"כאבים של אנשים הם הגנרטור שלי"

ויקי מנילה, אם יחידנית לבן בכיתה ג׳, עוזבת סוף־סוף את בית הוריה ועוברת לתל אביב. "עד אתמול גרו בהוד השרון" – כותבת גיא עד ברומן "ויקי ויקטוריה" – "שהיו בה כל הסממנים של מקום קטן ורוחש, שהפרצופים ששוהים בו אף פעם לא חפים מפשע, כי ברור שיודעים עליהם משהו שרק מחכה לצוף. העבר שלה הדביק אותה שם למדרכה". אלא שגם בתל אביב, שבה היא מנסה להמציא את עצמה מחדש – ואולי לשוב ולהיות מי שהיתה לפני שנהפכה בלי כוונה לאֵם – היא פוגשת את עברה, אנשים ואירועים המחייבים אותה להתעמת עם השקרים שסיפרה לעצמה כל חייה. 

כמו ויקי, גם הדמויות האחרות שחייהן שלובים בחייה, נאחזות בשקרים המאפשרים להן לצלוח את ההווה ולחיות בשלום עם העבר. כולן, אולי חוץ מזוג שכניה, "עיוור ומכוערת שכמותם", המעוררים את קנאתה: "ויקי לא יכלה לסבול את השמחה שהפיצו ברחבי הסופרמרקט [...] בזחיחות של אנשים מאושרים". 

"ויקי ויקטוריה" (הוצאת אסיה) הוא הספר השישי של גיא עד. קדמו לו בין השאר קובץ הסיפורים "אגו מלו" (בבל, 1999), והרומן "הבארשבעים" (כנרת, זמורה־ביתן, 2012), שהיה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר. עד, בת 56, נולדה וגדלה בבאר שבע, חייתה גם בניו יורק ומתגוררת היום בתל אביב. היא אֵם למיכאל בן ה־25 ולנעמי בת ה־14.

השרירותיות של הזוגיות

עד ובן זוגה עידן מקיימים "פרק ב׳" משותף - הם נישאו, התגרשו לאחר הולדת בנם, וכעבור עשור בנפרד חזרו לחיות יחד. הפרט הביוגרפי הזה מעורר רושם רומנטי ואופטימי. ואילו ב"ויקי ויקטוריה" הזוגיות נתפסת כפיקציה, שדה קרב, סמל סטטוס, בימה להעמדות פנים, אלימות, ויתור על העצמי עד כדי מחיקתו. בוודאי לא כמקור לאושר ולנחמה. 

"מפתיע שזה מה שמצאת בספר. יותר מנושא הזוגיות, עניין אותי לבדוק את שאלת ההורות - כמו שבוחנים פסל, מכל זווית אפשרית. יש ברומן שתי טעויות שמחייבות שתי משפחות להגיב, וכל אחת מהן מגיבה אחרת, בוחרת בסוג אחר של הורות, ובשני המקרים יש לזה השלכות קשות, ואין דרך להימנע מהן".

אולי קראתי את הספר במשקפי תפיסת האנטי־זוגיות שלי. הרי יש בסיפור אישה שמסרבת לראות שבעלה בוגד בה, אישה שמדמיינת לה זוגיות שאינה קיימת, גבר שלא מפסיק לבגוד ולנצל... 

"לא שאפתי להציג את הזוגיות כדבר נורא, אבל אני מבינה שהדברים נאמרו. בעיניי, זוגיות היא משהו שרירותי בהרבה ממה שחושבים, שהמיסטיקה הרומנטית סביבו היא בולשיט. הבנתי את זה מהזוגיות שלי. אני חיה עם אדם שנפרדתי ממנו וחזרתי אליו. אם אנשים היו נחמדים לבני הזוג שלהם כמו שהם נחמדים לחברים ולחברות שלהם, לזרים, הזוגיות היתה עניין הרבה יותר פשוט. הרי הנישואים הם מוסד פוליטי, ולכן לא מפתיע שהם לא מתאימים לכל אדם, ושהם הולכים ומתפוררים".

"שפחה של הנפש"

גם סביב ההורות יש המון מיסטיקה.

"כמובן. ויקי מחליטה ללדת את הבן שלה כי היא רואה בהפיכתה לאם משהו גדול ונשגב, ורק בהמשך מבינה שזו היתה טעות ושאין לה דרך לתקן אותה. מנגד, ההורים שלה ניסו המון פעמים להביא עוד ילדים לעולם ולא יכלו, והיא פשוט לא היתה מסוגלת להפיל. גליה, החברה שלה, מעריצה אותה על האומץ שלה להיות בהיריון בגיל צעיר כל כך, 22 או משהו. אילן, אבא של גליה, הוא אבא טוב, אבל מתמודד עם דברים לא פשוטים. ההורים של ויקטוריה - שאינה ויקי! - מציגים תפיסה שלפיה להורים יש תמיד פרספקטיבה והם יודעים מה טוב ומה לעשות. 

"הבן שלי נולד בניו יורק. גרנו אז בלופט, הבאנו אותו הביתה במעלית תעשייתית והנחנו אותו על הרצפה בלופט, ואני זוכרת שצחקתי על עצמי, כי לרגע הרגשתי כאילו הבאנו הביתה רהיט חדש וחשוב, נכס. קצת התביישתי בהרגשה הזאת. לא שלא שמחתי נורא בתינוק, אבל... ואת התפקיד הזה נתתי בספר לגאולה, שאין לה ילדים ורואה בעיני כולם את הצער והרחמים עליה. אבל היא בסדר עם זה, כי היא לא חווה את זה כאובדן. כמו שהיא בסדר עם הכיעור שלה. זו דמות שאני כל כך אוהבת".

הרומן קצר מאוד אבל עשיר בדמויות במסלולי חיים מגוונים, וביחסים דינמיים ביניהן. מה הסיבה לכך?  

"הספר דחוס מאוד, כי אני אדם מאוד אינטנסיבי בתפיסה הרגשית שלי. כרגיל אצלי בכתיבה, החלק הרגשי שאוב מהאוטוביוגרפיה הרגשית שלי. זה לא אמור להפתיע, הרי לכל אחד יש סיפור אחד לספר, ובמקרה שלי מדובר באובדן. אבא שלי מת כשהייתי בת 17, והיתמות הזאת תמיד נוכחת. בכל סיפור שאכתוב יהיה מוות, תהיה לוויה.

"כמו כן, כל הדמויות ברומן מבוססות על אנשים שהסיפורים שלהם חדרו לחיים שלי, בצורות שונות - אנשים שראיתי בשכונה ונחרטו בתוכי בלי שהכרתי אותם והשלכתי עליהם סיפורים, חברה שגדלה איתי בבאר שבע, עברה לתל אביב וקרה לה מה שקרה לוויקטוריה - אנשים שלא יצאו לי מהראש. ההבנות והכאבים שאני רואה באנשים הם הגנרטור שלי".

לחיים או רק לכתיבה?

"לכתיבה בוודאי, שם אני קצת שפחה של הנפש. אבל גם לחיים. אין דרך לחיות בלי להתחבר לכאב".

געגועים לאברמסקי

עסקת הרבה באוכל. הקדשת את הספר למסעדן והעיתונאי שאול אברון.

"הוא היה חבר נפש יקר שלימד אותי המון על אוכל, על העיר הזאת, על החיים. אני וחברים אחרים אמרנו לו שהוא הרס לנו את החֵך מפני שלימד אותנו כל כך הרבה דברים על אוכל טוב, שאנחנו כבר לא מסוגלים ליהנות מדברים אחרים. השתמשתי ברומן גם בפרטים מהביוגרפיה שלו. בכוונה קראתי לבר בספר "אברמסקי", זה היה שמו לפני העברות ל"אברון", ונתתי לבר מקום מרכזי בספר, כי לשאול ול"יועזר" שלו ולסצנת האוכל בתל אביב אז היה מקום חשוב בעיצוב של מי שאני".

תל אביב היא דמות מרכזית בספר.

"כי רציתי לדבר על האופן שבו אנחנו מושפעים זה מזה, במין השראה אלקטרומגנטית. בעיר זה מאוד נוכח. החיים שלנו כל הזמן נוגעים בחיים של אחרים".

המגע עם אחרים, לפי "ויקי ויקטוריה", הוא הסיכוי שלנו לגאולה: החמלה שלנו זה כלפי זה. 

"בוודאי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו