תלמדו משון קונרי
כדאי שרבנים בימינו יאמצו יותר שיק קולנועי ופחות זעם רושף. אני בטוח שכולנו נחיה אז בסרט טוב יותר
כל מי שלמד אי פעם בחינוך דתי ישיבתי, ולא משנה כמה זמן חלף מאז, מכיר מקרוב את טעמה החמוץ של הנזיפה. אני חייב לומר שגם כשלא עשינו משהו רע במיוחד, חשנו נזופים. מין תחושת כיווץ כללית שליוותה אותנו כמו רעש רקע. אבל רגעי השיא היו הנזיפות האישיות, רגעים ממוקדים שבהם הרגשנו רע לתפארת.
זה קרה לרוב אחרי שמישהו מאיתנו נתפס כשהוא הולך לקולנוע. או מתעניין יותר מדי באיזו קבוצת כדורגל. או כדורסל. או סתם מחזיק פוסטר של להקת רוק. למרות שזאת היתה להקה על טהרת הגברים, כן? ואני אפילו לא מדבר על "אנשי הכפר". אלא פינק פלויד או האיגלס.
אבל ברוב המקרים זה קרה בגלל קולנוע. היינו זקוקים לסרט טוב אחת לאיזה זמן. ולכן, מפעם לפעם עם רדת ערב, נהגנו להתפלח מהישיבה, להגיע דרך הפרדסים לצומת כפר הרא"ה, לנסוע בגניבה לחדרה או לנתניה, לקנות כרטיס ולהתפלל שאף אחד לא יזהה אותנו בדרך הלוך או חזור.
המתח והפחד שליוו את הבילוי הזה היו חלק מהחוויה הקולנועית של כולנו. חלק מאיתנו חשדו שקופאי הקולנוע אינו אלא ראש הישיבה בתחפושת. אחרים דימו לזהות את אחד הרבנים בשורה האחרונה של קולנוע "חוף". המתח היה מוצדק לחלוטין. מי שנתפס היה נענש קשות. אבל גרועה מהעונש היתה שיחת הנזיפה.
הטון היה חמור ובלתי מתפשר. הספרים היו נסגרים. התלמוד יכול לחכות עכשיו. יש לנו שיחת מוסר לנהל פה. העבריין היה נקרא בשמו ונאלץ לשמוע נאום נזעם ולא קצר. לעיתים שנון ומלוטש, ולא פעם קטוע ועילג, הכל כמידתו של איש החינוך.
תמצית הנאום היתה: תתביישו לכם! בנים לעם הנצח וכו'... הסבא שלכם מתהפך בקברו. ואם לא הוא, אז הסבא שלו. לפעמים - איזו מניפולציה - היו נטפלים לשם המשפחה שלנו (חג'בי? אתה יודע אילו רבנים קדושים יצאו ממשפחת חג'בי? שטיינמץ?! גדולי תורה... לוי? גם אתה?!). הפאתוס היה בלתי נסבל, כשם שהוא היה חסר בושה או מעצורים. אתם! אתם שהייתם אמורים לחבוש את ספסלי בית המדרש, לצלול בים התורה ולקדש את חייכם, הולכים ועוזבים הכל (הכל!), ובשביל מה?!
בשביל מה באמת?
כאן היה הרב/המחנך מעווה את פניו ומנסה לייצר קריקטורה משכנעת, אבל אנחנו כבר היינו בחורים שהחלו לגבש דעה. מה זאת אומרת למה ללכת לקולנוע? כי גרי קופר או צ'רלס ברונסון אף פעם לא מייללים כמוך. כי ג'ון טרבולטה מצליח איכשהו לשמור על חיוך קטן וממזרי גם כשתופסים אותו לא מוכן. נכון שגם לואי דה פינס עושה פרצופים דומים, אבל אצלו לפחות זה מצחיק. ושון קונרי, למען השם! האם אפשר בכלל לדמיין את שון קונרי מאבד את העשתונות וצולל לתוך נאום מתלהם, צעקני וחסר טעם, רק כי נער בן 17 העדיף לבלות מאשר לשמוע עוד שיעור בסוגיית גט שנשלח ממדינות הים?
במאמר מוסגר אוסיף כאן שבימים ההם כולנו באנו מבתים דתיים שאהבו קולנוע בלי להתנצל. עד לישיבה לא ידענו שיש עם זה בעיה. בספרי הפיוטים שעומדים על המדף בבתי הכנסת הספרדיים מצוין ליד חלק מהשירים מאיזה סרט בדיוק לקוח הלחן שבו יש לשיר את הפיוט. הרבנים מהמשפחה שלי נהגו לומר בגלוי שהדבר שהכי מצער אותם ברבנות הוא שהם כבר לא יכולים ללכת לקולנוע כמו פעם.
הרי חלק גדול מהפגישות הרומנטיות עם הבחורות שנשאו להם לנשים עברו בבתי הקולנוע אדיסון, עדן וכפיר. אבל עכשיו... מה יגידו? לא פעם הם נהגו לשאול מה קורה לאחרונה עם קלארק גייבל או פול ניומן, ואם יצא משהו חדש ומעניין.
שיחות הנזיפה הללו היו כישלון חינוכי מכל בחינה, והן לא הותירו אחריהן אלא תחושה קהה של עלבון לא הוגן. אבל מעבר לטקטיקה המטופשת שנחשפה, יצא לנו לא פעם לשבת אחרי השיחות האלה, לשוחח בינינו ולהסכים על דבר אחד שהמחנכים שלנו פספסו. והוא שרוב גיבורי התנ"ך והתלמוד הצטיירו לנו הרבה יותר כמו כוכבי הקולנוע שאהבנו מאשר כמו המחנכים הבינוניים שלנו, שלא הפסיקו לגנות, להזדעזע ולנופף בסופרלטיבים איומים וחסרי שחר. אברהם ויוסף, רבי עקיבא וחוני המעגל היו דמויות מופת מקודשות, אבל חוץ מזה הם היו, תסלחו לי, קולנועיים. שזה ההפך מקטנוניים. היו להם סגנון וגרוב. אירוניה וכריזמה.
ומצד שני, בדמויות שהערצנו בסרטים היה משהו תנ"כי, כלומר אצילי ואבירי וגדול מהחיים. הן אמנם לא שמרו שבת או כשרות, ולעיתים גם בענייני "לא תרצח" נטו להקל, אבל הן עוררו השראה ולעיתים גם השתאות. לא פעם דווקא הסרטים גרמו לנו לרצות להיות אדם טוב יותר, ואילו שיחות הנזיפה הללו, שהיו לזרא, עוררו בעיקר צער ותחושה שמי שקצת הלך לאיבוד זה לא אנחנו אלא הנוזף.
שנים לאחר מכן המשכתי להיתקל פה ושם בדמויות כאלה, ונדהמתי לגלות שהם ממשיכים להתנהג כאילו העולם הוא ישיבה תיכונית, וכאילו אופרטת הנזיפות שלהם היא תעודת כבוד.
בשבוע שעבר נדם ליבו של שון קונרי, אחד הגברים חורכי המסך שידע הקולנוע וידעה התרבות האנושית. שמעתי על כך עם צאת השבת, ברגע המבאס ההוא אחרי ההבדלה שבו צרכני חדשות, כמו מעשנים כבדים, מדליקים את השריטה שלהם. למרות שהלך לעולמו בשיבה טובה, הידיעה ציערה אותי ושחררה ממני "אוי" אמיתי ועמוק. אני חייב לו כמה רגעים יפים מחיי, ובסתר ליבי קיוויתי כנראה לעוד סרט אחד נוסף. או לפחות להופעת אורח מרוממת נפש.
בהמשך אותו ערב נודע לי על מכתב מחאה חריף שחתומים עליו רבנים גדולים ונכבדים. המכתב תקף בשצף קצף רבנים אחרים, ליברליים יותר. הנושא רגיש ונפיץ - היחס לקהילה הלהט"בית. לאחרונה נשמעים קולות מפורשים יותר שקוראים לקהילות הדתיות לפתח יחס מכיל כלפי הומואים בכלל, ובפרט כלפי בני משפחה וחברי קהילה שיוצאים מהארון ומבקשים שהיציאה הזאת לא תחייב את הניתוק שלהם מהמעגלים החברתיים והמשפחתיים.
הרבנים המוחים ראו בעצם הקולות האלה הפרת סדר ובעיית משמעת. מתחת לפני השטח יש כאן כנראה מחלוקת לגבי המילה המקראית "תועבה". השמרנים חוזרים ומזכירים שהתורה רואה ביחסי מין הומוסקסואליים "תועבה". הליברלים טוענים שאמנם המעשה נקרא "תועבה", אך בשום מקום לא כתוב שהאנשים עצמם הם תועבה.
חוץ ממקרה אחד: "כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה, כל עושה עוול". ובאמת, למה אנחנו לא נתקלים בהתפרצויות גינוי רבניות נרגשות כל כך כשמדובר בעוול בין־אישי?
קטונתי מלהיכנס בין שני הצדדים, ולאיש מהם אין צורך שאגן עליו. אבל אין לי גם שום עניין לבלף. מכתב הגינוי עשה לי מר בפה. פחות בגלל הדעה שהובעה בו, ויותר בגלל הסגנון, שלא מצאתי בו דבר מרומם נפש, ושיחד עם דבר מותו של שון קונרי הזכיר לי נשכחות.
