מגיפה היא כמו מתקפה של נשק ביולוגי. נוסעים ברכבת ישראל, השבוע // צילום: יהושע יוסף // מגיפה היא כמו מתקפה של נשק ביולוגי. נוסעים ברכבת ישראל, השבוע

ביפן ובגרמניה הקימו מערכות כיסוח מגיפה בתוך שבועיים - אצלנו גם חודשיים לא יספיקו

למה בישראל זה לא יעבוד? כי החשדנות היתרה גורמת נזק יותר מתועלת • וגם: פרופ' גמזו מיומן מאוד, ויכול להיכנס לתפקיד תוך כדי ריצה; אבל עתה צריך להבין מהי מהות ה"פרויקטור", שבמדינות רבות חולל פלאים • וגם: המלחמה החברתית בארה"ב מסוכנת ליהודים שבה

מאז הוכרז חגיגית על הגל השני ועל מצב שאשא־ביטון, יש ציפייה דרוכה שישראל תצא לפעולה נרחבת בעזה. סליחה, הממשלה תדון בצעדים דרמטיים לבלימת המגיפה. אבל נראה ששום דבר דרמטי לא באמת קורה. זה לא רק שמערכת קבלת ההחלטות נהייתה מסורבלת ומחותחתת. נפתלי בנט הנושף בעורפו של נתניהו טען השבוע שהמצב משתפר. הלוואי שזה נכון. אולי גם ראש הממשלה חושב כך. הוא מקווה שכך. אם כי נתניהו הפסימי לא פועל אף פעם על סמך "מקווה ש".

נתניהו כנראה כבר לא מקווה לשום דבר ממערכת הבריאות בצד המקצועי. ככל שאתה לומד מה עשו מערכות הבריאות והמחקר במדינות כמו גרמניה, טייוואן, דרום קוריאה ויפן, אתה תוהה איפה הם ואיפה מערכת הרפואה בישראל. 

יש הרבה ידע מקצועי על רמה גבוהה בישראל, אבל בשיטות העבודה וניהול המערכת, ישראל משמרת מודלים סובייטיים. קודם כל, הריכוזיות וההנחתות מלמעלה למטה. את הגרמנים והיפנים מאשימים שהם צייתנים, שהם ממושמעים. אבל את ההישגים שלהם במלחמה בקורונה הם לא השיגו בגלל אכטונג, אלא כתוצאה מלקיחת יוזמות ברמת השטח, ללא חשש ששק מלט של 12 טונות ינחת עליך ממשרד הבריאות. 

בבוואריה מתגאים שעוד בינואר אותרו כל חולי הקורונה שהתמקדו במפעל לייצור חלקי מכוניות; בכך אפשרו לגרמניה את השבועיים או שלושה שהיו דרושים כדי שבאמצע פברואר כבר תהיה מוכנה תשתית למערכת בדיקות רחבה בכל המדינה. שבועיים־שלושה. שום ממשלה לא הורידה להם פקודות. 

ובינתיים, אצלנו. איזה שבועיים־שלושה. גם לא חודשיים־שלושה. בעיקר לא מערכת עיקוב ואיתור. ליפנים, אוכלוסייה המונית־צפופה, היתה רשת שמכונה "מכסחי מוקדים". היא נבנתה לאיתור חולי שחפת והורחבה על הבסיס הזה לטובת הקורונה כשכמעט לא נזקקו לסגרים ולעצירת הפעילות הכלכלית. ואצלנו? ארגוני זכויות האדם שעתרו נגד הפעלת השב"כ לאיתור נדבקים עשו זאת כדי לחבל במאמצי המאבק במגיפה. נשיאת בית המשפט העליון הלכה עם זה. אף אחד מהם לא יידרש לתת דין וחשבון על סיכון חיי אדם.

במצב כזה, כשמערכות התשתית, גם בבריאות וגם באוצר, פועלות כאילו כל ממזר הוא מוסוליני - מוטב לנהוג כמו רופא טוב: קודם כל לא לגרום נזק.

צאר היה כל כך

רוני מיומן מאוד, ויכול להיכנס לתפקיד תוך כדי ריצה; אבל עתה צריך להבין מהי מהות ה"פרויקטור", שבמדינות רבות חולל פלאים

עצם המילה הזאת, "פרויקטור", מצלצלת כשפה אהוד־ברקית. משהו עמום עם סמכות לא ברורה. התחושה היא שמקימים גוף שירחיק את הטיפול במגיפה מהממשלה. זה לא ממש מפליא שפרופ' גבי ברבש סירב בסוף לקבל את התפקיד. 

הסמכויות המתאימות לתפקיד כזה, שברבש היה האדם המתאים לו, הן של רמטכ"ל ושר ביטחון יחד בזמן מלחמה. זה תפקיד שהאדם המתאים היה אמור קודם כל להכניס סדר במערכת. מאחר שעל כל שיעור פילאטיס וכל בריכת ילדים יש מלחמת עולם, כשמהצד רבים שמים ללעג את כל התקנות, לא נראה שברבש יכול היה לקחת על עצמו ברצינות תפקיד של ראש כוח המשימה למאבק במגיפה. 

המהירות שבה פרופ' גמזו מונה לאחר סירוב ברבש מלמדת שאולי רה"מ חשב על מינויו מראש // צילום: יהושע יוסף

רוני גמזו הוא בעל רקורד דומה לברבש, אך בפרופיל יותר נמוך. האם יוכל להתגבר על שרשרת הפיקוד המוזרה של הממשלה, הכנסת והיועצים המשפטיים - ואפילו גם בג"ץ - בקרב להדברת הקורונה? המהירות שבה הוחלף ברבש בגמזו מלמדת שאולי ראש הממשלה חשב על מינוי גמזו מראש. הוא בוודאי נוח יותר, ויכול להיכנס לתפקיד תוך כדי ריצה.

בטייוואן, אחת הדוגמאות הטובות ביותר למאבק במגיפה, הגוף והתפקיד שהוא מקבל יצאו לדרך כבר בסוף דצמבר או תחילת ינואר. אין ל"פרויקטור" הסמכויות שניתנות בטייוואן לראש כוח המשימה שהתמנה שם לטפל במגיפה. שם מייד עם מינויו המהלך לווה בחקיקה ובסמכות המוענקת מידי הנשיא, ובכל הנוגע למאבק בנגיף הוא זה שמנחה את הממשלה והיא חייבת להישמע לו. מגיפה היא כמו מתקפה של נשק ביולוגי והיא חמורה יותר ממלחמה; לכן הקשקשת על פגיעה בדמוקרטיה היא דמגוגיה זולה ומסכנת חיי אדם. בזכות ההיערכות המוקדמת בטייוואן סך כל המתים שם נשאר כפי שהיה מאז פרוץ המגיפה, מתחת לעשרה.

מינויו של מומחה מבחוץ מאותת על אי־אמון מצד הממשלה בהתנהלות מערכת הבריאות. 

מסרבים להיות קורבנות

המלחמה החברתית בארה"ב מסוכנת ליהודים שבה, וזה ניכר בשני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה

צריך להיות עיוור כדי לא לראות, שהמהפכה המתחוללת בארה"ב נושאת בחובה בשורה אנטי־יהודית אולטימטיבית. אחת התוצאות שלה היא מאמרו עצום־הממדים של פיטר ביינרט, השולל את זכות הקיום של מדינה יהודית ותובע מהישראלים לוותר על מדינתם לטובת מדינה אחת עם החבר'ה הטובים שכרתו זה עתה ברית עם החות'ים בתימן במסגרת ציר הרשע האיראני. 

ביינרט שולח מעין איתות בן 7,000 מילה למהפכת השמאל המרקסיסטי העוטה מסיכה שחורה. הסממן האחרון של הייחודיות היהודית שלי זו התמיכה במדינה יהודית ליברלית, כאילו ביינרט משדר: אני מקריב גם את זה, קבלו אותי כמו שאני.

לפני שפורסם המאמר השטיוני הזה ב"ניו יורק טיימס" פרסם דיוויד סמואלס מאמר רחב היקף אף הוא במגזין המקוון "טאבלט". זה מאמר באורך של חצי ספר. הוא נקרא "המקום המאושר ביותר על פני האדמה", והוא הטקסט הגדול של התקופה, המסה שניקח מימי הקורונה והמהפכה נגד אמריקה וכוללת שריפת ספרים פוסט־מודרנית: ניתוץ פסלים של גיבורי האומה ואבות האומה והמיתוס האמריקני. 

לפי סמואלס, המהפכה דורשת את טיהור היהודים מתוך המיתוס האמריקני; ובניקוי המיתוס האמריקני מהיהדות והיהודים, אמריקה מחסלת את עצמה.

סמואלס ניסה את התיאוריה שלו על אחד מסולטני השמאל האמריקני הישן, מייקל וולצר. "אני לא אומר שזה לא נכון", אמר לו וולצר. "אבל התרבות הפוליטית של השמאל שממנה מגורשים היהודים היא בחלקה יצירתם של יהודים, לא?"

"אני לא חושב שזה חשוב", עונה סמואלס, "כי מה שאנשים מכנים האנטישמיות של השמאל היא בגדר דרישה תיאולוגית. אין לנו בעיה עם ביולוגיה יהודית, אבל אם אתם מתעקשים על ייחודיות יהודית, אתם מציבים בפנינו בעיה שלא ניתן להתגבר עליה ולכן אנחנו חייבים לסלק אתכם מתוכנו, כי הגאולה מגיעה רק בחסד אלוהים. היא לא יכולה להגיע מהישגים ומעשים, שזו האמונה היסודית של היהודים". 

למרות היותם קורבנות של מפעל הרצח ההמוני הגדול בכל הזמנים, "היהודים מסרבים להיות קורבנות. הם לא מראים את סימני ההיכר של מי שדוכא. לכן כל עוד הם קיימים, הם מציבים בעיה לכל תיאוריות הדיכוי בהיותם תופעה מנוגדת לתוצאות המקובלות בדיכוי. וזה מביך... לכן אנחנו רוצים להיפטר מכם, לדחוף אתכם לקטגוריה של המדכאים".

סמואלס טוען שהמהפכה האנטי־אמריקנית הזאת מתבצעת בידי "הטכנו־קאלוויניסטים". הפוריטנים הטכנולוגיים הבולשים אחריך ואחרי מוצא פיך באלף עיניים. לידיעת נשיאת בית המשפט העליון - זאת המכה הגדולה ביותר לחירות האדם, ולא האף.בי.איי או השב"כ.

אין טעם להתווכח עם ביינרט; יש טעם להתעמק במאמר הענק של דיוויד סמואלס ב"טאבלט", שמחזיר לכתיבה העיתונאית את תהילת העבר.

חבל ארוך מדי?

נתניהו לא מתייחס ברצינות להפגנות נגדו, גם אם הפעילות בירושלים נמצאת על הסקאלה של מלחמה

מנקודת תצפית על אחד מחופי הים התיכון, הגלים רודפים אחד את השני. גל ראשון, גל שני, גל שלישי... גל שלושת אלפים ואין סוף. גם ההתקפה של השמאל המקומי נגד המדינה בפעילות הממוקדת ברחוב עזה מול בית רה"מ, וחסימת כבישים מזדמנת באזורים אחרים, ככל שהיא מסוכנת לדמוקרטיה - היא גם מוגבלת בהשפעתה. 

אבל אסור לטעות: הפעילות בירושלים נמצאת על הסקאלה של מלחמה. היא מנוהלת על פי ספר הוראות הפעלה. העובדה שהיא עוד לא התפתחה לטרור לפי הנוסח המוכר נובעת משיקולים אסטרטגיים; לא משיקולי מוסר או שלטון החוק. הם כבר הרחיבו את שולי המותר במסגרת הפוליטיקה של הרחוב ומכינים את דעת הקהל לעליית מדרגה. התקשורת מעניקה להם תמיכה מלאה. השב"כ והמשטרה כבר מזמן שכחו מול אילו אתגרים התמודדו אבותיהם הארגוניים בראשית המדינה. 

בהחלט יכול להיות שהשמאל מקבל חבל ארוך מרשויות האכיפה כדי לתלות את עצמו. אבל לא זאת הסיבה לחבל הארוך שמהומות הגדר המשטרתית בעזה מקבלות. מי שעושה את זה מעניק ביודעין כנראה רוח גבית למחוללי המהומות. 

איפה גדוד שומרי הדמוקרטיה? יש קולות מאוד מסוימים שתמיד כותבים מאמרים בעיתונים מכובדים בענייני משפט ושחיתות, או פוסקים את פסוקם לגבי תוחלת שלטונו של בנימין נתניהו. הכל בשם ההגנה על הדמוקרטיה. כך גם קולותיהם של שופטים עליונים ונשיאים בדימוס. הם שותקים כאשר מכריזים ומבצעים "מצור על בלפור". הם שותקים ומגבים את שפת הרצח והאלימות שהשתלטה על תנועת החולצות השחורות והדגלים האדומים. אלה אנרגיות זעם חיוביות, כתבו העיתונים.

לנגד עיניים גלויות, קבוצה של אנשים קושרים קשר להפרה מתוכננת של הסדר הציבורי והמרדה, תוך הכרזות גלויות בנושא. המטרה היא הטלת מורא וביצוע הפיכה. נוצר חיבור ממאיר בין קצינים בכירים בדימוס ואלימות הרחוב. השאלה היא - ממתי פעילות כזאת מקבלת תמיכה של רשויות אכיפת החוק? 

יש הרגשה שנתניהו אף הוא לא פועל כדי לשים סוף לתופעה. אני מניח שכאסטרטג־על הוא לא חושב שזה מספיק רציני, ומנגד כמו מהומות הגדר של חמאס - הוא חושב שמישהו מנסה לגרור אותו למלחמה בזירה שהוא לא רוצה להיכנס אליה. יירשם שכל אלה שמשקיעים מאמץ מטורף בהעמדתו לדין, משתפים פעולה מתוך פסיביות עם עבריינות ברחוב ובחלל הציבורי.

חוכמת "חמישתם"

למה זאב ז'בוטינסקי לא התקבע בתודעה הישראלית כסופר גדול? תשאלו את עולי רוסיה

נמסר ממקורות יודעי דבר בספרות הישראלית, שזאב ז'בוטינסקי הוא סופר גדול. אם למישהו זה לא היה ברור מ"שמשון" או מתרגומי אדגר אלן פו, יצא עכשיו "חמישתם" ביוזמה משותפת של מכון ז'בוטינסקי ומוסד ביאליק. תרגום ל"סופר גדול": קודם כל, לא ענק. אבל יותר גדול מארבעת הראשים שמרכיבים את הטוטם הפוליטי ספרותי הידוע בישראל.

וזה גילוי מעניין. הרי ז'בוטינסקי בפולקלור הישראלי הוא "קיר הברזל", הוא "ולדימיר היטלר". הוא כל מיני דברים. אבל מתברר שלאורך השנים הוקם נגדו קיר ברזל תודעתי כדי שמי שמתחנך בארץ לא יחשוד שמדובר במנהיג ציוני גדול, הומניסט אמיתי, ליברל. בישראל, הנשלטת על ידי הריאליזם הסוציאליסטי, אף אחד לא סיפר שהמנהיג של הימנים האלה הוא גם הסופר הגדול בתולדות הציונות. נתנו להבין שזה איזה קוריוז אמנותי. איזה רצידיב דקדנטי של מנהיג רוויזיוניסטי.

בקרב עולי רוסיה שמבינים דבר או שניים בספרות שאיננה רק מתוצרת "משא" או "מאזניים", ז'בוטינסקי היה ידוע קודם כל כסופר. כשמסתכלים על פעילותו הענפה כעורך וככותב, מתקבל הרושם שהפוליטיקה שלו כמנהיג הרוויזיוניסטים היתה לא יותר מחלטורה. 

בספר "חמישתם" יש לו מה להגיד על הפגנות. מאין הן באות ולאן הולכות. אפשר ללמוד שם את מקור הביטוי החשוב, "טיפש של קיץ" ו"טיפש של חורף". ההגדרה המקורית ברוסית שונה מההגדרה כפי שמכירים כמה אנשים מההווי הישראלי. טיפש של קיץ - ועכשיו זה קצת קיץ - יוצא החוצה, מתיישב על המכסחת וזורע נזקים על סביבתו. טיפש של חורף, הוא טיפש אבל ספון בביתו ולא מפזר את נזקיו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...