כך ישראל הידרדרה למדינה "עם קצב גידול החולים החדשים מהגרועים בעולם"

ה-24 במאי, ראש חודש סיון, היה יום מכריע בתולדות מגפת הקורונה בישראל. באותו יום קרו שני דברים קריטיים שהביאו את ישראל לאבד את ההישג הפנטסטי שהביא הסגר הראשון.

הדבר הראשון שקרה ב-24 במאי היה התפנית בנתוני ההדבקה. אחרי שבועות ארוכים שבמהלכם מספר נשאי הקורונה החדשים הלך וירד - התהפכה המגמה. בזמן אמת אי אפשר היה לדעת שמדובר במהפך, אך במבט לאחור התמונה ברורה.

ב-23 במאי, עוד היה מספר הנשאים החדשים חמישה בלבד. ב-24 במאי עלינו ל-13. למחרת, ב-25 במאי, קפצנו ל-22 נדבקים ואחרי יומיים, ב-2 במאי, כבר עמדנו על 50 נשאים ביממה אחת. אחרי שבוע, ב-29 במאי, שוב חצתה את ישראל את רף מאה הנדבקים החדשים ביום. 

אולם ב-24 במאי התקבלה החלטה נוספת שמיד נגיע אליה. כשמסתכלים לאחור מגלים ששילוב סיבות ונסיבות - פוליטיות, מקצועיות, מבצעיות ומשפטיות - הוביל לכשל.

כדי להבין מה קרה, בואו נחזור מעט אחורה. ביום ראשון ה-19 באפריל, עם סיום חג הפסח, הממשלה החלה להסיר את ההגבלות הקשות שהלכו והצטברו מאז תחילת המגפה.

שתי ממשלות מול מגפה אחת

בתום שבועות ארוכים של סגר, המשק החל להיפתח. החינוך המיוחד חזר לפעול, התפילות מחוץ לבתי הכנסת חודשו והחנויות קיבלו היתר פעילות, עד שב-15 במאי נפתחו מחדש אולמות האירועים, אם כי באופן מוגבל. כאמור, באותם שבועות, מספר החולים החדשים היה נמוך מאוד, ולכן לממשלה היו את כל הסיבות להמשיך בהקלות. אך לא ממשלה אחת פתחה את הסגר אלא שתיים.

עוד בנושא:

• הסכנה הגדולה: מערכת הבריאות לא מוכנה לגל השלישי שעלול לנחות בחורף

• לכל הדעות: המגפה דופקת בדלת, ואין לנו זמן לבזבז בדיונים מיותרים

• נתניהו רומז לסגר: "כדי לשמר את המצב נצטרך לקבל החלטות נכונות"

בעיצומה של מגפת הקורונה, אחרי שלוש מערכות בחירות, קמה בישראל ממשלת האחדות. כך קרה שהממשלה שהטילה את הסגר לפני פסח היא זו שגם החלה בהסרתו. אבל תוך כדי תהליך הפתיחה התחלפה הממשלה. ב-17 במאי, ביום שבו מספר החולים החדשים עמד על 15 בלבד, הושבעו נתניהו וגנץ כראשי ממשלה - מכהן וחליפי. שבוע אחר כך, ב-24 במאי, התהפכה מגמת התחלואה מתחת לאפם של השרים החדשים.

בזמן אמת הם לא היו יכולים לדעת שזו תהיה נקודת הפיתול, כפי שקוראים לכך הכלכלנים, שכן המספרים תמיד קופצים מעט למעלה ולמטה. רק ממרחק הזמן אפשר היה לדעת שחל היפוך מגמה. באותו זמן כולם, כולל כולם, היו מרוצים מההצלחה בבלימת הנגיף. "תעשו חיים", שלח נתניהו את הציבור לחגוג ב-26 במאי.

בינתיים, השרים החדשים נכנסו למשרדיהם, ולכל אחד מהם מדובר היה בעולמות תוכן חדשים שעליו ללמוד, בכללם הקורונה. בעוד שרוב שרי הליכוד גיבו בדרך כלל את הקו שהוביל ראש הממשלה נתניהו, שרי כחול לבן חשדו אז וחושדים היום, שנתניהו משחק עם הקורונה על פי צרכיו הפוליטיים. לכן, מאוחר יותר, כאשר המספרים יעלו ונתניהו יבקש לחזור להגבלות - שרי כחול לבן יסתייגו. ממשלת האחדות לא הצליחה לגבש מדיניות קוהרנטית. זו הייתה נקודת הכשל הראשונה.

ההתנגדות המתמשכת לאיכונים

בצד התהליך הפוליטי היה גם אירוע משפטי. ב-30 באפריל, 11 יום לתוך הסרת ההקלות וכשהמגפה נחלשת, בג"ץ אסר להמשיך באיכוני השב"כ. השופטים דרשו מממשלת המעבר לחוקק חוק שיסדיר את האיכונים. אולם לממשלת המעבר לא היה רוב בכנסת כדי לחוקק את החוק, וגם בממשלת האחדות לא נמצא רוב כזה.

הסיבה: כחול לבן סירבה לשימוש באיכונים, ועמדה בהתנגדותה במשך שבועות ארוכים. אפילו ב-22 ביוני, כשמספר הנדבקים היומי כבר עמד על 342 איש ואישה, גנץ ואשכנזי לא הסכימו בקבינט הקורונה לחידוש האיכונים. חשוב לומר כי גם השב"כ רצה מאוד, מסיבותיו שלו, סיבות כבדות משקל, לחדול מלטפל בקורונה. בשלב הזה, ראש הממשלה נתניהו לא דפק על השולחן.

כך קרה שבאותו יום מכריע, ה-24 במאי, שבו התהפכה מגמת התחלואה, הממשלה הפסיקה את השימוש באיכונים. זה האירוע השני שקרה באותו יום - וזהו גם הכשל השני.

דרוש: מכ"ם

הפסקת האיכונים הפכה את ישראל למטוס שאינו יודע היכן הוא בשמיים. אין לו מכ"ם או התמצאות משל עצמו - הטלפונים שלנו חדלו לספר למשרד הבריאות אם באנו במגע עם נשא קורונה - וגם לא בקרה אווירית שתכוון אותו משום שאין חקירות אפידמיולוגיות. זהו הכשל השלישי.

עם כינון הממשלה החדשה, גם במשרד הבריאות התחלפה הצמרת. שר הבריאות הקודם יעקב ליצמן - עזב. המנכ"ל לשעבר משה בר סימן טוב היה כבר עם אחת רגל בחוץ. השר אדלשטיין רק נכנס לעניינים וחיפש מנכ"ל. איש לא חשב שעם הפסקת האיכונים יהיה צורך דחוף להגדיל, פי 10 או פי 100, את מערך החקירות.

בלי מכ"ם ובלי חקירות אפידמיולוגיות. כך נכנסנו לוורטיגו, ואחרי ורטיגו מגיעה התרסקות.

מוקדי הדבקה המוניים

אך זה לא כל הסיפור. בשבועות שבאו אחר כך, סוף מאי עד תחילת יוני, כשכבר היה ברור שהקורונה חוזרת - הממשלה לא נקטה בצעדים ממשיים כדי לבלום אותה.

הנה למשל דברים של נתניהו מ-8 ביוני: "יש עלייה חדה מאוד בתחלואה. יכול להיות שאנחנו כבר בתוך המדד של הכפלה תוך עשרה ימים של קצב הנדבקים. הדבר שהחלטנו לעשות זה קודם כל להרים הנד-ברקס. עצרנו את כל ההקלות שהיינו אמורים להחיל בימים הקרובים. יוצא מן הכלל אחד זה אולמות אירועים - נאפשר את הפעלתם בהתאם להנחיות משרד הבריאות ונדווח לכם בהמשך". כלומר, לא ממשיכים להקל אבל גם לא מטילים מגבלות חדשות.

מה כן? מאפשרים לאולמות האירועים להגדיל את הקיבולת ל-250 איש. זה היה צעד הרה אסון. החתונות והמסיבות הפכו למוקדי הדבקה המוניים, בין היתר משום שאיש לא הקפיד בהם על ההנחיות. על פי נתונים בלתי רשמיים, בתקופה שבה פעלו האולמות נערכו ברחבי הארץ לפחות 2,500 חתונות. הנתונים מראים בבירור כי שבועיים לאחר שחודשה הפעילות הרחבה באולמות - התחלואה זינקה באופן מבהיל ל-485 נדבקים ביום. 

זו הייתה נקודת הכשל הרביעית. במקום לנקוט צעדים דחופים לעצירת התחלואה, הממשלה התירה את הרחבת הפעילות באולמות.

שלושת המתריעים

כך המצב המשיך להידרדר ורק בתחילת יולי, כשהגענו לאלף נדבקים חדשים ביום, חוקקה הממשלה בהליך זריז את חוק איכוני השב"כ. אולם בשלב הזה כבר אי אפשר היה להחזיר את שד הנגיף לבקבוק. המגפה, כדברי סיגל סדסצקי, הפכה "מפושטת". מקור ההדבקה של 90 אחוז מהנשאים החדשים לא היה ידוע. הממשלה איבדה שליטה על המצב. ההישג הפנטסטי של בלימת הגל הראשון ניגף תחת הקורונה.

בתוך הכשל האדיר הזה, אפשר להצביע רק על שלושה אנשים שניסו להציל את המצב בזמן אמת. השרים יובל שטייניץ וזאב אלקין היו היחידים שהתנגדו בממשלה להפסקת איכוני השב"כ. שימו לב לדברים של שטייניץ מ-24 במאי, היום שבו ממשלת האחדות הפסיקה את האיכונים בהוראת בג"ץ.

"דווקא בגלל הירידה בכמות ההדבקה, חייבים להישאר עם יד על הדופק ולהישאר בכוננות גבוהה, עם כל הכלים שבידינו למקרה של התפרצות מחודשת. שלא נהיה במצב של גל נוסף, שידינו תהיינה קשורות, ואז נצטרך להעביר החלטה נוספת כדי לחזור הנוכחי, מה שאומר שעשוי להיווצר עיכוב ביכולת התגובה שלנו ובקטיעת שרשרת ההדבקה, אם תיווצר". התרחיש ששטייניץ חזה התרחש במציאות אחד לאחד.

שותף לדעתו, אך ללא זכות הצבעה בממשלה, היה ראש המל"ל מאיר בן שבת, שחש כי עליו להתריע בשער. כאיש שב"כ בכיר, הוא נזכר בכלל שקבע גדול חוקרי המודיעין, רוברט ג'רוויס: "אם הטעות הראשונה שלך היא הערכת יתר, הטעות השנייה תהיה הערכת חסר". לכן, ב-27 במאי, בישיבה הראשונה של קבינט הקורונה, כשהמגמה כבר התהפכה לרעה אך נתוני התחלואה עדיין היו נמוכים יחסית, ניסה בן שבת להזהיר את השרים מהמשך ההקלות. "יש סיכונים כבדי משקל. המודעות והמוכנות של הציבור לוותר על הרגלי היום-יום, יורדות. אנשים לא רוצים להיבדק ולא מוכנים לפגיעה בפרטיות. הסיכון להדבקה גדול כי הכל פתוח. התגובה (לפתיחת המשק; א"כ) עלולה להיות מסוכנת". דבריו נפלו על אוזניים ערלות.

גורם נוסף שלחץ על הבלמים, אך באיחור, היה שר הבריאות יולי אדלשטיין. בשבועות הראשונים בתפקיד, אדלשטיין הוביל את ההקלות, ואפילו התיר בימי השרב להסיר את המסכות. נדרשו לו כמה שבועות כדי לבצע פניית פרסה. באמצע יוני הוא הורה להרחיב את מערך החקירות האפידמיולוגיות ודרש להחזיר את ההגבלות. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

בשורה התחתונה, תמהיל של הרבה שאננות ופוליטיקה, עם קורטוב אקטיביזם שיפוטי וממשלה שבדיוק התחלפה, דרדרו את ישראל, כדברי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו, אתמול (שני) בכנסת, למצב שבו "בקצב גידול החולים החדשים אנחנו באחד המקומות הגרועים בעולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו