הדיון התפל ביותר השבוע עסק בשאלה אם בשנת 83', ערב פרישתו, קרס מנחם בגין כתוצאה מההפגנות מול מעון ראש הממשלה, או מתוך הכרה בתוצאותיה הטרגיות של ההסתבכות בלבנון.
הוא תפל, מפני שבעיתוי הנוכחי תוצרי האנלוגיה בין אז לעכשיו אינם משרתים דבר, זולת המאמץ המגמתי להפוך את הפגנות הקיץ בבלפור לפרק המורשת שמתחילה במחאת הלוחמים אחרי מלחמת יום הכיפורים, זו שתרמה להתפטרות הממשלה בראשות גולדה מאיר. זהו חלק מניסיון ה"קאנוניזציה" של מחאת 2020, כלומר התגייסות שיטתית לרישומה כאבן דרך בהיסטוריה של ישראל, מתוך שאיפה שאמיר השכל, אסף אמדורסקי ולהקת המקוננים (כפי שכינה אותם כאן אורי כהן), יהפכו למוטי אשכנזי של דורנו: האיש שהפיל ממשלה בישראל.
אבל האנלוגיה למחאה על רקע מלחמת לבנון פופולרית השבוע, כי היא כוללת את הפיתוי להאמין שלחץ המפגינים הישיר והבלתי אמצעי "מתחת לחלון" הוא זה שנתן את הדחיפה האחרונה להחלטתו של בגין לפרוש. בצדק או שלא בצדק, 83' נתפסת כתקדים לתוצאה המיוחלת: לא סתם "התפטרות", אלא פרישה בעקבות לחץ מאסיבי שיוביל להקרסה מנטלית של ראש הממשלה ומשפחתו.
הם פשוט רוצים לשמוע "איני יכול עוד". זו הסיבה שהם נחושים "להרעיד את בלפור", כפי שכינתה זאת זהבה גלאון, וזו גם הסיבה שהדימויים הם "מצור" ו"בסטיליה". המטרה היא כתישה פסיכולוגית, הרעשה אינסופית, שתסדוק לא רק את משפחת נתניהו ואת המעגל הקרוב אליה, אלא גם - ואולי אפילו קודם - חוליות חלשות כאלה ואחרות בליכוד, ובתקווה - גם חלק מתומכי ראש הממשלה.
צריך להיות ערים לדבר אחד: המפגינים ומובילי המחאה לא יסתפקו בדבר זולת התפטרות. לא הוצגה רשימת תביעות, אף אחד לא מאיים בשביתה אם לא ייענו דרישותיו - משום שאין כאלה. המטרה היא, בגלוי ובמוצהר, "לשבת לו על הצוואר", בבלפור ובקיסריה, לשבש את שגרת החיים של המשפחה, עד שיונף דגל לבן. מבלי לפקפק בחשיבות של הפגנות ומחאה כאמצעי לשינוי חברתי ופוליטי, ראוי לרגע אחד לשים על השולחן את השאלה ולתהות: האם סוג כזה של לחץ פסיכולוגי על מנהיג נבחר נכלל בארגז הכלים הלגיטימי?
.jpeg)
אני מבקש לטעון שלא. ואני לא מיתמם. ברור שמנהיגים ופוליטיקאים פרשו בלחץ דעת הקהל, כולל, אגב, גולדה מאיר, שהתפטרה מראשות הממשלה אחרי ניצחון סוחף מאוד בבחירות שנערכו בסוף 73', כלומר אחרי המלחמה. אבל העניין, כאמור, הוא לא רק מאבק ציבורי סביב תביעה מסודרת, אלא, כפי שמודים המארגנים, "איחוד מאבקים" - חלקם לא קשורים כלל לנתניהו - שיביאו את האנרגיה להוצאתו של ראש ממשלה משיווי משקלו הנפשי. כלומר, הדחה בלחץ הרחוב, או כמו שיאיר גולן צייץ, מבלי להיות מודע לאירוניה ההיסטורית, "שינוי הוא ברחוב".
ולמי שלא הבין, הנה ההסבר שלו: "הערב, חובת התייצבות בהפגנות - בכיכרות, ברחובות, בצמתים, בגשרים. הבית בבלפור חייב להתפנות מיושביו. אנחנו במלחמה על הבית. חובה לנצח!!!". סימני הקריאה במקור.
להתייצב נגד "הרחוב הפרוע"
כשמתרחקים קצת מההקשר הפוליטי המיידי והמוכר לנו, סוג כזה של טרמינולוגיה צריך להבהיל, בפרט כשהחלק שקדם לקריאה הדחופה לפעולה טרם מומש: רוב הציבור פשוט לא חושב שאנחנו במלחמה על הבית, וחולק לחלוטין על דעתם של גולן ואחרים ש"הבית בבלפור חייב להתפנות". וכשאין הלימה אלמנטרית בין האמצעי הדרסטי לבין דעת הקהל בכללותה, אנחנו לחלוטין במחוזות הבריונות הפוליטית. להשיג בכוח הרחוב את מה שלא הצלחנו להשיג בשכנוע ובדרכים דמוקרטיות. מעניין אילו שנים ואילו תהליכים זה היה מזכיר לפרופ' שטרנהל, זכרו לברכה.
בהינתן התמיכה השרירה והיציבה בנתניהו, אני לא בטוח שמארגני המחאה ותומכיה בכלל מבינים מה עלול לקרות כאן אם הפרויקט שלהם יצליח; אם בלחץ הכוחני של "הרחוב הפרוע, הזועק והמוחא כפיים", כפי שתיאר שטרנהל פעם מפגינים מהצד הלא־נכון של הדמוקרטיה, יתחולל שינוי פוליטי רדיקלי. זה יעקור את אבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. ייתכן, בלי ציניות, שכמו בסיסמאות המאבקים בשנות ה־60 וה־70, אמיר השכל וחבורת המקוננים מאלצים גם את תומכי נתניהו - דמוקרטיים ומוסריים לא פחות ואולי יותר מיאיר גולן וממפגיני בלפור - להחליט איפה הם עומדים, ולהגן על מה שמנסים ליטול מהם בכוח: החלטת הציבור בבחירות דמוקרטיות.
לעגתי פעם לביטוי "לא תצעד לבד", שקראו תומכי נתניהו בהפגנות התמיכה בו. הביטוי מקבל משמעות חדשה ואקוטית בימים אלה. שטרנהל צדק, לפעמים המצפון הדמוקרטי שלך מחייב אותך להתייצב נגד "הרחוב הפרוע, הזועק והמוחא כפיים".