מנגינת החיים של האחות תמר

חות מעל ומעבר: תמר מדסון־גרוסמן (36) מנטף היא אחות במחלקת אונקולוגיה בהדסה, שהתגייסה למחלקתהקורונהב"מתחם המחלות המתפרצות" בהדסה עין כרם. מעבר לטיפול היומיומי, מתן תרופות, עירויים ולקיחת מדדים לחולים שבמתחם המבודד, מדסון־גרוסמן רותמת את כישורי הנגינה שלה כדי לשמח ולעודד את רוחם של המטופלים.

"ביום שלישי המחלקה מעט נרגעה אחרי ששחררנו כמה מטופלים, ואפשר היה לעצור לרגע את מרוץ הטיפול השוטף ולהכניס קצת רוח. לאחד המטופלים היתה גיטרה שביקשתי לשאול, ניגנתי ושרנו יחד למטופלים שישבו יחד בחדר את 'רקמה אנושית' ואחר כך את השיר 'יהיה שלום בחילך שלווה בארמונותייך'".

אחת המטופלות (בתמונה) היא חולת קורונה בת 93 לאחר אירוע מוחי, הסובלת גם מדמנציה ואינה מתקשרת. את אחד השירים, שאותם ניגנה כשהיא בסרבל, עם קסדה וכל ציוד המיגון, הקדישה מדסון־גרוסמן לאותה אישה. "תוך כדי הנגינה היא התחילה להרים ולהזיז בתנועת ריקוד את היד שלה שעובדת. כשסיימתי והחזקתי לה את היד, היא משכה אותה אל הפה ונתנה לה נשיקה. הדמעות ירדו מעצמן", סיפרה.

הצוותים הרפואיים בתקופה הזו צריכים להתרגל לטיפול מרחוק, בלי להניח יד על המטופל וכאשר הקרבה מצטמצמת רק לבדיקות הכרחיות. אבל בצפירה ביום הזיכרון לשואה החליטו האחות הראשית, האחות האחראית למניעת זיהומים והאחות האחראית לקשר עם המשפחות, יחד עם מדסון־גרוסמן, לצאת מחדר הבקרה, להתמגן ולהיכנס להיות עם המטופלים.

"מצאתי את עצמי מחזיקה בעמידה, בחיבוק, מטופלת בשנות ה־80 עם פגיעה מוחית שתשושה מכדי לעמוד בכוחות עצמה, שאמרה כמה חשוב לה להיות מסוגלת לעמוד את הדקה הזו בזמן הצפירה, לזכרם. היא מלמלה לאורך כל הדקה, 'לא נשכח לא נשכח', וכשהושבתי אותה חזרה בכורסה היא אספה אותי לחיבוק תודה. איך אפשר בכלל להסביר לה כמה אני מלאת הודיה על הזכות הזו של להיות יחד ברגעים האלה? שהחיבוק שהחזקתי אותה הוא מהחיבוקים הבודדים שזכיתי להם כל החודש האחרון, כמה כוחות הוא נתן לי וכמה הוא מילא אותי".

אלמנט ייחודי נוסף במחלקות הקורונה הוא שהמטופלים, שנמצאים בהפרדה מהצוות השני, מסייעים זה לזה. מדסון־גרוסמן: "אני נפעמת מהמטופלות ומהמטופלים שפגשתי בימים הללו, אלו שרק אתמול עוד נזקקו לחמצן והיו תשושים והיום השתפרו ומכינים קפה ותה למטופלת הסיעודית שלא יכולה לקום. שמכסים אותה או שקוראים זה לזה לשבת יחד בחדר המשפחות כשרואים שהעצב והבדידות משתלטים. נוצרות שם חברויות ותחושה של שותפות גורל שמוציאה מהאנשים עדינות נפש וחמלה ורוך, שפורטים על הנימים הכי שבריריים של הקיום ומרעידים לי את הלב. אני מרגישה את זה כשאני בתוך המחלקה עם המטופלים ורואה את זה דרך המסך בחדר הבקרה. אלו רגעים של יופי ועושר אנושי, שאני יודעת שאזכור וילכו איתי כל החיים".