בלי מפעילי ציוד אי אפשר לבנות

ענף התשתיות בישראל מעסיק אלפי עובדים ומפרנס באופן ישיר ובעקיפין עשרות אלפי משפחות. חסרים כיום בענף מאות עובדים, שבלעדיהם לא ניתן יהיה לבנות דירות, מחלפים ופרויקטים של תשתית, שכל כך חשובים לכלכלה הישראלית ולחיים שלנו כאן.

חסרים בישראל מאות מפעילי ציוד הנדסי ונהגי משאיות. ההכשרה לעובד בתחום הזה מגיעה לאלפי שקלים (נהגים), ואף ליותר מ-15 אלף שקל (מפעילי ציוד מכני כבד), תלוי בסוג המקצוע. חברות התשתיות הפרטיות לא יכשירו את העובדים על חשבונן. כל עובד שעובר הכשרה יכול לעבוד בכל חברה, על כן רמת הנאמנות של העובדים למעסיק נמוכה.

מדינת ישראל היא זו שצריכה להיכנס לעובי הקורה ולפתור את כשל השוק. אם חסרים עובדים צריך להכשיר כאלה ולהזרים דם חדש לשוק הישראלי. לא מדובר במקצועות זניחים שניתן להסתדר בלעדיהם. ללא נהגי משאיות או מפעילי ציוד הנדסי, לא ניתן לבצע כמעט שום פעולה בתחום התשתיות.

שיטת החאפר

אז איך בכל זאת המדינה מתפקדת, אתם שואלים? בשיטת החאפר. יש נהגים עם רשיון אחר, יש מפעילי ציוד הנדסי שעובדים על ציוד שלא כלול בהכשרה שלהם. שיטת ישראבלוף עובדת מצויין גם כאן.

בשנים האחרונות לא נפתחו קורסים למפעילי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי). בעבר פעל במשרד התחבורה מערך הכשרה מקצועית למפעילי צמ"ה, שבו קיימו קורס נהיגת ציוד הנדסי, שמצריך רישיון רכב בתוספת השתלמויות. אולם לא די בכך להכשרת מפעילי ציוד הנדסי. מדינה שמתיימרת להיות מובילה בתחום התשתיות, חייבת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר.

במערך הכשרות אחר שפעל בעבר, ביוזמת משרד העבודה, התיישן הציוד בבית הספר ומספר המדריכים ירד באופן משמעותי, מה שהצריך את הפסקת ההכשרה במקום.

הקורסים היו של 201 שעות, נמשכו כחצי שנה וכללו לימודים מעשיים ועיוניים. בסיום הקורס כל בוגר היה יכול להפעיל מגוון כלי ציוד הנדסי. היום אין קורסים, בגלל המחיר הגבוה של שעת הפעלה של הכלים ההנדסיים, שהולכים והופכים למתוחכמים יותר ויקרים יותר, יחד עם מחסור בשטחים שבהם ניתן לתרגל את תלמידי הקורס.

בזמנו משרד העבודה הציע למעסיקים של מפעילי ציוד הנדסי להעביר את הקורסים במקום העבודה, במימון האגף להכשרה מקצועית. אפילו יצא מכרז של המדינה, בו זכו יבואני ציוד של קטרפילר. כל ניסיון לברר מה עלה בגורלם של הקורסים האלה עלה בתוהו.

בשנה האחרונה נעשו נסיונות להקים מחדש את ההכשרות, דרך יבואני הציוד המכני. יבואן גדול אחד אף הביע נכונות לערוך את ההכשרות במקום העבודה, אך העלויות היו גבוהות מדי (יותר מ-15 אלף שקל לעובד), והמדינה לא הראתה נכונות לקחת חלק במימון הפרוייקט.

כנראה ששוב ניאלץ להגיע למצב בו אנו עם הגב לקיר, וכשלא תהיה ברירה יבצעו הכשרות מהירות, בעלויות גבוהות יותר ובלחץ של לוחות זמנים לא סבירים. כי ללא מפעילי הציוד, לא ניתן לבנות דבר.