יום כיפור: תזכורת להרכין ראש

יש רגע אחד ביום כיפור שעליו איש כמעט לא מדבר. הוא לא כרוך באיזה להיט חזנות פופולרי, ואני די משוכנע שרבים בכלל לא יודעים על קיומו. ברגע מסוים, לקראת הצהריים, מתפללים יהודים עושים מה שהם לא עושים כמעט אף פעם. הם משתחווים. אני לא מדבר על סימון של קידה סמלית. גם לא על ההשתחוויה רבת החן של שחקנים עם תום ההצגה. ביום כיפור אנחנו יורדים עם הברכיים לארץ, גם הידיים, וממש כובשים את פנינו בקרקע. כמו ששכנינו המוסלמים עושים 5 פעמים ביום. מניחים מטפחת קטנה או את השקית של הטלית ויורדים שפופים אל הרצפה.

אדבר, ברשותכם, על עצמי. בכל שנה, כשהרגע הלא־כתוב הזה מגיע, אני לא מאמין שזה קורה לי. לא מתקבל על דעתי שאני באמת עושה את זה. מה לי ולמחוות מוגזמות? מה פתאום אני מתכופף ככה. היי. יש לי כבוד אני! ובכן, כעבור עשרים שניות שאין לי דרך לתאר את המהומה והמערבולת שהן מחוללות בנפשי, אני שוב לא מאמין. הפעם אינני מאמין שאצליח לקום ולהזדקף שוב. ולא רק בגלל הגמישות הטבעית שלי (אבן שפה, תודה ששאלתם. נדיה קומנצ'י יכולה לישון בשלווה) אלא משום שהמחווה הזאת, הטוטלית והברוטלית כל כך, מקפלת אותי לבכי, מפרקת משהו בפנים שמזמן היה צריך להתפרק. משהו שהוא לגמרי שלי, אבל בואו נודה - מאוד מאוד ישראלי.

אני מניח שאילו היינו עושים את זה חמש פעמים ביום זה היה הופך למחווה ריקה ועובר איכשהו מעל הראש. בפועל אנחנו עושים את זה באחד הרגעים הכי דלילים בתפילה. ולא. זה לא מרגיש כמו השפלה. אלא כמו פילאטיס לנשמה. שחרור הנקודה התקועה. מי שמגיע רק לכל נדרי ולנעילה מעולם לא ראה את זה קורה. והיה הרגע ההוא ב־73', קצת אחרי שקמנו מהכריעה העמוקה, ואז נכנסו לבית הכנסת אנשים במדים והחלו לקרוא סיסמאות גיוס, ומתפללים קמו בלי לקפל את הטלית ולפעמים גם ללא שוב, וגם זה היה קשור ליכולת לכופף את הגאווה. לא משהו שאפשר לשכוח אי פעם.

"קשי עורף וממרים אנחנו", אומר המשפט העתיק מתוך התפילה, והוא מדייק. אבל הוא שוכח לציין שאנחנו לא רק קשי עורף, אנחנו גם פטישים וכרישים. יש לנו שאלה לכל תשובה ושאף אחד לא ילמד אותנו שום דבר. ובשום תחום. אנחנו מגדלים כאן רק נסיכים ובנות מלך, מה שאומר בפשטות שכולנו משפחת מלוכה אחת גדולה. סביוני בקינגהאם הצעירה. אז מי יגיד לנו איך לשים את המסיכה וכמה זה 2 מטר?! לנו?! אנחנו מתחילים הכי חזק שאפשר ואז מגבירים. כולנו חתומים על אקזיטים של מיליארדים. כשמדברים על סטארט־אפ ניישן, מדברים עלינו, כפרה! עלי ועליך. במו רגלינו העפלנו לגמר האולימפי בג'ודו, במו ידינו שחררנו את בני הערובה באנטבה, כתבנו את "תמול שלשום" ואת "כוכבים בחוץ", התפלנו את מי הים וגידלנו פלפלים במדבר עם יד אחת קשורה. אנחנו מדליות ופרסי נובל. ובאמת יש לנו הרבה במה להתגאות וסיבות רבות לשמוח. אבל איך שהוא אנחנו מעדיפים להתרברב ולהשתחצן. ובזה אין גאווה וגם לא שמחה.

שכחנו איך מתכופפים. איך מרכינים ראש. איך נותנים למישהו לסיים משפט. איך מצליחים לא להתפרץ גם כשיש לנו קונטרה משובחת. איך לא מתביישים להתבייש. איך אומרים "באתי ללמוד. מכולם. מגדול ועד קטן. בואו ותלמדו אותי". ולכן כשהמציאות עצמה חובטת, אנחנו הופכים לפתע לחסידי הפרטה. בביזיונות אנחנו אף פעם לא מתחלקים ולא שותפים. כשההישגים לא משהו אנחנו יודעים בדיוק את מי להאשים. מה לנו ולהם? זה אנחנו שאיננו הנהג. זה אנחנו של "מה לרשום לך בחשבונית", זה אנחנו עם המסיכה מתחת לסנטר. אוי כמה שאנחנו צריכים לתרגל כפיפות. הרכנת ראש. ריכוך העורף. כמה שאנחנו צריכים יום כיפור כמו שצריך. לפחות פעם בשנה.