מרד הקנאים

אחרי 11 בספטמבר 2001 הזמין כתב העת "גרנטה" אינטלקטואלים אירופאים, בריטים ואסיאתים להתייצב להכרעת הדין על "אמריקה". האינטלקטואל הבריטי ג'ון גריי כתב כי אמריקה למעשה היא ה"לא נודעת". יש סטריאוטיפים, אבל גדולי הספרות והרוח שלה עומדים בסתירה מוחלטת להם; למשל ה. ל. מנקן והרמן מלוויל. הספרות הגדולה שלהם עולה על האירופית, ורק הרוסים מתחרים בהם (ועולים עליהם). "בשקט, כמעט בצורה בלתי מורגשת, אמריקה חדשה נולדת", כתב גריי אחרי מתקפת 11 בספטמבר על ניו יורק ועל וושינגטון, "אמריקה שהיא יצירתית, מלאת סתירות ובלתי מוגדרת כמו שהיתה אמריקה תמיד בעבר".

הסופר הצ'כי איוואן קלימה נזכר ברגע מכריע בחייו, כשהיה ילד בן 10 והובל על ידי הגרמנים למחנה הריכוז טרזיינשטט. "באותו יום בדיוק גרמניה יצאה למלחמה נגד ארה"ב. זה היה לגמרי פרדוקסלי; באמצע הייאוש על מה שקרה להם, האנשים סביבי התחבקו זה עם זה. הם האמינו שעם כניסתה של אמריקה למלחמה, הגיע הרגע המכריע והמלחמה תסתיים בקרוב - אבדה תקוותו של היטלר לניצחון", הוא כתב.

"ברגע שקורית תאונה או אפילו אסון, הם פועלים, זה לא חייב להיות פיגוע טרור". קלימה חווה את המגף הסטליניסטי בצ'כוסלובקיה. "זה תמיד היה בשבילי מקור עידוד, לדעת שקיימת שם יבשת שלמה שבה ניתן לחיות כאדם חופשי; מקום שבו לא עוצרים אנשים בגלל היחס שלהם למשטר, שלא מחרימים ספרים או מטילים איסור על סופרים, ולא מגרשים פרופסורים מאוניברסיטאות בגלל שהם מתנגדים לאידיאולוגיה טוטליטרית כזאת או אחרת או כל אידיאולוגיה אחרת".

דוריס לסינג גרסה, כבר לפני 19 שנה, שהאוניברסיטאות באמריקה נהרסות תחת תכתיבי הפוליטיקלי קורקט. "אמריקה היא הקרקע שעליה אנחנו עומדים", כתב סופר אירי. מייקל איגנטייף, פרופסור בהרווארד ופוליטיקאי קנדי, כתב שהוא תמיד מזדהה יותר עם המטרות הגדולות של אמריקה מאשר של ארצו, קנדה.

אני שואל את עצמי אם קלימה הצ'כי יכול להאמין שאמריקה של היום עומדת משותקת ואובדת עצות מול מתקפה מבפנים. הוא בוודאי לא היה מעלה על דעתו, שהאקלים האינטלקטואלי באמריקה של היום הוא כזה שדווקא כן מגרשים פרופסורים מאוניברסיטאות וכן מחרימים ספרים. והכי גרוע, באמריקה של השבוע וחצי האחרונים, אנשים אינם חופשיים אלא חיים תחת פחד. רודנות של אספסוף המאמין באידיאולוגיה טוטליטרית תופסת שלטון ברחובות.

ג'ורג' אורוול כבר סיכם בשבילנו את המציאות, כולל הריגתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס. ממש לפני מותו, אחרי ש"1984" יצא והוא שכב במיטתו חולה בשחפת, הוא אמר: "משהו כמו '1984' יכול לקרות. זה הכיוון לעתיד. בעולמנו לא יהיו יותר רגשות אלא רק פחד, זעם, תחושת ניצחון והשפלה עצמית. יצר המין יוכחד. נבטל את האורגזמה. לא תהיה עוד נאמנות מלבד נאמנות למפלגה. ותמיד יישאר שיכרון הכוח. בכל רגע. אנשים יחוו תחושות ניצחון, יהיה ריגוש לדרוך על האויב. בייחוד כשזה אויב חסר אונים. אם אתה רוצה תמונה של העתיד: תדמיין מגף דורך על פנים אנושיות, עד אין קץ. יש מוסר השכל מכל המצב הזה, והוא פשוט: אל תיתנו לזה לקרות. זה תלוי בכם".

שבירה כמו ביצת פברז'ה

בארה"ב הרגשתי תחושת דחייה: שממה ביורוקרטית, ספורט לאומי של מעשי טבח. קרוב הגדיר את הגיחות לארה"ב כסיור בתוך לווייתן מת. גם הקורונה נראתה כקללה על חברה שלא מעוררת הזדהות

בעשור האחרון איבדתי את האהבה שלי לאמריקה. בעיניי לאורך השנים היא היתה משהו כמו "מולדת שנייה". היא היתה התקווה הגדולה של אלה שנמחצו תחת אגרוף של משטרי דיכוי טוטליטריים. היא היתה נס בזמן מלחמת העולם השנייה. בלעדיה אדולף היטלר והיפנים היו מולכים שנים ארוכות. לאחר מכן, אמריקה היתה התקווה הגדולה של מדוכאי המשטר הקומוניסטי. שלא לדבר על כך שהיא ממש הצילה את מחציתה של קוריאה, דרום קוריאה, ממחנה הריכוז של צפון קוריאה ושושלת הרודנים הקומוניסטית של קים איל־סונג וצאצאו האחרון קים ג'ונג־און.

תומס פרידמן, עיתונאי ה"ניו יורק טיימס", אמר ל־CNBC: "אני חושש שלראשונה בחיי לא יהיו בחירות הוגנות" // צילום: אי.אף.פי

אבל בעשור של הנשיא אובאמה הבשילו תהליכים. אמריקה הפשוטה והחייכנית, העמוקה כמו פנקייק, התמלאה ברגשות אשם. מי שקורא את אותו גיליון "גרנטה" מלפני 19 שנים מוצא שהליברלים וגם השמאלנים אוהבים בדרכם את אמריקה ומצפים ממנה לגדולות, גם במשבר הנורא שפקד אותה.

היחידים שלא הביעו שום אהדה היו אינטלקטואלים מוסלמים או ערבים. בשבילם ערכים כמו "דמוקרטיה", "שלום" ו"שוויון" היו זיוף אחד גדול שמכסה על פעילות ה־CIA. השקפת עולמם האנטי־אמריקנית הפכה לדומיננטית בקמפוסים האוניברסיטאיים האמריקניים. שלטון הפוליטיקלי קורקט והמלחמה נגד חופש הדיבור והמחשבה באקדמיה האמריקנית הלך והתפשט. דורות של סטודנטים חדורי תפיסות אנטי־אמריקניות פנאטיות נפלטו לשוק, נפלטו ונקלטו במסדרונות הביורוקרטיה האמריקנית ובוודאי שהם מילאו את שורות האקדמיה. כבר לפני שנים טענתי שהפעלתנות המטורפת בקמפוסים רבים נגד ישראל, נגד הציונות ובעד הפלשתינים מחביאה בתוכה תפיסות נגד הדמוקרטיה האמריקנית עצמה.

בכמה ביקורים בעשור וחצי האחרונים הרגשתי שמה שקורה שם דוחה אותי. שממה ביורוקרטית מעיקה. ספורט לאומי של מעשי טבח המוניים, בייחוד בבתי ספר. מישהו קרוב הגדיר את הגיחות לארה"ב כסיור בתוך לווייתן מת. גם אסון הקורונה, בייחוד במדינות מזרח ארה"ב וניו יורק, נראה כקללה שנפלה על חברה שלא מעוררת הזדהות.

אלא שהשבוע קרה לי משהו דומה לתגובת 11 בספטמבר. בעקבות ההרג של ג'ורג' פלויד בידי שוטר נוצרה תחושה ברורה שארה"ב מותקפת מבפנים. מה שהתחיל כ"מחאות" הפך למהומות, להרס, לשריפות. המצעדים וההפגנות הפכו לכיסוי עבור מבצעי אנרכיה אלימה.

"אני אדם אופטימי בדרך כלל", אמר השבוע תומס פרידמן ("ניו יורק טיימס") בראיון ל־CNBC. "אבל מעולם, אף פעם בכל ימי חיי, לא הייתי מודאג יותר לגורלה של ארצי. יש לי ידידה שמוצאה מזימבבואה. היא אמרה לי: 'אתם האמריקנים בועטים בארצכם כאילו שהיא כדורגל. תיזהרו. זה לא כדורגל. זאת ביצת פברז'ה. אתם יכולים להפיל אותה ולשבור את הכל".

פרידמן נזכר בימיו בביירות במלחמת האזרחים הלבנונית. "ראיתי איך ציביליזציה מתפרקת. ראיתי כמה דק הציפוי שמכסה על הציביליזציה. אני חושש שלראשונה בחיי לא יהיו בחירות הוגנות וחופשיות ולראשונה לא תהיה העברה נורמלית של השלטון. מי שלא פוחד משבירת הפברז'ה - כנראה לא שם לב מה קורה".

סתם מהומות שפורצות לפתע ודועכות לא היו מדאיגות כל כך. אבל אכן, מי ששם לב, ברור שיש ארגון מאחורי מה שה"ניו יורקר" מכנה "התקוממות אמריקנית". זו הגדרה חיובית לכאורה למה שאחרים מגדירים כמרד שמטרתו היא אכן הפלת השלטון.

סוכן חשאי שהיה בעברו בצוות הבית הלבן של הנשיא אובאמה בשם דן בונג'ינו, אמר לפוקס ניוז: "הטקטיקה מול הבית הלבן מתוחכמת מאוד. הם מרימים ומחליפים, הם זזים מסביב ומנסים לפגוע בנקודות אסטרטגיות של הבית הלבן. ידידים שלי אומרים שגורמים מוכרים מההנהגה של (ארגון) 'אנטיפה' נמצאים שם, מארגנים שם את העניינים. זו לא התרחשות פלילית רגילה. זה מרד מתוחכם. זו לא בדיחה. מנסים לתפוס את השלטון. אנחנו מדברים על מרידה. צריך לעצור את זה. או שזה לא ייגמר טוב".

השאלה היא למה הפעם זה נראה רציני ומדאיג יותר. ב־1992 היו מהומות הרסניות בלוס אנג'לס בעקבות הריגתו של רודני קינג. הסעיף בחוק שמתיר הפעלת הצבא נגד מרידה הופעל. אבל לא היתה הרגשה של התמוטטות. מזכירים הרבה את המהומות האלימות שהחלו לטלטל את אמריקה מאז 1965. מרכזי ערים עלו אז באש, וכך למשל נחרבה שכונת וואטס בלוס אנג'לס, ונחרבו חלקים בניוארק. ב־68', מהומות בדטרויט ובשיקגו ובעוד עשרות רבות של ערים. במהומות הגדולות של אותן שנים נהרגו עשרות בני אדם בכל מוקד תבערה.

הפעם לכאורה מספר הנפגעים קטן יותר, כך גם מספר ההרוגים. אך תושבי הערים מרגישים בלתי מוגנים, האלימות מכוונת נגד עוברים ושבים תמימים, נגד חנויות של אנשים פשוטים או של רשתות.

אווירת הביזה והאלימות האקראית נועדו בכוונה לייצר תחושה שהמדינה התאדתה ואיש לא יגן עליך מפני העריצות שמשמרות המהפכה האדומים משליטים עכשיו ברחובות ובבתים. הותקפו סמלי השלטון. חוללה הכנסייה המסורתית של הנשיאים וכן ה"לינקולן מונומנט".

שמעתי מאנשים שחיים בניו יורק שהם מרגישים שארה"ב לא תוכל להתאושש מהמכה הכפולה של המגיפה, ועכשיו של המרד הניהיליסטי המונהג בידי "אנטיפה" ו"חיי שחורים נחשבים". הנשיא טראמפ לא מעניק את המנהיגות הראויה גם בתקופת המגיפה וגם עכשיו. הוא צודק בתפיסה שלו, שמדובר אכן במרידה וצריך לשים לזה סוף בכל האמצעים.

אבל אם המצב רציני אז ההתנהלות שלו מול מושלי המדינות שעריהן עולות באש, היא לא רצינית. במקום לשבת איתם בשקט ולהגיע לתוכנית אמיתית, אופרטיבית, רחבה, להחזרת החוק והסדר על כנם, הוא מגנה אותם על כך שהם חלשים ולא משתלטים על המהומה. צריך לדעת לדפוק על השולחן, אבל במקביל להיות מעשי. אתה לא מכבה שריפה על ידי ציוצי טוויטר.

"הדברים עוד יכולים להידרדר ולהפוך לגרועים יותר", אמר טאקר קרלסון. "הם יכולים להפוך לחמורים ואלימים יותר. כך שאולי זאת רק ההתחלה. האמריקנים פוחדים. האלמנטים הגרועים וההרסניים ביותר תופסים שליטה. הם לא עשו דבר לבניין האומה, ועכשיו הם מחריבים אותה".

זהות שנרכשת במלחמה

קריאות אובאמה ואחיו של ההרוג ג'ורג' פלויד לממש את זכות ההצבעה מלמדות שהזרמים הרדיקליים לא מחשיבים את ההליך האלקטורלי כמרכיב בדמוקרטיה

לפני ארבע שנים וחצי היו בודדים שטענו שמה שמתרחש בסוריה יכול לקרות גם במדינות מערביות דמוקרטיות. מדובר בהתאדות פתאומית של שלטון החוק. מרוב מלחמה למען "הצדק", ההרוג הראשון במאבק הוא החוק. מול העיניים אפשר לראות שכאשר לוחמים למען הצדק, מותר פתאום להעלות בניינים באש, מותר להפוך מכוניות, להצית אותן. מותר לבזוז ומותר להרוג.

באוניברסיטאות האמריקניות ובתקשורת הזרם המרכזי כבר אין חברה אמריקנית, ובוודאי לא אומה אמריקנית. ברני סנדרס התקשה להוציא מפיו את המילים "העם האמריקני"; הוא דיבר על האוכלוסייה בארץ הזאת.

מה בכל זאת יש? יש קבוצות זהות. הומואים, לסביות, נשים, טרנסג'נדרים, שחורים, מהגרים, לבנים - היהודים כלולים. יש אסיאתים. הזהות שלך נרכשת על ידי מלחמה נגד לבנים, יהודים, אמריקה. ראשי ערים ומושלי מדינות דמוקרטים לא היו מסוגלים להתייצב נגד מסע ההרס; הם היססו ושידרו שהם מבינים את זה, שהם מזדהים. הם ראו את הזוועה הזאת דרך הפריזמה הפוליטית.

הדמוקרטים מנסים להפנות את האש נגד הנשיא טראמפ; לעשות ספין, להתכחש למה שקורה באמת ולהאשים את טראמפ שהוא מלבה את האש. כל גל של היסטריה פוליטית בשנים האחרונות הופנה כנגד טראמפ. השנאה שלובתה כלפיו הכשירה את הלבבות לאלימות. במבט לבחירות בנובמבר, מצבו של טראמפ לא טוב. אבל יכול לפעול לטובתו האפקט של "הרוב הדומם" הדורש "חוק וסדר". זה היה הסנטימנט הציבורי שמינף את ריצ'רד ניקסון פעמיים לנשיאות, ב־1968 וב־1972. יותר ויותר מדינות מתנדנדות. מדינה כמו מינסוטה, שהיא ליברלית ודמוקרטית בדרך כלל, יכולה ליפול בצד הרפובליקני.

מנגד, מדינות דרומיות שהיו בכיס של טראמפ עברו שינויים דמוגרפיים, והן כבר לא בכיסו. קריאותיהם של אישים שונים בצד הדמוקרטי לממש את זכות ההצבעה, כפי שאמר למשל הנשיא לשעבר אובאמה או אחיו של הנרצח במיניאפוליס, רק מלמדות שהזרמים הרדיקליים כבר לא מחשיבים את ההליך הפוליטי האלקטורלי כמרכיב בדמוקרטיה. הדמוקרטיה בשבילם היא נגזרת חד־ממדית: גזענות ו"שוויון".

זה סרגל שפועל כמו גיליוטינה, ובאמצעותו אפשר לחסל את ערכי החופש ולהשליט טרור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו