משול האדם לחתול באינסטגרם: חמש דקות רודף אחר מטאטא ומייד אחר כך נרדם בקופסת נעליים, כאילו לא היה מטאטא מעולם. כך גם האדם: משקיע את כל משאביו הנפשיים בשתיים־שלוש כותרות ראשיות ולמחרת קם כמו חדש ומתרגש משתיים־שלוש כותרות אחרות. על הדרך, הוא מסוגל לשכוח שהכותרת הראשית של היום היא לא רק נושא מעניין לשיחה.
כותרות היום הן צאצאיות של חיות־מעמקים שמטעמי חוסר פוטוגניות אף אחד לא מצא לנכון להתמודד איתן באמת. אבל כמו מובי דיק, הלווייתן הלבן, הן שם.
הנה שתי דוגמאות טריות: השבוע סערו הרוחות בשל סירובן של כמה קהילות חרדיות גדולות לציית לתקנות הקורונה. הן הודיעו בגלוי שיעדיפו את שימור אורח החיים הרגיל, גם במחיר סיכון בריאותם ובריאות שאר הציבור. כיוון שבלימת המגיפה תלויה במידה רבה באחריות אישית ובסולידריות חברתית, ברור שההתעקשות של כמה אדמו"רים - עם גיבוי משולהב של ח"כ אייכלר, חסיד בעלזא - להתנתק מכל ניסיון להתגייסות לאומית, ולהתייחס לתקנות הקורונה כאל גזירת שמד, עוררה מורת רוח רבה.
לא רק מורת רוח, אלא גם הפתעה: הרי אותם חסידים אינם מנותקים מהמדינה בימים כתיקונם. כמו שאר אזרחי ישראל הם מנהלים חיי שגרה אזרחית, מיוצגים בכנסת, משתמשים במערכת הבריאות הממלכתית, ובתקופת הקורונה - יותר מתמיד. ובכל זאת - בשעת משבר בריאותי וכלכלי הם הכריזו על ניתוק מהמאמץ הלאומי המשותף.
כרגע, לבד מהתרעמות - אין למדינה דרך לכפות על מורדי החרדים לסגור את תלמודי התורה, בתי הכנסת וההתקהלויות. ולא רק מסיבות פוליטיות. ככל שהציבור המורד גדול יותר - כך האכיפה קשה יותר. לכן המדינה יכולה להפציר, להסביר, לנסות לשכנע - וחוץ מתלישת שערות בייאוש אין באמת מה לעשות.
אבל ייתכן שאוזלת היד הזו אולי תגרום לישראלים להביט ביושר על היבט אחר של ניתוק חרדי, מפורסם ועתיק, והוא הגיוס לצה"ל. בעניין הגיוס קמו כל מוסדות המדינה: הכנסת, בית המשפט והממשלה כדי לאכוף את חובת הגיוס על החרדים, בכל הדרכים הלא נכונות.
ומניין לנו שאלה הדרכים הלא נכונות? על פי מבחן התוצאה. חרדים לא מתגייסים לצה"ל. למרות חוקים שונים ומשונים (בעיקר משונים), למרות הכרעות בג"ץ, ולמרות גינוי ציבורי עיקש - חרדים לא מתגייסים לצה"ל, ואלה שכן - עושים זאת במתכונת סמלית ומגוחכת. לעיתים נדמה כי מוטב היה להסמיך את צה"ל לתת פטורים המוניים מאשר להמשיך עם הפארסה הזו.
כיוון שהבעיה האמיתית עמוקה, מתמשכת ומתקשה להתקפל בהצלחה לתוך כותרת במהדורה, בחרה המדינה ב"פתרונות" שאמנם מתכתבים עם הכותרות, אבל לא פותרים כלום. הכותרות מתקוממות מהסירוב החרדי להתגייס? בואו נעמיד את הגיוס בתור היעד החשוב בפרויקט אזרוחם המלא של החרדים, נתנה את הפטור מגיוס בלימוד תורה, וכך נמנע מחרדים כל תמריץ להשתלב בשוק העבודה. והנה, ברוך השם, גברים חרדים לא מתגייסים, וגם לא משתתפים מספיק בשוק העבודה. ואם הכותרת היא "לימודי ליבה" - יחוקקו חוק שקושר בין תקציב ממשלתי לבין לימודים ברמה המינימלית ביותר, ואחר כך לך תאכוף מתמטיקה ואנגלית על מוסדות חינוך שלא מעוניינים ללמד אותם.
גם אחרי שהסערה סביב התנהגות החרדים בקורונה תחלוף - שורשי המרד החרדי יישארו כאן. המדינה לא תצליח לשלב אותם כל עוד תתמקד בקוסמטיקה בהתאם לכותרת המתחלפת. אבל מי שמתרגש מכותרת - ימשיך לקבל כותרות מסעירות כתחליף לפתרון מערכתי, בהנחה שיש פתרון מערכתי. לפעמים אין. לפעמים צריך פשוט להודות בכישלון ולחפש משהו חדש.
עניין נוסף שבו הכותרות מקבלות עדיפות על פני הבעיה האמיתית הוא הסקופ החביב על כולנו: "חקירות נתניהו". עוד לפני חשיפת הקלטות מנדלבליט על ידי עמית סגל וגיא פלג, אפילו לפני שנתניהו נבחר לראש ממשלה, נאספו הוכחות רבות לבעיות מבניות במערכת המשפט, כמו שיטת מינוי שופטים, כפל התפקידים של היועמ"ש, היעדר בקרה משמעותית על מערכת המשפט וכן חריגה מסמכות של בג"ץ.
אליהן הצטרפו חשיפות רבות על קלקולים ברמת ההתנהלות: מתפירת התיקים ל"אויבי המערכת" כמו רובי ריבלין ויעקב נאמן, ועד חקירה מתמדת נגד ראשי ממשלה ונבחרי ציבור, אשר נראה כי סומנו כמטרה בידי מערכת משפט חסרת גבולות. אלה הגיעו לשיאם הפרוע בזמן כהונתו של שי ניצן כפרקליט המדינה. עד כדי כך שהיועמ"ש - שממונה עליו - נכנס לתפקידו כשהוא מרגיש שניצן לופת את גרונו באחיזת חנק.
חלק מהגילויים הללו מצאו מקום בטורי דעה נידחים, אחרים שודרגו לרמת פתיחת מהדורות כאשר ראש הממשלה מצא את עצמו בצומת הוליוודי במיוחד של חקירה פלילית, שלוש מערכות בחירות ועוד מגיפה לקינוח. כיוון שהמטרה של חיסולו הפוליטי של נתניהו נחשבה ראויה בחוגים מסוימים - אפשר להבין את היעדר המוטיבציה לבדוק את כשרותם של האמצעים שהופנו נגדו. הם קודשו בנוהל המקובל.
אבל, כמו הבעיות המבניות בקשר בין החרדים לישראל, גם הבעיות המבניות של מערכת המשפט יישארו איתנו אחרי הקורונה ואחרי שנתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית. באופן טבעי, יש לשער שהציבור יחזור להיות החתול מהאינסטגרם, זה שישן בין רדיפת מטאטא אחת למשנה. הוא ישוב להתייחס לשערורייה אחר שערורייה, לגילוי אחר גילוי, כאל נקודות נבדלות בחלל, ויתעלם מהקו שמחבר ביניהן: מערכת המשפט הישראלית היא אימפריה עצמאית שמסורה אך ורק לשימור מעמדם של חבריה.
שורת הקלקולים שנחשפו במהלך חקירות נתניהו הם קלקולים שנמצאים בה זה שנים והם ימשיכו להתקיים כל עוד הציבור ונבחריו יתעסקו רק בתגובות מקומיות למה שראו בחדשות. נכון, כיף להיות חתלתול שרודף אחרי מטאטא, אבל בסופו של דבר - מה שבאמת חשוב הוא לנקות כמו שצריך ולתקן את הדרוש תיקון.
