זה כל הקסם

קסם אישי וכריזמה הם שתי תכונות אישיות נחשקות ביותר, שסכנה בצידן. אנחנו נוטים יותר לסלוח לאנשים מקסימים על מעשיהם הרעים, בעוד שהכריזמטים עלולים לגרום לנו עצמנו לסטות מהדרך. בחיים הפרטיים יש תועלת רבה בשני הטיפוסים הללו, שכן הכריזמטים שכנעו את כולנו לצאת לטיול בשביל ישראל בעוד שאנחנו העדפנו לעשות קניות באינטרנט, ואילו חברינו המקסימים שעשעו אותנו כשגילינו באמצע המדבר שאף אחד לא הביא פותחן.

במישור הפוליטי לקסם ולכריזמה יכולות להיות השלכות חמורות. ניקח לדוגמה את סאיב עריקאת, בכיר פת"ח שמת השבוע מקורונה, בבית החולים הדסה בישראל. לעריקאת היה קסם אישי לא מבוטל, והוא אכן דיבר בחן רב על שורה ארוכה של משאים ומתנים בין ישראל לאש"ף שבהם השתתף, התראיין לכל כלי התקשורת הישראליים, וחזר על הנרטיב המוכר על זכות הפלשתינים להגדרה עצמית, הכיבוש, שלום, האשמת ישראל והצדקת הפלשתינים. 

אני מניחה שבאותו קסם אישי מפורסם התעקש עריקאת על מה שנקרא בלשון מכובסת "זכות השיבה", שהיא קליטה של מיליוני פלשתינים בשטחי מדינת ישראל ועוד צעד בתוכנית הפלשתינית הגדולה לחסל את המדינה היהודית בעזרת הדמוגרפיה. כאשר התברר גם לעריקאת המקסים שמאבק צבאי נדון לכישלון, הוא התעקש שיש לאפשר ל־7 מיליון פלשתינים להתיישב בישראל שבתוך תחומי הקו הירוק. וזו אכן תפיסה חדשנית של שלום, שאותה יש מן הסתם לייחס לדוקטורט בלימודי שלום שקיבל מאוניברסיטת ברדפורד באנגליה. וזה האיש שניהל את המשא ומתן בוועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, זו שאחריה יצא ראש הממשלה אהוד ברק בהצהרת ה"אין פרטנר" המפורסמת. 

אבל לעריקאת היו אנגלית טובה וחוש הומור, וכמו כן אין לשכוח את היותו בן למיעוט הפלשתיני. לכן אפשר, בתנאי ראייה מסוימים, לסלוח לו על תמיכתו החמה במתכנן רצח רחבעם זאבי, בעלילת הדם שהפיץ על חיילי צה"ל שנלחמו בחומת מגן, בניסיונותיו הבלתי נלאים לקדם חרם בינלאומי על ישראל. ייתכן שרהיטותו וקסמו סייעו בקיבוע תפיסת עולם שמתייחסת ל"שלום" של עריקאת כמו שהיא מתייחסת ל"פתרון שתי המדינות" - כלומר כמונחים שבאמת משקפים "שלום" או "פתרון". מי שלא שוגה בחלומות יודע מזמן שהשלום שהפלשתינים מציעים הוא לא שלום, הפתרון הוא לא פתרון - אלא למי שמבחינתו הבעיה היא קיומה של מדינה יהודית, ו"שתי המדינות" הנכספות הן מדינה פלשתינית ומדינה דו־לאומית. אבל כן, היה לו קסם.

ההספדים שנשאו ראשי מחנה השמאל הישראלי, ניצן הורוביץ, תמר זנדברג וזהבה גלאון, על מותו של עריקאת מצביעים על כשל נפשי ומוסרי של אלה שנשאו אותם. "מנהיג פלשתיני שוחר שלום שהקדיש את חייו לחזון שתי המדינות", מדגימה ח"כ תמר זנדברג את היפוך המשמעות של פחות או יותר כל מילה שהיא כותבת. 

"דור המדבר של ההנהגה הפלשתינית", קוננה והחמיאה זהבה גלאון. "היה בו כעס, אין ספק, אבל לצידו גם אמונה יוקדת באפשרות של חיים משותפים בין הים לירדן" - עם 7 מיליון מהגרים פלשתינים, אבל על האמונה היוקדת הזו גלאון בירכה, וחתמה: "יהיה זכרו ברוך". בטח שברוך. לעולם לא נשכח לברך על שניסה לגרור את ישראל אל בית הדין לפשעי מלחמה בהאג. 

ח"כ ניצן הורוביץ לא היסס לכנות אותו "איש שלום (...) ש"תמיד העדיף את השלום על פני האלימות והטרור". חוץ מהפעם ההיא שהתחבק עם המחבל סאמר עיסאווי, שנידון למאסר של 30 שנה על ניסיון לרצח ישראלים, או ביכה את מותו של סאמר אבו דיאק, רוצחו של איליה קריביץ' ז"ל. אבל - כנראה תמיכה ברצח יהודים היא מילה נרדפת ל"שלום" באזורים מסוימים של המוסר והפוליטיקה.

אין לזלזל באנשי מרצ שנזכרו כאן, ובעוד כמה פעילי שמאל ואנשי תקשורת, ולטעון כאילו באיוולתם הלכו שבי אך ורק אחר הקסם האישי והכריזמה של עריקאת. נכון, קל יותר ללכת שבי אחרי טיפוסים בעלי גינונים נאים כמותו וכמו הח"כים איימן עודה ואחמד טיבי. אך קשה להניח שהקסם שמפיצים הג'נטלמנים המשעשעים מעוור את עיניהם מחלקים אחרים של פועלם הפוליטי: כמעט כולם התחבקו או התאבלו או שיבחו רוצחי יהודים, מצע הרשימה המשותפת שולל באופן מוחלט את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואת מחויבותם לשלום הם ביטאו בהתנגדות להסכמי אברהם בכלל והשבוע בפרט בהצבעה משותפת נגד הסכם הנורמליזציה עם בחריין.

 

אבל האזור השמאלני המסוים הזה מוקסם לא רק מאישיותם של "שוחרי השלום" הפלשתינים, שנבדלים זה מזה רק ברטוריקה ובאסטרטגיה שהם מעדיפים כאמצעי לחיסול מדינת ישראל. מי במטעני חבלה ומי בהסכמי שלום. אני בטוחה שהשמאלנים שהספידו את עריקאת לא מייחלים לחיסולה של מדינת ישראל. חלילה. מה שכריזמטי בעיני האגף השמאלי הזה, מה שבאמת מקסים, הוא פנטזיה ילדותית, תוכנית עבודה שקיימת רק על הנייר (ורוד, ריחני ועם ציורי דובונים בשוליים) ושבה הם מאמינים באותה דבקות שבה ילדה בת 3 חולמת להיות נסיכה אמיתית בארמון אמיתי. הם באמת מאמינים בקסם, ודוחים את כל העדויות המדממות על קיומו של עולם אמיתי. בלי קסם אין להם תקווה.

ומאותו מעיין שבו כל עריקאת או טיבי הם אנשי שלום, נובעת גם שנאה יוקדת לנתניהו ולטראמפ. שני אלה דחו את פתרונות השמאל לבעיות המזרח התיכון והסכסוך הפלשתיני. אבל עם זה אפשר לחיות, שכן השמאל רגיל להתווכח עם ימנים ולהוקיע אותם על סרבנות השלום שלהם. הפעם קרה אסון: נתניהו וטראמפ הוכיחו שאת הטעות השמאלנית אפשר לא רק לדחות באופן עקרוני, אלא גם לתקן באופן מעשי. 

ומה הדבר שהכי מעצבן רופא אליל שליטף קריסטלים, שרף נוצות של עורב, אכל כבד של שממית בליל ירח מלא - ובכל זאת כל המטופלים שלו מתו? מה שהכי מעצבן אותו זה אנטיביוטיקה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו