כשאני נכנסת לחדר גדוש זרים, אני מחפשת פרצופים מוכרים. ואם אין מוכרים, אז נשים. אין נשים? אז בני גילי. מחפשת את הקבוצה שלי. מפגש היכרות של משלחת (פרה־קורונה), מיעוטים מתלהקים בפינות החדר כמו גלגלי אבק שמתקבצים סביב שערה: פינת חרדים. פינת ערבים. פינת צעירים. הם לא הכירו אלו את אלו קודם. דרך העולם.
אני זוכרת זמן שבו נשים עטויות מטפחת היו הקבוצה שלי. עמידה בתור, משהו משתבש, מישהו צועק שאין יותר כרטיסים, ושתי הנשים שלידי, מטופחות במטפחת, כמוני, הופכות להיות הקבוצה שלי. אני נכנסת לבד לחתונה חילונית, לא מזהה חברים, נמשכת לעמוד ליד המטפחות בקבלת הפנים. בזאפה, לפני שהופעה מתחילה, שמחה לגלות כיסויי ראש על ראשי נשים, מכותרת בחברות למרות שאני לא מכירה אותן.
שלוש שנים בלי בד על הראש. אני כבר לא זוכרת שהיתה לי קבוצה כזאת. הגעתי השבוע להרצות בפני קבוצת מורים ומורות מבית ספר דתי. אירוע סוף שנה. הם סעדו במסעדה, ואני המתנתי שיסיימו לאכול כדי להתחיל בהרצאה. המארגנת היפהפייה סימנה לי להתיישב איתם. שולחן ארוך, לצידו רק נשים. בשולחן מאחורינו ישבו הגברים. קל יותר לאכול ככה.
עשרים נשים, מפטפטות, מעבירות את הסלט, יפהפיות, צוחקות על הקלוריות, משוות לק ג'ל. ראשיהן, מלופפי בדים צבעוניים, זעים. אני בוחנת אותן בזרות, הן כבר לא הקבוצה הטבעית שלי. חלף זמן מאז שישבתי עם מכוסות. כל אחת היא עולם ובכל זאת הן נראות לי דומות מדי. ובתוך העשרים - נזקרות שתיים. אחת בצד האחד של השולחן, אחת ממול. אין להן מטפחת. זה בולט כמו אישה לבנה בתוך קבוצה של שחורות. רק שהשתיים הללו הן השחורות. השיער שלהן חשוף. זה אומר שהן רווקות.
זה נראה לי אכזרי כל כך, הסימון הזה של נשואות. בפתאום אני נשטפת בחסרונן הבולט של השתיים. האחת מסיטה את השיער מאחורי האוזן, השנייה אוספת אותו. הן כנראה בנות אותו גיל של המכוסות. כישלונן להינשא עד כה מתנוסס להן על המצח. ההיעדר שלהן מסומן. העוני ניכר. ועד כמה שלזאת שיושבת לצידה יש חצי טונה בד על הגולגולת, לזאת עם השיער הגלוי יש על הראש יותר משקל.
***
מאז שיש לי בת, ואני יודעת את כוחה המדהים, אני מפחדת שהיא לא תמצא עם מי להתחתן. מי יהיה שקול לה. היא בת 9. עוצמתית. איך אני דואגת לה. מהרחם אני מגדלת בלב את האיש שלה, אבל יש בי גפרור של פחד שמתישהו, לפרק זמן, היא תהיה "הרווקה". שהיא תרצה איש, והוא לא יהיה. שהשעון ישלים עוד סיבוב. שהילדים שלה (שהיו גם אצלי בבטן כשהיא היתה עוברה, בבושקה שיש רק עם בנות) יחכו יותר מדי זמן בשמיים.
סביבי המון נשים שאין שום סיבה לכך שלא מצאו את הגרב השני. זה מאותת בי חרדה לא רציונלית (או כן) לגבי הבת שלי. הסטטיסטיקה מתרחבת. צריך להתפלל יותר חזק על בנות. בכל פסח, כשאני זורקת לפח חלקי פאזל בודדים שמצאתי מתחת למיטות, אני מתפללת בשביל החברות הרווקות שלי ובשביל הבת שלי.
איזה פחד זה לגדל בת. יש לי שני בנים מעליה ועוד בן מתחתיה. גידול בת מלופף בחששות. שלא תתחתן. שתתחתן עם מישהו שהוא מאה רמות מתחתיה. שתתחתן עם גבר אלים. מתוסכל. או עיוור רגשית. שתתחתן ותתגרש. שתתאהב במישהו שלא ירצה אותה, ותיפגע. שתצטרך לסרב למישהו נפלא, ולפגוע בו. שתהיה במרדף דּוֹד־רעיה מול מישהו, ובכל פעם אחד מהם יפספס. שלא תמצא מי. שהגיל יעביר אותה לחצר האחורית.
אני מפחדת עליה לא רק בהיבט של קשירת חוטים ואהבה. אני מפחדת עליה יותר מאשר על הבנים, למרות שהיא חזקה מהם. שלא תיתקע בתקרת זכוכית, ולא תעמוד על רצפת זכוכית, ושלא תיפצע מאנשי זכוכית. שלא יפגעו בה מינית. שלא תפחד להיות יפה. שלא תסתבך עם דימוי גוף. שלא תיחבל מגברים טיפשים, ולא תידרס בידי נשים קנאיות, ולא תישחת בידי עולם שמבקש השטחה. שתהיה פשוטה. שתהיה מורכבת. שלא תהיה דומה לשאר ושלא תהיה בולטת. שתדע מה היא שווה בלי לתפוס תחת על אחרים. שתרצה לתקן את העולם ותשאיר זמן לתקן את עצמה.
***
השבוע הנשמה שלה בכתה בגלל משהו שהיא לא יכולה שלא לבכות בגללו, היא רק בת 9 והתמודדות מסוימת גדולה עליה. ולמרות שהאינסטינקט של חלק מההורים אומר: שה, אל תבכי, די ממוש, לא לבכות, אני אומרת: תוציאי, עוד, תבכי עד שלא יישאר שם כלום בפנים, נו, זה לא מספיק, תשפכי לתוך הכתף שלי עוד דמעות, החולצה שלי עוד יבשה. הילדים שלי אומרים מגיל 3: הבכי הוא הספונג'ה שלנו. חייבים לשטוף מדי פעם, שלא יהיה מסריח.
השארנו את אח שלה בחוג ובדרך חזרה היא אמרה, אני צריכה לדבר. האוטו הוא מפלט כי בבית יש אוזניים. ישבנו בחניה של המכולת. חיבקתי אותה מעל בלם היד. לא ניגבתי לה את הדמעות ולא אמרתי לה להפסיק לבכות. הרגשתי בצלעות שלי את הכאב שלה, למרות שהוא לא מוכר לי, והיא בכתה כל כך יפה ועמוק ומהתחתית, שידעתי שבסוף היא מנצחת.
כשלא היו עוד דמעות, יישרתי את כף יד ימין שלי מול עיניה. עשיתי לה את חמש האצבעות. אתם לא מכירים את חמש האצבעות. כף פרושה באוויר, אצבעות שטוחות. חמסה, כשכרית הכף למטה והאצבעות למעלה. לוקחים את החמסה, מצמידים אל הגב של הילד ומטביעים בין השכמות. זה צריך להיות קצת חזק ואחיד בכל היד. כמו להטביע את צורת הכף בתבנית גבס. ביקשתי מהבת שלי שתזכור את התחושה.
בכל פעם שאת נכנסת למקום חדש, בת, תזדקפי. היד של אמא בגבך. לא נותנת לך להתכופף, להתבייש, להכניס כתפיים פנימה כמו ציפור שרועדת מקור. אם תרגישי רע עם עצמך ויתחשק לך להתקפל, היד תהיה שם להזכיר: היי ניצבת, גאה. תתיישרי.
כשתתעייפי ויתחשק לך לצנוח אחור, להישכב על עלים יבשים, להפסיק להילחם, תהיה שם היד שלי, תומכת, מונעת ממך ליפול. כשתחטפי סטירה מהחיים ותאבדי את שיווי המשקל, היד שלי תתפוס אותך בנקודת האיזון בגב, לפני שאת נזרקת. כשתטפסי בהר קשוח ולא יהיו לך כוחות לעלות, גם אז תרגישי את צריבת היד שלי בגבך. בעלייה תלולה, רגליים על צוקים - היד שם. חמש אצבעות. לפעמים סומכות, לפעמים דוחפות.
תישעני עלי, אמרתי לה. פיזית. תני לגב לסמוך על האצבעות שלי. היא נשענה. היו עוד קצת שלוליות בקרקעית. היא המשיכה לבכות אותן עד שהכל התייבש. יצאנו מהאוטו. אישה עם סימני גבס על היד. ילדה עם שקע בין השכמות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו