זיכרונות מגרמניה
בכל יום מישהו אחר משתמש בנכס הלאומי שלנו כדי להכות חלק אחר בעם, כאילו זיכרון השואה הוא משאב ציבורי
עמדתי בתור ברמזור, פתאום אחד עקף אותי, חתך את כל התור, וטס לדרכו שמח כשהאור התחלף לירוק. זה מייד הזכיר לי זמנים אחרים, משטרים אפלים. התקרית הזאת לקחה אותי ל־1935, ימי עליית המפלגה הנאצית, יהודים מפחדים שלא יחתכו אותם ברמזור. אחר כך חתכו אותם במחנות. אחד לאחד.
פתאום יש במרחב השמאלני כמיהה לזיכרונות מגרמניה הנאצית. לא שמישהו מהנזכרים מבוגר דיו כדי לזכור משהו מהתקופה ההיא, אבל לכולם יש פלאשים משלבים שונים של עליית הרייך השלישי. לא נמנה את כל מעורפלי התודעה שמבחינים בתהליכים, יש כבר יותר מדי מכדי לספור. בכל יום מישהו אחר משתמש בנכס הלאומי המשותף שלנו כדי להכות חלק אחר בעם, כאילו זיכרון השואה הוא משאב ציבורי, שכל אחד יכול לבוא ולקחת ולעשות עם זה מה שהוא רוצה. עוד מעט יעשו עם זה פרסומות.
מה במה שקורה עכשיו מזכיר לכם את הרכבת העוצרת באושוויץ, את היהודים שיורדים מהקרונות ואת ד"ר מנגלה, ששולח אותם - מי לחיים לעוד כמה חודשים, ומי למוות מייד במשרפות? איפה בדיוק זה מזכיר לכם? כי זה זיכרון השואה שלי, שהועבר אלי על ידי אבא שלי, שחווה את זה על בשרו עם אבא שלו. שום דבר לא מזכיר לי את זה, ואני לא משתמש בזיכרון המוטמע בתוכי כדי להתווכח על שום דבר, אף פעם.
הנוטל זיכרון שאינו אישי שלו והופך אותו לכלי ניגוח פוליטי, תוך פגיעה אנושה בזיכרון ובזוכרים האמיתיים שלו, הוא אדם חלש, דל הבעה, דליל דעות, שלא יודע להניח על השולחן שום דבר משכנע וסוחף, שום דבר־אמת מהדהד. אז הוא נוטל מה שאינו שלו ומפשיט אותו עירום ועריה, כמו שעשו לאבא שלי במחנה.
הגל הזה ילך ויתגבר. השבוע הופיעו ראשוני הסמלים המשלבים בין מגן דוד לצלב הקרס. אם עוד לא ראיתם, אל דאגה, זה יהיה להיט בשמאל, אנשים יחליפו תמונת פרופיל לדבר הפיגולים הזה. זה כמובן יעשה את דרכו עד מהרה אל אוהבינו באומות העולם, שישכפלו אותו, וזה יהיה סמלנו אצלם. יפה שאנחנו חוסכים להם הוצאות עיצוב. עצוב.
מי שעושה שימוש בזכר השואה מרחיק עצמו מהציבור, מקטין את סיכוייו להשפיע על השיח בישראל, הופך את השואה למוצר בעלי אקספרס. השתמש וזרוק. בדיוק כמו שעשו לפועלים היהודים בשואה.
היילו
בסוף מצאו אותו מת בחוף הים של נתניה, העיר שבה גדל ושבה פגע בו סדרתית האיש שבסופו של דבר הוא הרג. יונתן היילו, האומלל בבני ישראל, לא יכול היה עוד לשאת את הטיפול האכזרי בו, את הבדידות, את הניכור, והעדיף לפרוש. איזה גל צער שטף אותי כששמעתי.
הרגשתי את הצער הזה בפעמים קודמות, שבהן נחשפתי ושידרתי את סיפורו. צעיר עדין וביישן שמנוצל מינית, כספית וסדיסטית על ידי פושע מין מורשע, שכבר אנס ילדה בעברו, ועכשיו נִטפל אל יונתן הכנוע, תקף אותו מינית, לקח את כספו והתעלל בו. בסוף, כשיונתן הבין שהוא לקראת עוד מפגש כזה עם הטורף שלו, משהו בו איבד רסן, והוא הרג אותו.
הפרקליטות התעקשה למצות איתו את הדין, מערכת המשפט הלכה איתו בגישת "ייקוב הדין את ההר", ולא ייקבו הרחמים את הלב האטום. שמונה שנים בכלא, ואחר כך ניסיונות שיקום לא מספקים, בלי להתחשב בכך שמדובר בגבר עם פוסט־טראומה קשה, לאחר ניצול, אונס והתעללות. החזירו אותו לכלא אחרי שהפר את תנאי השחרור שלו, כי מפוסט־טראומה משחרר רק הטיפול, לא הענישה. איזה רוע, איזו בורות, איזו אדישות.
כל מי שנגע בתיק הזה ולא עצר להקשיב, ולא מצא בליבו מקום לחמלה, ולא האמין לגבר שהוא קורבן - כי הוא גבר, ולא סתם גבר, גבר שחור - כולם נושאים באחריות לסוף הנורא של הסיפור הזה. ומי ייתן וכל אנשי המשטרה, והפרקליטות, ובתי המשפט, שהחמירו את מצבו של יונתן, לא ימצאו מנוחה לעפעפיהם, ודמותו תבוא להם בחלום לילה אחרי לילה, ותגרום להם לחטט עמוק בבית החזה שלהם ולמצוא לב אנושי פועם, ואמונה בבני אדם, וטוב לב פעיל. ובפעם הבאה, גם כשגבר יגיע לתחנת המשטרה ולאולם המשפט, יאמרו קודם כל #אנחנו_מאמינים_לך. בוא נוציא אותך מזה. בוא נעסה את ליבך הפצוע בשמן האהבה.
החוק בישראל חייב להשתנות. לא ייתכן שהורגי תוקפיהם יישבו בכלא. ברור, צריך לשים גבול, ולבדוק היטב כל מקרה, אבל בסוף חייבת להיות דרך שאנשים כאלה יזוכו וילכו לטיפול מחבק, מרפא, אנושי.
ומי ייתן שיונתן היילו ז"ל יהיה כמו רוזה פארקס של האפליה באמריקה, הגבר האחרון ששילם את מחיר האפליה הכפולה. אמן.
הסרה
אני מקבל הודעה. מייל, סמס, מה שתגידו. אני לא רוצה את ההודעה שקיבלתי. אני לא רוצה לקבל בכלל הודעות מהשולח הזה. אני לא יודע מי הוא בכלל. אני לא מעוניין לקבל הודעות משום שולח שאני לא מכיר.
איזה מזל שקיימת אופציית ה"הסרה". האומנם קיימת?
יש כאלה שמצייתים לחוק הדורש אפשרות הסרה, אבל מגבילים את היכולת הזו רק לאנשים עם מיקרוסקופ בעיניים. בתחתית המייל, באותיות כה קטנות, שאפילו נמלת אש תלך לחפש משקפיים כדי לקרוא. שם מופיעה המילה "כאן", ואם רק מצליחים לכוון את קצה הסמן, שעבה ממנה פי 900, בדיוק עליה, קורה הנס.
ואז עולה מסך חדש. למה אתה רוצה להסיר את עצמך מרשימתנו? לא בא לי לענות. אני לוחץ "הסרה". לא. עליך למלא אחד השדות. תגידו, זה ששלחתם מייל ספאם קשר אותנו באיזה קשר חוזי, שעכשיו, כדי שלא תמשיכו להטריד אותי, אני צריך לתת לכם עוד מידע עלי? קצת התבלבלתם בכל השדה של חופש הפרט, הזכות לפרטיות, הנימוס הסביר. מה עם: "הו, אתה לא רוצה אותי? סליחה, לא התכוונתי, לא אציק לך יותר. ביי". ההודעה שלכם נשמעת לי כמו: "ביקשת שלא נדבר איתך יותר, אפשר לדבר על זה?"
יש את אלה ששולחים אותך למשימה ודורשים להעתיק שורת אותיות או מספרים, המוצפנים תחת איזה ציור מטושטש, שרק אם תתאמץ ותראה מה כתוב שם הם יניחו לך. אם לא תגלה את סוד חידת המספרים, הם ישלחו אליך הודעות גם לקבר.
ויש הדורשים שנקליד את כתובת הדואר האלקטרוני שלנו בהודעת ההסרה. הרגע שלחתם ספאם לכתובת שלי, ואני צריך לתת לכם אותה כדי שלא תשלחו שוב? למה אתם מעצבנים סתם? האם מישהו נתן לכם רשות לקחת לי עשר שניות מהחיים ההולכים ונגמרים שלי?
הכי אני אוהב את אלה שדורשים שתלחץ על הכפתור "אני לא רובוט". ומה אם אני כן? באתם להתנשא עלי? לנו, הרובוטים, כן מגיע דואר זבל? חוץ מזה, כולנו רובוטים במידה מסוימת. אומרים את אותן דעות, נלחמים את אותן מלחמות, עושים את שגרת חיינו בלי לחשוב. רובוטים. אז מה עכשיו? אני אמור לחזור להיות אדם חופשי באמת לפני שתסירו אותי? ואולי אתם רובוטים? תוכיחו אתם, המשגרים מכתבים לאנשים שלא מעוניינים בכם, שאתם בני אדם בכלל.
חוק הסר: בתחתית כל הודעה תופיע בענק המילה הסר, שלחיצה עליה תסיר את הלוחץ מייד. לא אהבתם? תעשו הסר.
