לכל הדעות: המגפה דופקת בדלת, ואין לנו זמן לבזבז בדיונים מיותרים

למזכיר הממשלה, צחי ברוורמן, נמאס. ישיבות הממשלה אורכות שעות ארוכות. כל שר מעוניין לדבר ולהשמיע את עמדתו. גם אם לא כל השרים משתתפים בישיבה וגם אם לא כולם מדברים בה, מתוך36 שריםמדברים מדי שבוע בממוצע בין 20 ל־25 שרים.

כל שר ממתין בסבלנות לתורו, וכשזה מגיע הוא לא יפספס את ההזדמנות להשמיע את כל אשר על ליבו ולזכות בתשומת לב של ההנהגה, החברים ולאחר מכן גם של כלי התקשורת.

כך יוצא שהישיבה נמשכת שעות על גבי שעות, וזה עוד לפני הירידה לעומק הנושאים, הוויכוחים והחלפת הדעות. אז לברוורמן נמאס ואתמול לישיבת הממשלה הוא הביא צופר. כל שר קיבל שלוש דקות, הצופר צפצף והשר נאלץ לסיים. כמו בהרצאות "טד" (TED). אלא שהבעיה היא לא של ברוורמן. הבעיה היא של כולנו. המגיפה לא דופקת בדלת, היא נכנסה אלינו הביתה, ואין לנו זמן לבזבז.

זה לא קורה רק בישיבות הממשלה. אפילו בקבינט הקורונה שהיה אמור להיות הצוות המצומצם שיטפל במחלה, יש 14 חברים וזה עוד לפני גורמי המקצוע. גם שם, מודים החברים, יש בזבוז זמן יקר.

גם הגורמים הדנים בקורונה רבים מדי. ישיבת הממשלה, קבינט הקורונה,ועדת הקורונה, המל"ל ולאחרונה גם צוות כלכלי מצומצם. אם לא די בכך, אתמול הציע עמיר פרץ להקים צוות "איפכא מסתברא" שיציג תוכנית חלופית אל מול כל תוכנית שתוצג.

המסקנה: חייבים לצמצם את מספר משמיעי הקולות ומקבלי ההחלטות. זו לא המצאה חדשה, כך עשו לאורך שנים. מימי "המטבח של גולדה", דרך "המטבחון" ו"פורום החווה" ועד "השביעייה". זוכרים? אתמול, בישיבת הממשלה, אמרה השרה גילה גמליאל את מה שכולם יודעים - בגל הראשון ללא אחדות וללא החלוקה הפריטטית, הדברים עבדו טוב יותר.

אפשר להתווכח עם גמליאל, הרבה דברים השתנו בין הגל הראשון לשני, המצב הכלכלי מפחיד לא פחות מהמצב הבריאותי, המגיפה לא הרגה אלפי אנשים ובעיקר הציבור שהפך לשאנן ולא שומר על ההנחיות.

אבל קשה להשתחרר מהתחושה שבגל הראשון שנוהל בידי ראש הממשלה, ליצמן, כחלון ושני מנכ"לים מקצועיים (משה בר סימן טוב ממשרד הבריאות ושי באב"ד מהאוצר) הדברים עברו מהר יותר וחלק יותר. זה לא רק בישיבות הממשלה.