העזנו לסלף: לא ככה נראה האירוויזיון בת"א

בצל החזרה ההדרגתית לשגרה בתום הגל הראשון של הקורונה, כמעט ושכחנו שהשבוע מציינים שנה לאירוויזיון 2019בתל אביב. אבל לא כולם שכחו. אם תזפזפו לרגע הרחק משורדי ה-VIP והמתחתנים ממבט ראשון, תגלו שבכאן 11 שלפו את "העזנו לחלום" של אורנה בן דור, סדרת דוקו בת שלושה פרקים שמבטיחה הצצה לאחורי הקלעים של הפקת הטלוויזיה המרשימה ביותר שנראתה בלבנט, כנגד כל הסיכויים.

ואין ספק שיש ממה להתרשם ואפילולהתמוגג מההישג הישראלי, בתקופה בה התדמית שלנו בעולם לא היתה מזהירה בלשון המעטה, הרבה בגלל התעמולה העיקשת של מלעיזי ה-BDS שזוכים לתהודה מדאיגה. מצפייה בתעמולת הנגד ב"העזנו לחלום", ברור כשמש שהצוות המקומי שהוביל את המשדר בצוותא עם נציגי השידור האירופי ראוי לתשואות. הבעיה היא שזהו המוטיב היחידי שנמרח על פני שלושת הפרקים - טפיחה עצמית על השכם במקום החשיפה שהובטחה לנו בפרומואים, ונדמה שהתחקיר התיעודי הופקר לטובת מיצג יחסי ציבור בלתי מתנצלים של תאגיד השידור הציבורי. אתהספסרות בכרטיסי האירועאתם זוכרים? ובכן, בתאגיד שכחו, על אף שהפדיחה הגדולה פורסמה גם מעבר לים.

גם כשיש הפוגה מנפלאות מתחם אקספו תל אביב לטובת סיפור חייה של לוסי איוב - כבודה במקומה מונח, מה גם שעשתה עבודה מצוינת - מדובר בעוד תזכורת מצד המושכים בחוטים שהמנחה היא תגלית שהם השכילו לטפח. "זה לא מקרה שלוסי הפכה להיות הפנים של האירוויזיון", מפרשנת בן דור בציוריות ומזכירה שאיוב היא בת לאם יהודייה ואב ערבי ובכך מסמלת דו קיום, הכלה וסובלנות, "המטרה שלשמה קם האירוויזיון". נותר רק לפתוח את אפליקציית ווייז (הישראלית, לא לשכוח), כי המסלול לשלום עולמי בחסות השואו הראוותני באירופה כבר שם. כלומר, כאן.

גילוי נאות, בימים כתיקונם עבדכם הנאמן משמש כשליח של "ישראל היום" בלוס אנג'לס, אך לרגל האירוויזיון הגעתי לארץ מטעם מגזין המוזיקה המוביל "בילבורד". וזה לא שלפתע לאמריקנים אכפת מהי אותה מפלצת רועשת מאירופה בה צופים מידי שנה קרוב ל-200 מיליון איש, הגעתי כנציג התקשורת היחידי מארה"ב משתי סיבות: הראשונה היתה האופציה שיזרקו טילים בזמן המשדר והשנייה היתהמדונה.

•הגיע הזמן להודות: מדונה כבר מזמן לא מלכה

•"לא האמנתי כמה גרוע זה יכול להיות"

על מלכת הפופ והדרמה סביבה, שבאמת עשתה כותרות ברחבי הגלובוס בימים שקדמו לגמר, לא תשמעו דבר בדוקו הנרחב בן שלושת הפרקים. שום אזכור לסכנת הביטול, להקלטת הזיופים מהחזרות שפורסמה ב"ישראל היום"ועשתה רעש בכל העולם, ובוודאי שלא לפוסט מורטם ולאמירה הפוליטית. האם אנשיה לא אישרו שימוש בדמותה או שמה בדוקו? יכול להיות. אך באותה נשימה יש לציין שגם לפרובוקציה האיסלנדית לא מצאו מקום בסדרה.

ואתם יודעים מה? גם את עניין איום הטרור יש לשים בפרופורציות. עד שבוע האירוויזיון הרוחות נרגעו, ומשיחות עם אורחים בינלאומיים עלה דווקא הקונצנזוס שהסיכון הביטחוני היה כאין וכאפס לעומתהמחירים המופקעים שנכפו עליהם, ואלו באמת כמעט ומנעו מהם להגיע. המעריצים המושבעים היו מוכנים "לחרף נפשם" ולטוס לישראל, אך עלויות הכרטיסים המופרזות ונצלנות ענף התיירות הישראלי – הם שהותירו דאגות רבות בלבם. עם זאת, בסדרה התיעודית הסתפקו בכמה סינקים חינניים מהתיירים, שבחים לכפר האירוויזיון בטיילת, ואותו גימיק שחוק של קהל מסיבות האירוויזיון השבועיות. מדוע טואטאה הצדה הפארסה התיירותית, שהמעריצים ייזכרו לשמצה הרבה לפני החתול של נטע? לא מחמיא, לא בדוקו? או שמא את זה פשוט שכחו לתעד? דבר אחד בטוח, שום תעוזה לא היתה כאן.