כל מה שאבקש ביום הזיכרון הזה: שקט טהור

בני, טור' אהד בכרך, היה חייל, בשבוע הראשון לשירותו הצבאי, כאשר נרצח על ידי מחבלים, על שפת המפל בוואדי קלט. בן 18 היה. 25 שנה עברו מאז.

סבו של אהד, יוסף אריה, אבי בעלי, נפל במלחמת השחרור. 72 שנה עברו מאז.

יום הזיכרון השנה איננו "כתמול שלשום". היום שבו אנו מזכירים את הנופלים במלחמות ישראל פוגש אותנו השנה בעיצומה של מלחמה אחרת - המלחמה על החיים. "חיים בצל הקורונה". רחובות נטושים. נדנדה ריקה. שולחן בפתח בית קפה סגור ועליו כתם קפה אחרון. ושקט. המון שקט.

את השקט הזה אבקש.

השנה "יום הזיכרון" הוא אחר. בתי הקברות הצבאיים יישארו ריקים. שורות של מצבות אבן שותקות. לא הורים ומשפחות ליד קבר הבן, האב, האח, החבר. לא יד מלטפת אבן קרה. לא "אל מלא רחמים". שקט. את השקט הזה אבקש.

שקט ללא כל דבר של חומר שיש בו לחצוץ. שקט נקי, תמים. שקט שיתמלא בכל האהבה, החמלה הכאב וההזדהות. שקט שידבר את כל מה שאי אפשר להגיד במילים. שקט של קשר דק מן הדק ועבה וחזק המחבר בין הלבבות.

את השקט הטהור הזה אבקש.

השנה יום הזיכרון יהיה מלא בשקט של "אין". רחבת הכותל תהיה ריקה בפתיחת יום הזיכרון ורחבת הטקס בהר הרצל תהיה ריקה בטקס המעבר בין זיכרון לעצמאות. הדגל יונף, החצוצרה תשמיע תקיעה וממול ידממו שורות ארוכות של ספסלים ריקים. ברגע הנדיר הזה, בדממה הזועקת הזו, לרגע קצר אחד נוכל לנגוע ב"אין" הכואב ללא גבול, של מות הנופלים, של "היעדר חייהם".

את השקט הזה של "האין" אבקש. יום הזיכרון השנה הוא אחר, יום של שקט.

בתוך השקט הזה יהיה מקום אינסופי לכאב, הדמעות, הגעגוע. בתוך השקט הזה יודלקו הנרות.