הסיפור הגדול של ימי ספירת הקולות טמון בתפנית הצנזוריאלית הברוטלית בארה"ב. מגמת ההשתקה והצנזורה מצד פייסבוק וטוויטר הלכה והתחזקה בחודשים לקראת הבחירות. אבל מהרגע שקונצרן התקשורת באמריקה הלך על כל הקופה בהכרזתו על ג'ו ביידן כנשיא הנבחר, ההשתקה בפלטפורמות הדיגיטליות קיבלה צביון מאיים.
קודם כל, חותכים את הנשיא המכהן טראמפ וציוציו. מפסיקים מסיבות עיתונאים והודעות מהצד הרפובליקני שמטילות ספק בהליך ספירת הקולות. הבסיס המוסרי להשתקה וההחשכה הוא שחופש הביטוי נועד רק לאמירת האמת. למנוע הפצת שקרים זה מצדיק הגבלת חופש הביטוי.
אפשר לתאר את יונית לוי ורינה מצליח קוטעות את גיא פלג או רוני אלשיך או את אביעד גליקמן: תפסיקו להפיץ איומים, שקרים וספינים שנועדו אך ורק להרשיע את ראש הממשלה. אנא מכם. משהו כזה. קולות רמים וצלולים מהימין האמריקני כמו בן שפירו נחסמו בפייסבוק. אבל האתר שלו פורח ומשגשג.
נתניהו צפה את הכיוון הזה כבר לפני כשלוש שנים. אבל הוא לא חשב שזה יקרה בצורה כזאת. הוא חזה אז שנותרו עוד כארבע שנים של פעילות חופשית בפייסבוק, אבל התהליך מוביל לרגולציה שתיצור חסמים על המדיה החברתית. עד אז הימין, שמודר מהתקשורת של המיינסטרים, יצליח להתגבר על ההדרה וההטיה באמצעות המדיה החברתית, כפי שרואים בישראל. אבל בסופו של דבר תבוא החסימה.
המחשבה היתה שזה יבוא מכיוון המדינה. כשמדובר בצנזורה והשתקה, המדינה - כל מדינה - לא אוהבת שיהיו לה מתחרים. ואמנם ראשי המדיה החברתית הסתובבו על הגריל בקונגרס בתקופה האחרונה. נתניהו לא צפה שפייסבוק וטוויטר בעצמן, שצוקרברג ביוזמתו, ייכנס לנעליהם של ברז'נייב וז'דנוב.
אבל זה היה צריך להיות ברור. נחזור במכונת הזמן הפוליטית עשר או 15 שנים. הוויכוח היה האם סרטים עם הרבה אלימות מעודדים אלימות. האם סדרות לילדים שיש בהן אלימות מופרזת - מופרזת, הא?! - מחנכות את הילדים לאלימות. מעניין שדווקא השמאל זעק אז געוואלד, וטען שאין שום קשר בין אלימות בקולנוע ובטלוויזיה לבין התנהגות אלימה בחיים, ברחוב, בבית הספר (מה זה בסך הכל חמישה, עשרה, עשרים מעשי טבח בשנה בבתי ספר). ומעל לכל הקרחנה של האלימות בסדרות לילדים התנופף דגל "חופש הביטוי".
לא נעים להגיד, אבל מלך הסדרות האלה ("פאוור ריינג'רס", למשל) היה האיש שלנו בהוליווד, חיים סבן. הוא למד את הלקח שארנון מילצ'ן לא למד. סבן נהפך לתורם הגדול ביותר באותן שנים של המפלגה הדמוקרטית, ובייחוד של הקלינטונים והילארי בראשם. זה בוודאי לא הזיק לו לקבל את מעטפת המגן של הדמוקרטים.
אצל צוקרברג ושאר רודני המדיה פועלת דינמיקה דומה. המסר לדמוקרטים: אנחנו בצד שלכם. תשאירו לנו את העבודה. גם סנכרון המוחות של קהל הבוחרים וגם צנזורה פעילה, כולל איפול מוחלט על סיפורים לא נעימים נגדכם. רק רדו מאיתנו בענייני רגולציה ומיסוי.
השבוע כבר יצאו איומים מכיוון קמפיין ביידן כנגד מארק צוקרברג. אחד מבכירי הקמפיין האשים את פייסבוק בהפצת דיסאינפורמציה, ובאחד מציוציו כתב שצוקרברג יהיה על הכוונת של הממשל החדש. בהקשר לכך הגיעה תזכורת שביידן הודיע בתחילת השנה שיבטל את הסעיף בחוק, שמעניק הגנה גורפת למדיה החברתית מפני תוכני דיבה ותכנים פוגעניים אחרים שמופיעים שם.
זה איום אמיתי, שאפשר להעריך שלא יתממש; אבל כדי להוריד את הסכנה הזאת, פייסבוק וטוויטר רק יגבירו את האכיפה במשטרה הפוליטית־דיגיטלית שלהן.
זהה את הליברל
כהונת ביידן תגרום לנסיגה במאבק מול סין, איראן וטורקיה, ועלולה להפוך את אמריקה ל"מדינה רגילה"
בחירתו של ביידן - והוא ככל הנראה יהיה הנשיא הבא, למרות הקלפיות שנחקרות וההליכים המשפטיים שטראמפ יוביל עכשיו - היא לא אסון. תמיד יש נסיגות. לפעמים אלו נסיגות שמשלמים עליהן מחיר יקר. למשל, האפיזודה הקטלנית־אך־חולפת של אהוד ברק כראש ממשלה. במקרה של הדמוקרטים וביידן, זה דומה קצת לגירושו של צ'רצ'יל ב־1945 מדאונינג 10 וכניסתם של הצמד אטלי ובווין מהלייבור.
בארה"ב נוצרה "בגידת האליטות", שאותה הוביל הנשיא אובאמה // צילום: אי.אף.פי
טראמפ הוא לא צ'רצ'יל, כמובן. אבל הוא כן מבין מה קורה, הוא מוכן להילחם. ביידן לא במצב אידיאולוגי להציב אתגר לסין, לאיראן, לטורקיה ולאסלאמיזם הטרוריסטי שמרים שוב את הראש. הוא לא יוביל מאבק שכזה. לא רק שיש חשדות לגבי יחסיו עם המפלגה הקומוניסטית הסינית והחברות הקשורות בה; הוא לא מעריך נכון את הסכנה של סין מצד אחד, ומצד שני הוא נדחף בידי כוחות פנימיים שאינם רואים בהגנה על העולם החופשי והמערב ובראשו אמריקה ייעוד.
בארה"ב נוצרה תופעה של "בגידת האליטות". הוביל אותה הנשיא אובאמה. אלה קבוצות איכות שלא מאמינות שאמריקה מגלמת ערכים שיש טעם להילחם עליהם ולהגן עליהם. אובאמה אמר זאת בגלוי: מדינה רגילה, לא שונה ממדינות אחרות, ותפיסתו היתה שמעורבותה הבינלאומית של אמריקה גרמה יותר נזק מתועלת. חזר אינסוף פעמים על עניין ההפיכה באיראן נגד מוסאדק בשנות ה־50, בניהול שירותי הביון של אנגליה ועם עזרה ידידותית מאמריקה. לעומת זאת, מדינה חופשית כמו ישראל, ששתי מעצמות תכננו בשלבים שונים להרוס אותה, אם נשתמש בביטוי מתון, ואילו השלישית - אמריקה - התנכרה לה, לא מצאה אצלו פינה חמה בלב.
למען האמת, אצל ליברלים אמיתיים שמורה תמיד ליהודים פינה קרה בלב. זו מחלת לב, שלוקים בה תלמידים רבים שעברו את ההכשרות שלהם בקרנות אלו ואחרות. "איפה רצית שילמדו? בכוילל?!" נזף אחד האנשים המסוכנים בישראל בחברו.
ליברלים, גם כשהחזיקו בעמדות ליברליות אמיתיות, התקשו לזהות אויב גם כשהסתכלו לו בעיניים. חלק מהאליטה האנגלית, ואני לא מדבר על אנשי המלוכה, אלא על ממסד האקדמיה ושירות החוץ, גילו יחס חיובי עד כדי התפעלות לעיתים מאדולף היטלר. הוא קיבל יחס הרבה יותר אוהד במערב המתקדם בזמנו מאשר דונלד טראמפ בימינו.
ארנולד טוינבי קפץ לברלין כדי להרצות בפני אגודת המשפטנים הגרמנית (1936, אחרי חקיקת נירנברג). באותה הזדמנות קיבל אותו היטלר לשיחה, והציע ש"למען הידידות של אנגליה איתנו, אתם יכולים אפילו לנקוב בתנאים הרצויים לכם". טוינבי אץ למשרד החוץ כדי לדווח ש"כל היענות מצד הבריטים תזכה להיענות כפולה ומכופלת מצד היטלר". בדיוק אותו זבל שמכרו לגבי ההיענות החיובית העצומה של האיראנים - אם רק נבוא אליהם עם הצעה מתאימה.
העיוות המוסרי של הליברלים הוא שטראמפ נמצא מבחינתם איפשהו בסביבה של סטלין פינת היטלר. בית מפולג לא יחזיק מעמד, טען לינקולן.
במקרה יצא באוקטובר
לא במקרה מוחי בלפור זעקו "מהפכה" השבוע, והתייצבותם מול ביתו של פרופ' בנציון נתניהו המנוח היתה אירונית למדי
ניצחון ביידן הכניס כנראה את מחאת בלפור לאופוריה. אין הסבר אחר לתחושות של מובילי המחאה, שהם בדרך לחיסולו של בנימין נתניהו. במוצאי שבת האחרונה החלה הפגנה, ב"כיכר יוני" - מול הבית שבו התגורר פרופ' בנציון נתניהו, אביו המנוח של ראש הממשלה.
כ־1,000 איש התכנסו שם, בלב שכונת מגורים ירושלמית סולידית ושקטה, והפכו את חייהם של התושבים למשך כשעה ואולי יותר לגיהינום. פה ושם ראית מישהו רוכב על תלת־אופן שמורכב עליו גוף קרטון או דיקט בצורת צוללת. אבל הסיסמה הבולטת, ובצעקות קצובות, היתה: "מהפכה! מהפכה! מהפכה!"
מעט האנשים מהיישוב שהצטרפו להפגנה לא הבינו מה קורה. הם לא ידעו שהיום הוא 7 בנובמבר, יום השנה ה־103 למהפכת אוקטובר הבולשביקית. אבל רוב המפגינים, הרוב המכריע יש לומר, כן היה מודע לכך.
המפגינים לא נראו כאספסוף המחאה הרגיל אלא כוח מאורגן. לכל משתתף היה משהו ביד. דגל אדום־ורוד או דגל שחור, סיסמאות קרטון מהסוג הרגיל ומהסוג הלא רגיל. למשל, "דמוקרטיה לא מחליפים בבחירות". מישהו מבין?
פרופ' נתניהו הזקן בוודאי היה נדהם, שמול ביתו מפגינים בפנאטיות רועשת כזאת צאצאי הבולשביקים בשעה שצאצאי ז'בוטינסקי יכולים רק לבהות כשוטים בשמאל כשהוא מגשים את התורה: "שקט הוא רפש". הכוונה כמובן להביא את החברה הישראלית להפקר דם ונפש. אחרי כשעה, החל המצעד האדום לנוע ברעם תופים וצופרים, מגפונים צרודים וסיסמאות משכרות, דרך רחוב הפורצים לכיוון כובשי קטמון ומשם ימינה לרחוב הפלמ"ח.
זאת לא היתה מחאה. זה היה אגרוף תעמולתי בבטן של אזרחי ירושלים. ידיד, איש שמאל קיצוני, חולה מאוד, יצא על כיסא גלגלים, בכוחות אחרונים, לרחוב. הוא הביט באושר על מצעד המהפכה שחלף ברחוב, כמו בסרט של ברטולוצ'י, בדרכו למעון ראש הממשלה. חבריו דחפו אותו על כיסא הגלגלים בזנב המצעד. הוא הפך לרגע לפנקס הגדול.
בשמאל מפרשים את ניצחון ביידן במונחים מקומיים; יש תחליף, שלא לומר מחליף, גם לנתניהו. מה בקשר לבנט ולפיד? הם יכולים. הציבור הפנים אבל עדיין נתון לתעתועים של לוחמה פסיכולוגית, שעל חולשה מדינית ועל החלטות שגויות, החברה הישראלית משלמת בסבל רב.
באופן מוזר, ההחלטות הכושלות שגרמו את הסבל הגדול ביותר התקבלו בידי "מר ביטחון" התורן. כלומר, בכל תקופה מופיע המנהיג הביטחוני הבכיר בממסד ותובע לעצמו ולמערכת הביטחון את הזכות הבלעדית להכריע בשאלות הביטחון הלאומי. אם המנהיג הזה מצליח להגיע לראשות הממשלה - מה טוב. אם לא, הוא ימצא דרך לשים יד על ההגה מעמדת שר הביטחון או עמדות אחרות.
כזה היה רבין, כזה היה ברק וכמובן שרון. ההתנתקות מקורה קודם כל בחולשתו של שרון בזירה המדינית. לא בתיקיו המאותרגים. בגלל חולשתו ומחדליו יצאה מפת הדרכים לדרכה, והדרך היחידה שלו להתמודד איתה היא מהלך של נסיגה חד־צדדית. כוחו המדיני של נתניהו, שמאתגר בכל פעם מחדש את תוכניות השמאל והקצונה הבכירה בדימוס (הגרעין האיראני, השלום האזורי), הוא ההתחלה והסוף של ניסיון ההפיכה המתגלגל.
אז האם בנט או לפיד יכולים להיות ראשי ממשלה? כן. גם מאשה לובלסקי ובבה אידלסון יכלו להיות. אבל הם בנויים כדי לעשות טעות אחת שתגרום סבל רב.
אפילו השטן ברח
לכתו של נתן זך מעלה לשולחן את המוות המפעפע בספרות - ובמציאות - הישראלית
נתן זך, שמת בלא עת, סיפק בלא יודעין את האקדח המעשן למצב הנפשי של הזומבים של 77', שהפכו לתנועת החולצות השחורות של 2020. זך, בנוסף לשיריו הנפלאים, גם השאיר כמה מסות, שהשתיים החביבות עלי הן "האם כולנו מתים" ו"המשעממים הגדולים". בראשונה הוא דן בבעיית התמותה הגבוהה בספרות העברית, הרבה מעבר למקדם של 0.9.
מתאבדים, נרצחים, נופלים, יו ניים איט. אצל יעקב שבתאי, עמוס עוז, יהושע קנז וכל השאר זאת קבוצת הסיכון הספרותית הבולטת ביותר.
התמותה הגבוהה בספרות מבטאת קודם כל "אי נחת", לדברי זך: "'החיים יצאו לי מהתחת', פוסק גיבור אחר של שבתאי ("זכרון דברים", 1977), המנסה לספק לנו הסבר חלקי לפחות למצוקתו... לא זו העיר שבה עברה עליו ילדותו. לא זה המקום שבו מבקש היה לחיות. 'זאת כבר לא העיר שלי, והיא כבר אף פעם לא תהיה. זה סתם זבל'. ובמקום אחר: 'לא מגיע לעיר הזאת להתקיים. זאת פשוט אי הבנה... זה סתם. זה בית קברות' - דיוקנה של עיר כבית קברות. 'אפילו השטן ברח' מן העיר והפקיר את בניה 'בידי ערב רב של בהמות... וכל מיני כלבים משוגעים שקוראים לעצמם יהודים'". זך מנחש שזו לא רק "עיר" אלא גם "ארץ", "פרצופה של הארץ האומללה הזאת מראש הממשלה ועד אחרון מנקי הרחובות".
פרס התנחומים למתים החיים הוא טקס הוודו המשונה של אלף זומבים אדומים־שחורים, נוכח הבית הריק של פרופסור, היסטוריון גאון, שהלך לעולמו כבר לפני קרוב לעשר שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו