אחרי צריכה אקראית, אך מתמשכת, של כלי התקשורת הישראליים עולה התרשמות די נחרצת: עיתונאי ישראל הפגינו מחויבות להצלחת ביידן יחד עם עוינות עקבית כלפי דונלד טראמפ, שספג, מאז הודיע על התמודדותו לנשיאות ארה"ב, את אותם עביטי שופכין שרוקנו עליו כלי התקשורת באמריקה. כל תחלואי התקשורת האמריקנית התגלו גם פה: מהבלטה דרמטית של כל התבטאות של טראמפ, דרך התעלמות מהצלחותיו ומכשלי יריביו. השקר הדמוקרטי שלפיו טראמפ האנטישמי אומץ כאן בחום, וכל גילוי של תמיכה בישראל מצידו התקבל בחמיצות עקרונית.
ייתכן שטראמפ זכה בעוינות התקשורת המקומית כיוון שנראה שהוא דווקא מעריך את ראש הממשלה נתניהו - והרי לא יעלה על הדעת להתייחס באובייקטיביות כלפי אדם כזה, אך האמת היא שככל שזיכרוני מגיע, הנטייה התקשורתית הישראלית היא להעדיף תמיד את המפלגה הדמוקרטית על פני הרפובליקנית.
זאת אני הוגה על סמך זיכרון מעורפל ושורה מתוך השיר "ארץ קטנה עם שפם" שבה "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע הוא הנשיא רונלד רייגן, אחד הנשיאים הטובים של ארה"ב, וידיד ישראל. אם כי הוא לא היה מאוהב בנו כמו הג'ינג'י. גם צמד הבושים, האב ובנו, זכו כאן לכל הכבוד שזכו לו בתקשורת האמריקנית הממוסדת והדמוקרטית. ואילו הייתי צריכה לסמוך על סרטי קולנוע התקשורת המקומית - עד היום הייתי עלולה לחשוב שמרגרט תאצ'ר היתה מכשפה שהרסה את אנגליה כי היא היתה מפלצת ששנאה כורי פחם וטרוריסטים אירים.
את האנטי־רפובליקניות של התקשורת הישראלית אפשר להסביר בקשר אישי ותרבותי בין ישראל לארה"ב. מספר היהודים הגדול ביותר מחוץ למדינת ישראל חי באמריקה. אמריקה היא אחד היעדים התיירותיים האהובים על ישראלים - למרות שהרבה יותר יקר לטוס לניו יורק מאשר לבורגוס. בשנת 2019 ביקרו אצלנו מיליון וחצי תיירים מארה"ב. יש לנו בשבילם תפריטים באנגלית במסעדות! ובשעות הפנאי שלנו, אנחנו לא רואים נטפליקס? רואים! לא יושבים מול משדרי הבחירות בערוצים המקומיים ושואלים את עצמנו האם כולם הם CNN בעברית, מסורים ומייחלים לניצחון של המועמד הדמוקרטי, בכל מערכת בחירות אמריקנית מאז ומעולם? שואלים.
לא זו בלבד שהתקשורת הישראלית מהזרם המרכזי מתגוררת במדינת תל אביב, אלא זו תל אביב שהיא פרבר של ניו יורק. 70% מיהודי ישראל, על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, תמכו בטראמפ. 75% לפחות מיהודי ארה"ב תמכו בביידן. התקשורת הישראלית, ולא בפעם הראשונה, מזדהה עם יהודים אחרים, מיבשת אחרת.
ולכן, ליבי נשבר בקרבי לנוכח המשימה שהעמסתי על עצמי לאמור: שמעו, חבר'ה - אנחנו לא אמריקה. גם אם נרצה מאוד, וגם אם נדמה לנו שאם ניקח כמה רעיונות טובים מאמריקה, או נאמין בכל מה שכתוב ב"ניו יורק טיימס", או נתמצא בהתפלגות המיעוטים האתניים במדינת נברסקה - אז אולי בלילה בלי ירח, עם ערפל, וממרחק שלושה קילומטר - איזה עיוור יעבור ויחשוב שאנחנו אמריקה. ובכל זאת - לא נהיה אמריקה.
מדוע הטרחתי את עצמי למשימה שוברת הלב הזו? כי האימוץ הנלהב של נרטיב השמאל האמריקני גולש גם לתחומים אחרים, כאלה שעולים על הפרק בתדירות גבוהה קצת יותר מפעם בארבע שנים. מדי פעם נשמעים פה רעיונות בדבר חוקה (כמו באמריקה), משטר נשיאותי (כמו באמריקה), הגבלת קדנציות של ראש הממשלה (כמו באמריקה). אלה רעיונות מעולים. לאמריקה.
כשאנחנו מביטים בהתפעלות על מדינה כלשהי, או על מאפיין מסוים שלה שאנחנו אוהבים, ייתכן שנשכח להביא בחשבון שאלה הם תוצאה של תהליך שנמשך מאות בשנים, עד שהבשילו לכלל דנמרק נגיד. מדינה קטנה, מתקדמת ושלווה. לפני 1,000 שנים היא כבשה חלקים מצרפת, אירלנד ואנגליה. אנגליה, בתמורה, נלחמה בה כמה מאות שנים אחר כך. היא היתה פגאנית ואחר כך נוצרית. כל מה שטוב בדנמרק עכשיו - טבול בדם ובכיבוש, ניצחונות ותבוסות. ואמריקה נראית לעיתים כמו מודל מוצלח כי היא אימפריה עכשיו, ולו רק בגלל גודלה, ועושרה, והאתוס האמריקני שמתבסס על חוקה בת יותר מ־200 שנה שהיא סוג של תנ"ך פוליטי שעובד מצוין - באמריקה.
ולכן כאשר בבית המשפט העליון דנו בשבוע שעבר בכובד ראש במעמדו של ראש הממשלה החליפי ובעיקר בשאלה האם מדובר ב"תיקון חוקתי שאינו חוקתי" - מצאתי את עצמי צורחת לעבר המסך: אבל אין לנו חוקה! ולאחר שהצרחות לא הועילו, נכנסתי לאתר הכנסת, שמא יש לנו חוקה ולא הודיעו לי, ומצאתי את המילים הבאות: "בניגוד למדינות רבות בעולם, למדינת ישראל אין חוקה".
וגם לא תהיה. מה שבן־גוריון לא הצליח לדחוף בחמש השנים הראשונות לקום המדינה - כבר לא יקרה אף פעם. למה? כי אנחנו לא "מדינות רבות בעולם". אנחנו ישראל, מדינת היהודים הקטנה, משפחה שיש לה מדינה, וסבא וסבתא לא כתבו חוקה. ככה זה. לאמריקנים היו האבות המייסדים ולנו לא. לא רצינו חוקה אז - ואני חותמת כאן שלא תהיה לנו חוקה בעתיד. זה לא באופי שלנו. יש לנו את התנ"ך ואת מגילת העצמאות, חוקי יסוד שמשתנים וישתנו, ואין לנו צורך בעוד תקנון. לא יקרה.
לא יהיה לנו משטר נשיאותי כשם שלא יהיה לנו מלך. ולא תהיה הגבלת קדנציות של כהונת ראש ממשלה כי בדיוק היינו עסוקים במשהו אחר, כמו להרכיב קואליציה מתשע מפלגות, ולא היה זמן לחשוב לעומק, אז במקרה הטוב נשחק עם אחוז החסימה. גם לא יהיו לנו שתי מפלגות. או בית לורדים.
אנחנו מדינה קטנה עם שפה למיטיבי לכת. אמריקה - תחת כל נשיא שהוא - באופן כללי לטובתנו. אבל אנחנו לא אמריקה. וזה יכול היה להיות חבל, אבל בתור פיצוי אנחנו ישראל, וזה הכי שווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו