בכל ראש שנה מזדרזים חובבי ראשי התיבות למצוא שפע משמעויות לאותיות של השנה החדשה. אני מסתכל בפירושים שהציעו לפני שנה לשנת תש"ף, הנפרדת מאיתנו, ורואה איך אף אחד לא צלף למטרה. הציעו תהא שנת פרנסה. ממש. תהא שנת פדות־שבויים. ממש. ועוד כל מיני מילים בפ"א, שכולן מתארות התרחבות, ושפע, ובשורות טובות. אף אחד לא חשב על תהא שנת פספוס־ראשי־תיבות.
ראשי התיבות של שמה של שנה מתבררים למרבה הצער בסופה, ולא בתחילתה. האותיות הן העטיפה, ואת המתנה פותחים בסוף המסיבה, ורואים מה יצא. והנה מתברר שהאות פ"א בתש"ף כנראה סימלה את המילה פנימיוּת. השנה החולפת דרשה מאיתנו לשוב פנימה, כי החוץ הכזיב בגדול. לשוב אל פנים הבית, פנים המשפחה, פנימיות הלב שלנו, ומשם להביא את הכוח להתמודד עם הגזירות שירדו לנו על הפדחת בצרורות.
המון אנשים גילו בשנה הזאת איזו משפחה אוהבת יש להם, ואיזו זוגיות יקרה, ואילו כוחות של יצירה והתחדשות והמצאה מחדש הם מחזיקים בפנים, כוחות שלא באו לידי ביטוי עד השנה הזאת, ולפתע התפרצו החוצה, כי לא היתה ברירה. והמון אנשים לא. ויש גם המון אנשים שהקריאה לשוב פנימה מצאה אותם מתנגדים, ונאבקים, וכועסים, ומתמרדים, ומשתוללים, ודורשים לטוס עכשיו, לא משנה לאן. ובעיקר מאשימים את הממשלה, ואת העם, ואת הבורא יתברך.
בכל מה שקורה בחיים יש הצעה להתקרבות פנימה. מי שמקבל את ההצעה בלי לזעום על המציע, מרוויח. מי שבוחר לדחות את ההצעה מפספס בגדול, כי זאת ההצעה היחידה שיש על השולחן כרגע. מי שרוצה מציאות אחרת, ועד שהיא תגיע מַשְעֶה ומשהה את פעילותו בעולם - סובל.
הנה מתחילה תשפ"א. על פניו נראה שאותיותיה אינן מבשרות טוב, במיוחד כשאומרים אותן ברצף "שנת תשפ"א". תנסו. אבל מי שמאמין שאין רע יורד מלמעלה לעולם, לא הולך שולל אחרי האיום שמדובר בשנת אשפה. להפך. השנה הקרובה תתעקש איתנו להגיע למקום שאליו השנה הקודמת ניסתה להגיע, והצליחה רק חלקית. עד שלא נגיע ממש פנימה, אל המקום הנשמתי שלנו, שבו כל נשמות בני האדם מאוחדות, בלי הבדל השקפה ודעה ועמדה, לא ירפו מאיתנו.
וכדאי ללמוד מראש השנה שעברה להיות אולי טיפה צנועים באיחולים. השנה אפשר להסתפק ב"שעה טובה".
שלום
הסכמי השלום עם המפרציות ושאר האומות הנקבצות עלינו לקבל פריסת שלום משמחים ממש. במשך שנים היינו מצורעים באזור, כאלה שאומרים את שמם עם הרבה אוויר - אל־צהההיוני, כמו נשיפת נחש, מייחלים למותם בכל מיני שיטות לא נעימות, מנסים להיפטר מהם בכל דרך, נפגשים איתם בהיחבא תוך כדי לכלוך פה בפומבי בכל מיני עלבונות כדי לטשטש ראיות. ופתאום, בבת אחת, התחיל חלק חשוב בעולם הערבי להחליף דיבור. זה לא קרה בתהליך של שנים, של בניית אמון וכל זה. זה קרה בתוך שבועות. ישועת השם כהרף עין.
אני צופה בשקיקה בראיונות טלוויזיה מארצות ערב, תודות למכון ממר"י. הערבים האלה מחזיקים תוכניות ראיונות שאצלנו כבר לא מתקיימות זה דורות, וחבל. תוכניות אינטליגנטיות, תוכניות שיח פוליטי מנומס, מגוון. נותנים זמן וכבוד לכל דעה. יש שם באולפנים דמוקרטיה שכאן כבר אין. מעורר קנאה.
בקיצור, פתאום התחילו כל מיני שרים וכל מיני חשובים אצלם, אלה עם הכאפיות עם השפיץ המסודר לגובה (לך תדע איך הם מעמידים אותו ככה), לדבר בשפה חדשה, שכאילו ישבה אצלם במחסן וחיכתה שיגיע היום ותצא הפקודה. תיק, נעלמו המילים הישנות. תק, הגיעו המילים החדשות. שיתוף פעולה, כבוד הדדי, אהבה.
שמעתי באוזניי את המילה אהבה. לא שלום פושר, לא חמים, פשוט אהבה. החבר'ה האלה מציעים לנו אהבה. התקדמות משותפת מתוך שמחה ואהבה. איזו שמחה. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמיתי.
אבל כל השלום הזה לא שווה כלום, אם על אדמתנו מתחוללת מלחמה. היא כבר גובה חללים, למרות שאין יריות ברחובות. עדיין. מלחמת הקבוצות, המגזרים, החצרות, הזרמים - כולם שולחים ידם אל גרון חברם, נדבקים ומדביקים. השלום הזה לא משמח, כי לא משמח להיות פה כרגע, עם כל כך הרבה רגשות שליליים כלפי הזולת וגילויים של זלזול מוחלט בערכם של חיי אדם, בשם איזה ערך מומצא של חופש אישי.
כשעושים שלום עם מדינות זרות, ובאותה דקה מפלגים בין האזרחים במדינה שלנו, השלום לא ממש נוגע בלבבות. או כמו שסבתא שלי נהגה לומר: לא מרפאים סרטן עם תכשיטים. את השנאה פה לא ירגיעו אוצרות המפרץ. אני מייחל למנהיג שיעשה שלום בדיבורו, בהתנהגותו, בתגובותיו. שלום בין אדם לאדם, לפחות בעשרת ימי תשובה.
החלטות
בראש השנה שעברה ביקשתי בקול רם, בארוחת החג, להיפטר השנה מההתמכרות לבורקס. תאמרו: בקשה קטנה. לא דיני נפשות. אשיב: בורקס זה דיני נפשות. מבחינתי הבורקס הוא האוּמָן של החך שלי. התעלות רוחנית. והגזמתי בו ממש - כל יום לפחות אחד, גדול, פלוס נסיעות למקומות מיוחדים של בורקס בהחלטה רגעית. פתאום אני ביהוד. לא יודע איך הגעתי, אבל מולי בורקסייה ידועה.
את הצמיגון שזה עשה לי מתחת לחולצה רק אני ראיתי, אבל התחושה שאני אוכל מזון לא בריא כרסמה בי. כבר הבנתי שאין אף הנאה חושית שאני מעדיף על פני זיקנה בבריאות טובה. קל להחליט כשצעירים יחסית - שווה לי להמשיך לאכול/לעשן/לא לזוז כי עכשיו אני נהנה, ותן לעשות חיים קצת, מה יש? אני הבנתי שמה שאני עושה עכשיו יבוא לבקר אותי בעוד 20 שנה, כשאהיה זקן, וחלש יותר, ופגיע יותר. ולהגיע לזיקנה עם נזקים שגרמתי בעצמי בצעירותי לטובת ההנאה, לא מתאים לי.
זכיתי השנה להיגמל מבורקס, בלי מאמץ בכלל, מכוח ההבנה שאני מכור ואני לא רוצה שום התמכרות בחיי. פה ושם אני טועם, אבל משאיר פינה לאליהו הנביא. אמרתי לעצמי: וואלה, יש כוח להחלטות טובות בראש השנה, ויש כוח להתחייבות בפומבי, אם עושים זאת סביב שולחן החג בקול רם.
אני מציע שנקבל החלטה טובה לשנה החדשה ביחד, ואחר כך, כל אחד יוסיף לה גם את ההתחייבות האישית שלו. ההחלטה שאני מציע היא להשלים. להשלים עם זה שאנחנו תקועים יחד, קבוצות בלתי מתחברות לגמרי, תהומות בינינו, אולי לעולם. אבל אלה השותפים שלנו. בואו נשלים עם זה. הם לא ישתנו בשבילנו. נשלים עם זה. אני לא אבין אותם בכלל. משלים עם זה. הם גורמים לי נזק בלתי נסבל. משלים עם זה.
משלים. עושה שלום. מפסיק להילחם. לא יכולים להיות מנצחים במלחמת השבטים הזאת. חייבים להשלים. להשלים זה לראות מה כואב לשני, למה הוא מתנהג ככה, מה אני יכול לתת לו, למרות שזה לא נראה לי צודק, כדי לשמח אותו. מי שלא משלים עם המציאות הישראלית לא יכול לחיות פה, ועדיף שלא יחיה פה. הוא רק סובל ומעצבן.
לא יכולים להשלים? אשלים עם קיומכם בכל זאת.
שנה טובה ושלום על כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו