מול הקורונה, גם בשכול: הרופאים שאיבדו את יקיריהם יילחמו גם היום על חיי המטופלים

ד"ר נורית שדמי לא תוכל להתייחד עם זכר אביה • רון מזרחי מתגעגעת לאחותה • ד"ר ערן טל אור לא יגיע לקבר אביו לראשונה זה 50 שנה • גם ביום שבו הפצע האישי נפתח, אנשי הרפואה נמצאים בחזית

נלחמים מול הקורונה גם לאחר שאיבדו את היקר מכל // צילום: גיל אליהו/ג'יני

גם ביום שבו הפצע האישי נפתח, אנשי רפואה נמצאים בחזית: סיפורם של שלושה אנשים רפואה שנלחמים בקורונה אבל איבדו את היקר להם מכל.

ד"ר ערן טל אור, בנו של סרן יאיר טלר ז"ל

כשסרן יאיר טלר ז"ל לקה בלוקמיה, קרא מפקד חיל האוויר דאז, עזר ויצמן, לחבריו לנשק לתרום לו "דם חם" בניסיון נואש למגר את המחלה. כל עתידו היה עוד לפניו: הוא הספיק לסיים בתוך שנתיים לימודי תואר ראשון במזרחנות, והיה אמור לקבל את הפיקוד על היחידה לפענוח תצלומי אוויר בלהק מודיעין של חיל האוויר.

סרן יאיר טלר ז"ל ובנו ערן // צילום: באדיבות המשפחה
סרן יאיר טלר ז"ל ובנו ערן // צילום: באדיבות המשפחה

חודש וחצי בלבד אחר כך נכנע סרן טלר למחלה, ובגיל 27 בלבד הוא הותיר אחריו אישה וילד בן ארבע וחצי. 60 שנים חלפו מאז, והיום אותו ילד הוא ד"ר ערן טל אור, המשמש מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי פדה פוריה שליד טבריה.

"זאת מלחמה אמיתית, כי בעוד שבמחלקת הקורונה יודעים שכולם חולי קורונה, אנחנו מקבלים את כל המטופלים שמגיעים לבית החולים, ולא יודעים אם הם חיובים או שליליים", אומר ד"ר טל אור, "אנחנו בחזית הלא נודע, וזה משנה את כל צורת העבודה שלנו".

כמי שעומד בחזית המלחמה בקורונה, וכבן שכול לחלל צה"ל, תומך ד"ר טל אור באיסור שהוטל על המשפחות השכולות לעלות לקברי יקיריהן ביום הזיכרון. "אני כבר 50 שנה עולה לקבר של אבא שלי ביום הזיכרון, והשנה לראשונה זה לא יקרה. אני מניח שלהורים שכולים זה הרבה יותר קשה מאשר לילדים שכולים, אבל עם כל הכאב, אני מבין שהסיכון בעלייה בצורה המונית לבתי הקברות הוא מאוד גדול".

ד"ר טל אור // צילום ארכיון: גיל אליהו/ג'יני
ד"ר טל אור // צילום ארכיון: גיל אליהו/ג'יני

רון מזרחי, אחותה של סמל עינב מדהלה ז"ל

את ימי הזיכרון ב־22 השנים האחרונות, רגילה רון מזרחי, אחות בבית החולים קפלן ברחובות, לעבור עם חיבוק של כ־200 איש: בני משפחה וחברים של אחותה, סמל עינב מדהלה ז"ל, שנהרגה בהיותה בת 19. השנה רון, אמה צפורה והאחים צחי ורון, יציינו את יום הזיכרון בבתים.

רון הייתה בת חמש וחצי כשעינב נהרגה בספטמבר 1997. זה קרה בתאונת דרכים צבאית בין מוצב ורד בגבול הלבנון שבו שירתה לחורשת טל. "אחותי היתה בחיל רגלים בגזרה לא שקטה. אמא שלי כל הזמן שאלה איך את לא מפחדת. אחותי אמרה שזה 'עובר מעליה'". אבל אז הנורא מכל קרה - ודווקא בתאונת דרכים. "חודש לפני שהיא מתה היה לי יום הולדת. היא לא יכלה להיות אז היא הכינה לי מראש עוגה ענקית וקנתה לי הרבה מתנות. לא הספקתי להגיד לה תודה". 

רון מזרחי עם תמונת אחותה עינב ז"ל // צילום: לירון מולדובן
רון מזרחי עם תמונת אחותה עינב ז"ל // צילום: לירון מולדובן

בימי הקורונה, מצאה עצמה מזרחי בחזית: במיון של בית החולים. "אנחנו מוגנים מכף רגל ועד ראש ומבצעים את בדיקות הקורונה". לדברי רון, בתקופה זו עינב חסרה לה במיוחד. "אני מחכה לעצה שלה והיא חסרה לי בהמון מקומות. בגלל האהבה הגדולה שלה לבני אדם, היא היתה מחזקת אותי בתקופה הזו, שבה אנחנו גם בחזית".

ד"ר נורית שדמי, בתו של סא"ל אוהד שדמי ז"ל

ד"ר נורית שדמי היתה בסך הכל בת חודשיים וחצי כשאביה, הטייס סא"ל אוהד שדמי ז"ל, נהרג בתאונת אימונים במארס 1970. אבל אף שבקושי הספיקה להכירו, הזיכרון הפך לחלק בלתי נפרד מחייה. 

"בעצם לא הכרתי את אבא, אבל לאורך השנים הכרתי את דמותו", מספר ד"ר שדמי, סגנית מנהל מחלקה אורתופדית ב' בביה"ח הלל יפה בחדרה, "הוא היה איש די נערץ על פקודיו. היו שני סבבים שבהם הוא פיקד על טייסת. הוא פיקד על טייסת במלחמת ששת הימים והיא לא איבדה אף טייס". 

סא"ל אוהד שדמי ז"ל // תמונה באדיבות המשפחה
סא"ל אוהד שדמי ז"ל // תמונה באדיבות המשפחה

השנה הופרעה ההתייחדות ביום הזיכרון על ידי נגיף הקורונה. זו לא רק שגרת העבודה שהשתנתה בגלל החלוקה לצוותים שאינם נפגשים כדי להימנע מהידבקות מקרית. גם כשד"ר שדמי מגיעה הביתה, היא עדיין בכוננות. "בכל שנה אנחנו הולכים לטקסים של יום הזיכרון בהר הטייסים ובטייסת שבה הוא נהרג", מוסיפה ד"ר שדמי.

"העיקר זה להיות יחד ביום הזה, אני, שתי אחיותיי ואמא שלי. אמא גרה בדיור מוגן והיא בעצם נצורה שם חודש וחצי. לא נוכל להיות איתה ביום הזיכרון. זה קשה. אלו לא ימים פשוטים. הטקסים יהיו חסרים".  

ד"ר שדמי
ד"ר שדמי

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר