היארצייט ה־80 של זאב ז'בוטינסקי לא ייזכר בתור מפגן של אחדות וגאווה לאומית. רחוק מזה. אני בספק אם מלבד כמה פוליטיקאים מישהו שם לב בכלל שזה צוין השבוע, בין הגל השני, המשבר הכלכלי ושד חשוף על סמל המדינה. אבל בכל זאת משהו תפס את עיני. בתגובה ליאיר נתניהו בטוויטר, סילבי קשת (כן, ההיא) צייצה:" איזה בור אידיוט. נערי בית"ר לבשו חולצות חומות והיו מעריצי מוסוליני". אם מדברים על עובדות, על אמת, על פייק ניוז - אי אפשר לעמוד מנגד במקרה כזה.
חולצות הפשיסטים היו שחורות. לא חומות. איך אפשר לטעות ככה? זה איטלקים, סילבי! הפשיזם שלהם יחד עם הדוצ'ה שלהם היה הדבר הכי אופנתי באליטות האינטלקטואליות ברחבי העולם, ועוד נחזור לזה. מי שלבש חום היו ה־אס.אה (S.A), פלוגות הבריונים של היטלר. אבל הסיבה של ז'בוטינסקי ושל בית"ר ללבוש חום היתה פרוזאית בהרבה. הבד החום היה, מתברר, הבד הזול ביותר בלטביה.
הרוויזיוניסטים התפרנים לא רצו לבזבז יותר מדי על מדים. מאוחר יותר הם תפרו משולשי תכלת לבגדיהם, כדי להפריד את עצמם מהנאצים. בשמאל קראו לימין נאצים כבר אז, למרות שבמציאות, תנועת בית"ר וז'בוטינסקי היו היחידים שתמכו בחרם על הגרמנים בזמן אמת. שורשי הוויכוח בין ימין ושמאל ניטעו בימים ההם, בראשית שנות השלושים. הימין התנגד להסכמי ההעברה עם הנאצים בזמן שאבותיה ההיסטוריים של תנועת העבודה בהסתדרות ובמפא"י, ארגנו את אותו ההסכם. בעבור חופן מארקים הם שברו את החרם הכלכלי שניסו יהודי ארה"ב להטיל על גרמניה, שברו את הטאבו היהודי המאוחד על המשטר הנאצי.
חבל שלא מלמדים בבית הספר כיצד באביב 1933 התאחדות ציוני גרמניה החליטה ליצור קשר עם גורמים בקרב המפלגה הנאצית שתמכו במטרה הציונית. קורט טוכלר, משפטן ושופט יהודי־גרמני, פנה אל ליאופולד פון מילדנשטיין, ראש המחלקה היהודית ב־SD, וביקש ממנו לכתוב בעיתונות הנאצית על היישוב היהודי בארץ ישראל. ב־1933 נסעו השניים יחד לארץ ישראל עם נשותיהם, למשך חודש ימים. בדו"ח שמסר טוכלר לימים לארכיון יד ושם הוא כתב: "מטרת הביקור היתה ליצור בעיתון נאצי חשוב אווירה שתקדם את מפעל הבנייה בארץ ישראל". עם שובו לגרמניה פרסם פון מילדנשטיין סדרה של תריסר כתבות מצולמות על אודות סיורו בארץ ישראל, בביטאון הנאצי "Der Angriff" ("ההתקפה") של שר התעמולה גבלס.
כמזכרת לשיתוף הפעולה הטביע גבלס מדליות עם הכיתוב "נאצי נוסע לפלשתינה", בצד אחד צלב קרס ובצד שני מגן דוד. אם אינכם מאמינים גגלו. בשמאל מאשימים את הימין בחיבה למוסוליני? השמאל היה בקשר כלכלי עם הנאצים ובמצח נחושה משכתב את ההיסטוריה.
יותר משמונים שנה שטופלים על "יאיר", מנהיג של 30 איש בלח"י שניסה להציל יהודים בכל מחיר, בטרם נודע גודל הזוועה, את אשמת המשת"פ. וכל זאת בזמן שנציג מפא"י בהונגריה הציל רכבת מיוחסים, השתיק את הקולות שביקשו להתריע ועוד דאג להעיד בנירנברג לטובת קורט בכר, הקולונל הנאצי, ולטובת נאצים בכירים אחרים. בכר, איש "יחידות גולגולת המת", לא רק השתחרר הודות לקסטנר הוא גם הפך לסוחר החיטה הגדול ביותר עם ישראל של בן־גוריון. כן, אותו בן־גוריון שקרא לז'בוטינסקי ולדימיר היטלר.
בתולדות השמאל הישראלי, לטוב ולרע, שלושה חוקים יחזרו תמיד. החוק הראשון - הכל כשר והמטרה מקדשת את האמצעים. החוק השני הוא חוק ההיסטוריה - עבור השמאל, ההיסטוריה תמיד כפופה להווה. זה לא סתם גמיש, זה נדיה קומנצ'י על סטרואידים. כשרוצים להאשים את הימין בפשיזם, ישוו את התנועה הכי ליברלית ודמוקרטית בהיסטוריה הישראלית למוסוליני. סילבי קשת לא יצרה את העיוות, היא תוצר ותיק שלו. החוק השלישי הוא חוק ההשלכה הפרוידיאני במתכונת קבוצתית - השמאל תמיד יאשים את הימין בעוולות המוסריות שהוא עצמו יוצר. המפלגה הדמוקרטית תמכה בעבדות.
האליטות השמאלניות בארה"ב של שנות ה־20 העריצו את מוסוליני ואת הפשיזם האופנתי. הניו־דיל הדמוקרטי נועד לחקות את הכלכלה המתוכננת הפאשיסטית. האאוגניקה, הניסיון לבצע תכנון ממשלתי של הגזע, לא הומצא על ידי הנאצים אלא על ידי תיאורטיקנים סוציאליסטים חובבי תכנון ממשלתי. פה בארץ, השמאל של מפ"ם ומק"י הספיד את סטלין שמש העמים, ועד נאום חרושצ'וב סגד לו. כשהתוצאות הנוראיות מתגלות, ממציאים עובדות אלטרנטיביות.
זהו ילקוט הכזבים של השמאל. איני מעלה את האירועים מהאוב, הם מעולם לא ירדו אליו. הם רלוונטיים מאי פעם. השמאל מספר לעצמו סיפורים ועורך מחדש את ההווה והעבר כדי שיתאימו לפנטזיה שבה הם רוצים לחיות. זה לא היה מפריע לי כי אני ליברל ומכבד את הפנטזיות של אחרים. הבעיה היא שהם כופים אותן עלינו. מה אתם רוצים? שלוש מערכות בחירות עברו ובכל זאת שכנעתם את עצמכם שאתם חיים בדיקטטורה.
במשחק תפקידים מסוכן אך פתטי אתם מתחזים ללוחמי חופש וצדק ומשחקים במהפכה ובאנרכיזם. אתם מספרים לעצמכם סיפורים על חוקי הסמכה, דיקטטורה וצ'אושסקו בשיאה של מגיפה עולמית. בלב הכאוס אתם לא מרפים, כמו ילד אחוז טנטרום בחנות צעצועים בוערת. חבורת חסרי אחריות, אנרכיסטים דה־פקטו, סוחפת את השמאל לתהום לא ישראלית, לא דמוקרטית והרת אסון. התקשורת באמוק של שנאת נתניהו מפמפמת את המחאה הזאת, המשטרה מבוהלת והתוצאות נראות בשטח.
נכנסנו השבוע לתשעת הימים, ימי האבל שמקדימים את יום הזיכרון לחורבן הגדול ביותר שלנו, ששלח אותנו לאלפיים שנות גלות. בתלמוד הבבלי במסכת גיטין, מסופר על שלושת עשירי ירושלים שהבטיחו לכלכל את ירושלים לשלוש שנות מצור.
הקנאים, כדי לאלץ את העם להישאר במלחמה, שרפו את מחסני המזון של העיר, וגזרו את גורלה להיחרב. אנחנו השנה בשנת ה־73 לקיומה של המדינה. עד היום, אף מדינה יהודית ריבונית לא עברה 73. דוד ושלמה מלכו 73 שנה יחד. גם ממלכת החשמונאים איבדה את עצמאותה כעבור 73 שנה. זו שנה גורלית של משבר, והנה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
תתעשתו. כבדו את ההכרעה הדמוקרטית אחרי שלוש מערכות בחירות. בכל כאוס יש נקודת אל־חזור, ואנחנו מתקרבים אליה בצעדי ענק. המשבר שאתם לא מפסיקים להחריף, אוכל את מעט היסודות שנשארו לנו כחברה משותפת ומדינה ריבונית.
כרגיל בשמאל, אתם מאשימים את הימין כבר שנים באלימות ואת נתניהו בפילוג. אבל אתם שונאים ואלימים. צועקים שוב ושוב על פגיעה בדמוקרטיה, בזמן שאת הכלל הבסיסי ביותר בה, שלטון העם באמצעות נציגיו, אתם לא מוכנים לקבל.
בסוף, המציאות שלנו יכולה להתכנס לשאלה אחת: האם הממשלה הזו לגיטימית בעיניכם? ממשלה נבחרת בידי יותר מחצי העם, ממשלת אחדות למען השם. הממשלה החוקית במדינה הראשונה של העם היהודי כבר אלפיים שנה. אם התשובה שלכם היא לא, תנו לי להבטיח: לא ניתן לכם לפגוע בדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו