שפת המעשים הטובים: שחר כהן - מלאכית החירשים

נ' היא נערה חירשת בת 12, חניכה בפנימיית בית מיתר בכפר סבא. נ' לא מדברת, היא לא שולטת היטב בשפת הסימנים, ואין לה תקשורת ברורה עם סביבתה. כשפרצה הקורונה, קרה לה נס: היא למדה לספור עד עשר.

הנס הזה קרה בזכותה של שחר כהן (20), שעושה שירות לאומי בפנימייה. מרגע שהנגיף החל להתפשט בארץ, היא החליטה להתמסר לילדים ולנערים בפנימייה ולא לעזוב אותם אפילו לרגע, כדי שירגישו בטוחים ורגועים.

"את נ' לקחתי כפרויקט אישי. הכנתי לה דפי עבודה מיוחדים, ישבתי איתה שעות ולימדתי אותה לספור בקול, באופן מסודר ורציף. כשהיא הצליחה, בפעם הראשונה בחייה, זה היה הדבר הכי מרגש בעולם. ואין ספק שזה היה שווה את כל הזמן שבו לא ראיתי את הוריי ואת המשפחה שלי. לא הייתי בבית כמעט חודשיים".

בעקבות פעילותה של שחר בפנימייה במשך כל השנה האחרונה, ובייחוד בתקופת הקורונה, נבחרה שחר למצטיינת השנתית של השירות הלאומי־אזרחי. בקרוב תקבל אות הוקרה מיוחד בבית הנשיא, ביחד עם 26 מצטיינים אחרים בשירות הלאומי.

• • •

הקשר שלה לחירשים החל בכיתה י"ב. היא החליטה לעשות את השירות הלאומי שלה עם חירשים, ולשם כך נסעה מדי שבוע באוטובוסים מביתה שבמצפה אילן, שליד ואדי ערה, עד לרעננה, כדי ללמוד את שפת הסימנים בקורס שהתקיים  שם. "עד היום אני לא יכולה להסביר בדיוק מה משך אותי לעבודה עם חירשים. אין לי שום רקע משפחתי שקשור לחירשות, אבל היה בי רצון לתרום דווקא להם.

"אחרי שלמדתי את שפת הסימנים, היה ברור לי שאעשה את השירות הלאומי עם חירשים וכבדי שמיעה. הייתי ב'יום סיירות' של השירות הלאומי ובראיונות נוספים, והייתי מאושרת שהתקבלתי לבית מיתר".

לפני כשנתיים החלה שחר את השירות הלאומי־אזרחי מטעם עמותת "עמינדב" בפנימיית בית מיתר, הנמצאת בכפר אונים של רשת משען. "בהתחלה זה היה קצת מפחיד. בגלל שלא תרגלתי את שפת הסימנים אחרי סיום הלימודים, לקח לי שלושה־ארבעה חודשים ללמוד אותה מחדש. אחר כך התקשורת שלי עם החניכים והחניכות השתפרה כל הזמן".

פנימיית בית מיתר היא היחידה בארץ שבה נמצאים ביחד חירשים וכבדי שמיעה מגיל 8 עד 21 - 16 חניכים בסך הכל, כולם הופנו על ידי מחלקות הרווחה, עם מנעד רחב של אתגרים פיזיים ורגשיים מעבר לחירשות. יש שם חניכים חירשים על הרצף האוטיסטי, עם פיגור שכלי, עם בעיות התפתחותיות, נוער בסיכון, ועוד.

עד הקורונה היתה במקום שגרת יום קבועה. החניכים נסעו בבוקר לבתי ספר במקומות שונים בארץ, חזרו בצהריים, ואז החלו פעילויות שונות עם הצוות, עד הערב - עזרה בשיעורי הבית, חוגים, ועוד. הקורונה שינתה את הכל.

שחר, שחולקת חדר עם שתי בנות שירות לאומי - שירה ליבוביץ (20) מקיבוץ ניר עציון ותמר ינון (19) מירושלים - אומרת שמהרגע שפרצה המגיפה, הן ידעו שהן מתמסרות לחניכים ולחניכות שלהן. "פעלנו מייד, כל הצוות, שכולל את המדריכים, את המטפלים ואותנו. כינסנו שיחה והסברנו לכולם בשפת הסימנים שיש עכשיו מצב חדש, ומה זה קורונה.

"הם שאלו הרבה שאלות. מה המשמעות, מה צריך לעשות, מה יהיה מעכשיו. ניסינו לענות ולתת להם לעכל את המידע. זו היתה שיחה טובה, והרגשנו שחשוב מאוד לעדכן אותם ולהיות איתם כל הזמן".

• • •

החיים החדשים תחת המגיפה הציבו לחניכים ולצוות אתגרים מורכבים, שכמותם לא הכירו. "המסיכות, למשל, הן אתגר עצום. כי לא רק שהחניכים היו צריכים להתרגל לכך שהולכים עם מסיכות, כמו כולנו, אלא שחלק לא מבוטל בהבנת שפת הסימנים מבוסס על קריאת השפתיים.

"כדי לפתור את זה קיבלנו מסיכות מיוחדות ומונגשות, שמול אזור הפה שלהן יש למעשה ניילון שקוף וכך ניתן לקרוא את השפתיים. במקרים מסוימים תפסנו מרחק ודיברנו בלי המסיכה, כדי שאפשר יהיה להבין כמו בשגרה רגילה".

הקורונה גם סגרה את כל דיירי הפנימייה בכפר, וגם לכך היה על כולם להסתגל. "החניכים לא יצאו בכלל הביתה, וזה היה מאוד לא פשוט. פיצלנו את הפנימייה לשניים, שש הבנות בקומה העליונה של המגורים, ועשרת הבנים למטה. הממשק היחיד של כולם ביחד היה בחדר האוכל של הכפר, שם סידרו את השולחנות כך שיהיו מרוחקים זה מזה, בקבוצות קטנות בכל שולחן.

"החניכים הפסיקו ללכת לבתי הספר בבוקר ועברו לאחריותנו למשך כל היום. כשהוטל הסגר, כבר אי אפשר היה ללכת לאכול בחדר האוכל, אז פינקנו אותם בארוחות בוקר שוות שהבאנו להם. פנקייקים, חביתות, סלטים. התחלה טעימה של היום.

"היו לתקופה הזאת יתרונות. פתאום יכולנו לשבת איתם יותר לשיחות אישיות, לעבוד באופן פרטני, ללמד אותם חשבון, חיבור וחיסור, ובעיקר להשרות עליהם רוגע. בצהריים היינו מביאים אוכל מחדר האוכל לפנימייה ואוכלים יחד, ואחר כך המשכנו בפעילויות. אחרי שהסגר הוסר, חזרנו לאכול בחדר האוכל של הכפר". 

כדי לתת לחניכים את ההרגשה הטובה והבטוחה ביותר בתקופת הקורונה, החליטו שחר וחברותיה להישאר איתם בפנימייה ולוותר על היציאות הביתה במשך כמעט חודשיים. "לפני הקורונה היינו יוצאות פעם בשבועיים, אבל כשפרצה המגיפה הרגשנו שזה לא מתאים. הרי לא יעלה על הדעת לנסוע הביתה באוטובוסים ולהסתכן בכך שנידבק ונדביק את החניכים.

"הרגשנו מייד שזו השעה שלנו להיות איתם ולתת להם את ההרגשה שהם בידיים הכי בטוחות שאפשר. במצב כזה לא מתאים לחשוב רק על עצמנו ולהגיד שקשה ושרוצים הביתה. נכון, אנחנו צעירים, ברור שהיו געגועים והיה צורך באמא ואבא בתקופה הזאת, אבל ידענו שאנחנו חייבים להתגייס עבור החניכים. הם הכי חשובים".

ההורים שלכם באו לבקר בכל התקופה הזאת? 

"פעם אחת, וגם זה לזמן קצר ומחוץ לכפר, כדי לא לסכן את החניכים. הם הביאו לנו אוכל ונתנו הרגשה של בית, וזה היה חשוב". 

"שחר לא הסכימה שנחבק אותה או בכלל שניגע בה", נזכרת חני (48), אמא של שחר, שבאה לבקר אותה עם אבא יוסי (51). "הבנו את זה לגמרי, ואנחנו מאוד גאים בה. בתקופת הקורונה היינו עושים איתה ועם הבן שלנו, שהוא קצין בשריון, שיחות וידאו בנייד".

רק אחרי כמעט חודשיים יצאו שחר וחברותיה לסופשבוע בבית. "דווקא אז היו לי קצת נפילה וירידת מתח", מספרת שחר. "בפנימייה יש לא מעט אתגרים, פיזיים ורגשיים. אלה ילדים מורכבים שזקוקים להמון עזרה, ויש רגעים שזה קשה. כשהגעתי הביתה, פתאום יכולתי להרשות לעצמי קצת לשחרר. ואז צפים הקשיים והמכאובים שחווית בכל התקופה הזאת. אבל התאוששתי מהר וחזרתי לפנימייה לעוד חודש, בלי לצאת הביתה. העיקר שהייתי איתם, קרובה אליהם. רק רציתי שהם ירגישו טוב ובטוח. אני אוהבת אותם".

• • •

צוות המטפלים בפנימייה מכנה את שחר "אחת בדור". "קצרה היריעה מלתאר את עומק הקשר והאהבה שבינה לבין החניכים", כתב המנהל דוד כלף בהמלצה להעניק לה את אות מצטיינת הנשיא של השירות הלאומי. השבוע אמר לנו: "כל מי שנכנס לפנימייה לא יכול שלא להרגיש את הרוח שלה ואת נוכחותה האדירה כאן. במדד של שחר, גם השמיים הם לא הגבול. כשתראו חניך כאן ותשאלו אותו על שחר, האור בעיניו והחיוך על פניו יגידו הכל. 

"זמן הקורונה נתן לנו את הזכות לקבל ממנה יותר מהרגיל. הפרויקט האישי שעשתה עם נ', למשל, סחף את כל הצוות והיה אחד האירועים המרגשים שחוויתי בפנימייה. לראות נערה כל כך צעירה עובדת בלי שעות, לא מתלוננת לרגע ונותנת מעל ומעבר. ההערכה שלנו אליה כל כך גדולה, שלמרות גילה אנחנו משאירים אותה בשנה הבאה כמדריכה, בצוות העובדים. הבחירה בשחר כמצטיינת נשיא היא כבוד גדול עבורנו ותעניק דחיפה גדולה לכל המתנדבים והעובדים. גם בנות השירות הלאומי שעובדות עם שחר, וכל המדריכים, עבדו יום ולילה בזמן הקורונה, ונתנו מעצמם מעל ומעבר".

מנכ"ל השירות הלאומי־אזרחי, ראובן פינסקי, מוסיף: "שחר, ועוד רבות וטובות כמוה, מייצגות את הרוח המיוחדת של השירות הלאומי־אזרחי. אנחנו גאים בה מאוד".

עכשיו שחר שוב יושבת עם נ' באחד מחדרי הפנימייה. כבר שעת ערב, רוח קלה מנשבת בחוץ, והחניכים בחדריהם. עוד יום עמוס עומד להסתיים, אבל שחר רוצה לתרגל עם נ' עוד פעם אחת. בשפת הסימנים, לאט ומדויק, היא מבקשת ממנה לספור. זה לוקח זמן, אבל שחר, בסבלנות אין קץ, לא מוותרת לה.

אחרי דקות ארוכות זה קורה. נ' סופרת. אחת, שתיים, מגיעה עד עשר. עיניה של שחר נוצצות. 

"אני לא רוצה ולא יכולה לעזוב אותה, ואת כל החניכים כאן. נקשרתי אליהם בצורה הכי חזקה שאפשר, ואני באמת מרגישה שזה הבית השני שלי. זו לא סתם אמירה מן הפה ולחוץ. אני מסיימת בקרוב את השירות הלאומי והחלטתי שאני נשארת כאן. אהיה איתם כל הזמן, כל רגע שהם צריכים אותי ושאני יכולה לתת להם. זו זכות אדירה עבורי". 

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו