פתחנו פה ענק והרגשנו שאין בעולם אדם מאושר כמונו.
כשגדלנו, הבנו שהמכולת היא גם מרכז המידע השכונתי. זה המקום שיעזור לך למצוא דירה. או דיירים. במקרים רבים, זה גם מרכז גמילות החסדים השכונתי, שם, בלי לומר מילה, אוספים כל מה שצריך עבור מי שצריך, בלי לשאול שאלה אחת שלא לצורך. שום רשת מרכולים לא מציעה את השירותים האלה.
במכולת של ילדותי לא היה תלוי מכשיר טלוויזיה מול הדלפק. אצל שאבי יש. היא תמיד מכוונת על איזה אולפן חדשות. מה שמאפשר לעדכן את העצבים, ולהגיב בזמן אמת תוך כדי שבודקים תאריכי תפוגה של מוצרי חלב.
הלקוחות הוותיקים כבר מכירים את חוקי המשחק. כשעל המסך מופיעה דמות שמעצבנת את האיש שמאחורי הקופה, עדיף לא לשאול ולו גם שאלה אחת מיותרת. קחו מה שבאתם לקנות, ותחפפו. אם, נגיד, מרב מיכאלי מופיעה על המסך, מומלץ לקחת חצי שעה הפוגה, להתרענן קצת בחוץ, ורק אז לחזור בזהירות, לבדוק שהכל נרגע. ולהתחיל את הקנייה מחדש.
אם בית"ר ירושלים ניצחה אתמול, אפשר לשאול את שאבי אם יש לו בשר אנטילופה טרייה, מטוס הרקולס שיצא משימוש או סתם עץ חג המולד, והוא יענה בהומור ובלב טוב. אם היא הפסידה, גם שאלה טריוויאלית בנוסח "יש קוטג' 5 אחוז?" היא בגדר המותרות שאני ממליץ לוותר עליהם. מה אגיד לכם, אחרי שהנחיתי את טקס המשואות בהר הרצל וזכיתי להזמין את מדליק המשואה אורי מלמיליאן האגדי, שאבי התנפל עלי בנשיקות כאילו הבקעתי גול מחצי מגרש.
ירדתי מהאופניים בדחילו ורחימו ודשדשתי פנימה כמו חבלן לתוך שדה מוקשים. מה אני יודע? רק לפני כמה שנים העיר ירושלים כמעט קרסה אל תוך עצמה רק כי קבוצת הכדורגל של בית"ר צירפה לשורותיה שני שחקנים צ'צ'נים. מהומת אלוהים השתוללה, וביטויים גזעניים חסרי בושה נשאגו והיו לגרפיטי שאין מכוערים מהם.
והנה, פתאום המועדון עצמו הוא חצי ערבי. בעיקרון סמל המנורה יכול להיקרא מהיום "אל־פאנוס", וכולם כבר צוחקים שגם חבורת "לה פמיליה" - שמדהים לחשוב לכמה מחבריה קוראים "נאור" - יכולה כבר לשנות את השם ל"לה חמולה" או סתם ל"לאא!!!"
שאבי, למרבה האני־לא־יודע־מה, היה בעננים. תגובתו הכללית היתה בנוסח היום למחרת ניצחון 0:6 על הפועל תל אביב. הוא חייך כמו חתן ועודד את הלקוחות למשש כמה שיותר לחמניות. הזכרתי לו שמאז ומעולם הסיסמה היתה "יאללה בית"ר!"
"תגיד לי אתה", הוא אמר לי, "אם היו מביאים את זינדין זידאן לבית"ר, מישהו היה אומר מילה אחת רעה? ומה, הוא פחות מוסלמי, פחות ערבי? אנחנו אין לנו שום דבר נגד מוסלמים. רק נגד אויבים. ואלה מהמפרץ, אהלן וסהלן, הם אחים שלנו".
לא היה לי עניין למשש לחמניות, אבל את עצמי הייתי צריך לצבוט. היינו כחולמים. וכן, את הצביטה הבאה, והיא תהיה עם ג'בקה, אני שומר לגאון התורן שיגיד לי שהשלום עם בחריין והאמירויות הוא חסר משמעות או חשיבות.
במשך שנים התנהלה מחלוקת ערה בדבר הדרך הטובה למיגור הגזענות בכדורגל. במחנה מסוים האמינו שהדרך היא לסגור את מועדון בית"ר. להוציא אותו אל מחוץ לחוק. אולי גם להכניס את כל היציע המזרחי למחנות מעצר. זאת דרך מחשבה אופיינית מאוד לקצה השמאלי של השיח הפוליטי. הדרך השנייה נוסתה השבוע. והיא גאונית, ואנושית, ופניה הטובות צופות פני עתיד.
חדשות טובות נוספות הן שתגובת הפלג האבוד של "לה פמיליה" אמרה משהו בנוסח "אי אפשר למכור צביון עבור כסף". גם לא במיליונים. וזה מעולה, כי תמיד שנאתי את המילה "צביון" - מילה מכובסת שתחתיה רוחשים תמיד עין רעה ולב עוין, ולרוב גם סתם גזענות ושנאת זרים. כשמילה כמו "צביון" נצבעת בצבעים של "לה פמיליה", אפשר לברך "ברוך שפטרנו" - בזמן הקרוב לא נשמע ממנה.
