החמישייה הפותחת

1 הקבוצה שהכי משמחת אותי בפתיחת עונת 20/21 היא הפועל חיפה. אחד המועדונים הוותיקים והחשובים חזר השנה לליגת העל. מימיהם של יצחק מזרחי, חיים קסטן ואברהם חמו, דרך שנות ה־80 עם הכוכב הגדול חיים זלוטיקמן שהוביל את הקבוצה להצלחות בליגה ובגביע קוראץ', ועד לדור שנות ה־90, הפועל חיפה היתה מועדון מוביל ומאיים.

כשחקן צעיר בחולוניה, אני זוכר את הזווית המיוחדת מהספסל, שבימי אולם רוממה הישן היה נמוך מגובה המשטח, שבה צפיתי בקאנון רולנד יוסטון מפרק את כל הסנטרים בליגה. החזרה נבנתה בסבלנות ובאהבה על ידי אוהדים מסורים שהיו שם מאז ומעולם, וחיכו 20 שנה לשיבה לליגה הבכירה. מגיע להם, ומגיע לנו.

2 המשבר שהכניסה הקורונה לחיינו מתבטא בשינוי ובחידוד היחסים בין האוהדים לקבוצות. אם בדרך כלל היית יכול לקנות כרטיס זול, להיכנס לאולם ולהרגיש שייך, היום העבודה של אוהד קשה ופחות מתגמלת. הקורונה, בלי מסיכה, מסננת את אוהדי הספורט האמיתיים מערימת אוהדי הניצחונות, הראווה והשואו. מה שנשאר זו אהבה סיזיפית לקבוצה שלך, שמתבטאת בהשתתפות בדיונים ברשתות החברתיות ובאהדה דרך המרקע, ועד קניית מנוי וירטואלי, מתוך הבנה שזו תרומה ישירה לקיומה הממשי של הקבוצה. גם אם זה לא יתורגם לנוכחות אפילו במשחק אחד.

3 במשך שנים רבות מדי השתמשנו ברעיון הרע של הפיינל פור כדי לייצר כאן אשליות אליפות. בגלל הבדלי התקציב בין מכבי ת"א לשאר המועדונים, ובעיקר בגלל הקבוצה המפוארת של פיני גרשון עם שאראס־וויצ'יץ'־פארקר, התקבעה אצל קברניטי המינהלת המחשבה שאי אפשר לזכות באליפות בסדרה נגד מכבי, מה שגם ירחיק ספונסרים פוטנציאליים.

ואמנם קבוצות כמו חולון, גלבוע, מכבי חיפה וירושלים זכו באליפות, ושחקניהן, ובעיקר אוהדיהן, זכו לתחושה העילאית של להיות אלוף, אבל הן הושגו במחטף - בשני משחקים בתוך שלושה ימים, ולא בדרך שבה מוכרעות אליפויות ספורט מקצועניות. האם זה הביא ספונסרים עשירים והגדיל את קופת הכדורסל? מעט מדי, אם בכלל. טוב שחזרנו לסדרות, ונקווה שהן יצדיקו את השינוי.

4 לראשונה אחרי זמן רב, ייצאנו שחקנים לאירופה. הגאווה בשלושת "הצרפתים" שלנו והתקווה לגביהם, היא לא רק לגבי הצלחתם המקצועית. זה אפילו יותר קשור לתחושת מעמדם בליגה זרה. הם לומדים לראשונה בקריירה מה זה להיות שחקן בדרג הבכיר, כשאין חוק שמאלץ לשתף אותך, כשבחרו אותך על פני אמריקנים וקרואטים וסלובנים וצרפתים אחרים. מבינים את המשמעות שאתה חייב לתת תפוקה של שחקן חיזוק.

תומר גינת, איתי שגב ורפי מנקו היו צריכים לנדוד לצרפת כדי להרגיש שווים, מוערכים וחיוניים. זו בעיניי תעודת עניות לליגה מוצפת הזרים שלנו, שרואה בכוכבים מקומיים בעיקר נטל מס. אני מקווה מאוד שיצליחו שם, ושבדרך נסדר גם את הקלת המס לזרים ונתייחס לשחקנים כחול־לבן כדרג הבכיר ביותר שלנו.

5 ויש לנו עוד הרבה שחקנים מהדרג הזה: ים מדר, שיתפנה ממחשבות הדראפט (המוצדקות), ינהל את הזרים המוכשרים ויוביל את הפועל ת"א לחצי הגמר לפחות. יפתח זיו, שיאפס את הקליעה מרחוק, ימשיך ללמוד מהרכז המחונן שמאמן אותו, ויתקדם לדרגת הרכז המוביל של הנבחרת. עוז בלייזר, שימשיך להתקדם ולתפוס מקום של קבע בחמישייה של מכבי לא רק בגלל שהוא ישראלי, אלא כי הוא שחקן מגוון ומוכשר. בן קרטר יזכיר את ימיו הגדולים של אבא מייק ויתפוס מקום של קבע בנבחרת.

ואת הטוב שמרתי לסוף: אני כל כך רוצה לראות את עומרי כספי שוב על המגרש. לצפות שוב בכישרון, בנחישות, במנהיגות, בבק־דור שחרך הגנות באן.בי.אי ושיתף פעולה עם קווין דוראנט והספלאש בראדרז. מגיע לנו, ומגיע לו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו