למרות דילמת ההדבקה בקורונה: הצבא חייב להמשיך עם האימונים

מאז חודש פברואר, 99 אחוזים מהשיח הציבורי נוגע למגפת הקורונה. זאת כאשר ברקע חוסר יציבות פוליטי, בחירות אפשריות, וגם בין היתר, כוננות מתוחה בצפון, כאשר בדרום חוסר הוודאות מוסיף להתמיד. צה"ל נדרש להתמודד עם כלל האתגרים האלה – גם מבלי שנורה כדור, המציאות בה מתפקד צה"ל בתקופה זו היא מהמאתגרות שהיו לנו.

העיסוק בקורונה משפיע על צה"ל במספר ממדים: התמודדות ישירה עם המגפה באמצעות הפעלת זירת העורף, לרבות מערך קטיעת שרשרת ההדבקות. הצורך להמשיך לבנות ולהפעיל את הכוח בהעדר תקציב שנתי ורב-שנתי, כוננות ומוכנות אל מול הזירות הפעילות, בדגש על הצפון והדרום, אך גם בגזרת יהודה ושומרון, ובהמשך לכך, גם הצורך לשמור על כוח האדם מפני הידבקות בנגיף עצמו. זוהי תקופה מאתגרת במיוחד לצה"ל.

העדר תקציב אינה מאפשרת לצה"ל הוצאת תכניות פעולה למימוש כפי שנדרש – תכניות ההתעצמות שהוגדרו בתכנית "תנופה", רכש, בנייה, הפעלה – יש להבין במה מדובר כאן. הצבא נדרש להתמודד עם המשך בניית הכוח למרות שהמציאות היא דלת משאבים, ואין לדעת לאן אנו הולכים. בנוסף, ההתמודדות עם נגיף קורונה גוזרת דילמות לא פשוטות, אחת מהן היא האימונים – האם ממשיכים להתאמן כרגיל? מה עושים עם כוחות המילואים? מזמנים או לא? 

השיח הזה מאוד נוקב בימים האחרונים, בעקבות הצהרת הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי על הוצאתו לפועל של תרגיל גדול בצפון. ויש כבר מי שמעביר ביקורת על הדבקה בקורונה במהלך התרגיל, כאילו הסיכון לא מצדיק את המחיר.

ראוי לזכור – אתגרי הביטחון שלנו לא השתנו בתקופה הזו. ההיפך, הם אפילו יותר גדולים, לא רק שהצבא נדרש לתת מענה באמצעות העורף ללחימה בנגיף, הכוחות נדרשים להיות במוכנות בגבולות, ועוצבות ההכרעה נדרשות להמשיך ולהיות בכשירות למלחמה אפשרית. לא זכור לי שמישהו פתר את הצבא מהאתגרים האלו. הביקורת הזו נשמעת גם על רקע מספר אירועי הדבקה בצה"ל, לדוגמה בה"ד 1, עוצבת כפיר, או מחנה 80 – אירועים שלא היו מחוייבים למציאות. אז מה עושים? מתאמנים ומסתכנים בהדבקה? או דוחים לעתיד?

ראוי להבין שבמציאות של ערפל תקציבי כל אירוע שנדחה הופך ללא רלוונטי. פשוטו כמשמעו. אי אפשר לזמן חיילים כי פתאום יש תקציב. דחייה משמעותה חודשים ארוכים, לעיתים אף שנים ללא אימון. פגיעה ברציפות האימונים היא נזק כפול – לא רק שפוגעים במוכנות הכוחות, אלא אפילו מסיגים את הכשירות שלהם לאחור. הצבא יילך ויישחק, וכאשר יידרש, המענה יהיה בהתאם. זוהי מציאות שאינה מתקבלת על הדעת. ולכן, למרות דילמת ההדבקה יש דברים שחייבים להתקיים. שאי קיומם טומן בחובו נזק הרבה יותר גדול, שיייקח שנים אם בכלל לתקנו.

יתרה מכך, איזה דימוי אנו מייצרים כלפי אוייבינו אם אנו מבטלים את אימוני הצבא כתוצאה מ"פחד" מקורונה? אנחנו יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה? איזה דימוי זה מייצר לחברה שלנו, שגם כך לא מתעלה על עצמה בתקופה הזו בהקשרים של סולידריות. 

אם יש משהו שחייב להיות יציב, כשיר ומוכן, 24/7 הוא צה"ל – וכאן אסור למצמץ. נכון עושה הרמטכ"ל כאשר הוא דבק בקיומו של אימון משמעותי בעל חשיבות מבצעית עליונה. נכון ליטול סיכון תוך למידה מתקלות המשמעת שהיו במספר יחידות. נכון להמשיך ולאמן את הצבא שלנו, כי הפוך לא מתקבל על הדעת. במזרח התיכון, כך למדנו, על סטגנציה משלמים בריבית דריבית.

כאן ראוי גם לדרבן את מקבלי ההחלטות בהקשרים תקציביים – כל החברה הישראלית מצפה לכך בכליון עיניים. גופים ציבוריים תלויים בזה כאויר לנשימה פשוטו כמשמעו. וכאשר מדובר בצבא, על אחת כמה וכמה. הפארסה התקציבית חייבת להיפתר – זה כבר לא עניין פוליטי, זה עניין של חיים ומוות.

הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו-"כיוון ברור".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו