בימים כתיקונם, ערב יום השואה הוא היום שבו הטלוויזיה הישראלית מנהלת מאבקים בינה לבין עצמה לגבי מה בעצם רצוי לשדר. ההמונים שאינם יוצאים מן הבית מחפשים תכנים טלוויזיוניים בשל העובדה שהטלוויזיה היא האופציה היחידה לבילוי המונים. אפשר להיזכר במקרים מהעבר הקרוב, כמו הוויכוחים אם צריך או לא צריך לשדר את ליגת האלופות בכדורגל ביום השואה, ולהוסיף לכך את המאבק הקבוע בשאלה אם שירותי ה-VOD צריכים להישאר פתוחים בימי הזיכרון.
אך כל הוויכוחים הללו הם חלק מהחיים שלנו לפני העידן שאנו חיים בו, זה המעצב את עצמו בדקות אלו ממש ותלוי בחסדי הנגיף הקטן. מדי ערב אנחנו צופים בטלוויזיה, בעשרות תכנים חדשים מכל סוג, במטרה להפיג את השעמום הקיומי ואת זה שכפתה עלינו השעה. עם האתגרים הללו, ערב יום השואה מהזווית הטלוויזיונית מצא עצמו מנסה להמציא עצמו מחדש בתקופה שבה הפקות חדשות והפקות מקור הן משימה כמעט בלתי אפשרית.
כאן הביאו אמש (שני) את סיפורה של מחתרת הרופאים בגטו ורשה, וחשפו הקלטות שטרם נשמעו. סיפורו של גטו ורשה הוא אחד הסיפורים המוכרים, שחומרים אינם חסרים ממנו. התחקיר ההיסטורי שנעשה כאן כמובן חושף גילויים חדשים, ובכך כוחו, אך שוב מעלה את השאלה המהותית אם הסרטים הללו צריכים לאמץ לעצמם שפה וקצב אחרים, במטרה להצמיד אליהם עוד ועוד קהלים חדשים, בטח של צעירים, שהשואה ומלחמת העולם השנייה הופכים אט-אט להיסטוריה מאוד רחוקה עבורם, נוכח היעלמותם של ניצולי השואה החיים בינינו? מדובר ביצירה קלאסית בז'אנר הדוקומנטרי, שאינה מבקשת לחדש מבחינת המבט האמנותי שלה, וזוהי כמובן החלטה הגיונית לגמרי.
הערב (שלישי) ישודר באותו הערוץ הסרט "הייתם צריכים להיות שם", שתוקף את נושא השואה דרך ההומור. לכאורה, הסרט, שמובל על ידי טל פרידמן, שייך לז'אנר החדש של הסרטים העוסקים בשואה. מודע לעצמו אולי אפילו, יש מי שיגדירו אותו כ"מגניב". אך גם הוא, כז'אנר, לא מצליח ברוב הפעמים לחדור אל ליבם של הצופים הצעירים. מה שהיה מקורי וחדשני אתמול, הופך למיינסטרים מהר מאוד, ולכזה שלא באמת מצליח לפצח ולחדש.
דווקא בשידור החוזר של "סליחה על השאלה", שעסק אמש בשאלת הדור השני והשלישי, קיבלנו אותנטיות מבורכת, שמוכיחה שוב שאם יש פורמט מצליח - אפשר לשתול בתוכו כמעט כל דבר וכל נושא, וזה פשוט יעבוד טלוויזיונית. היה כאן שיח שמצליח להתחבר גם לצופים הסקפטיים ביותר, לאלו שבהפגנתיות מתעלמים משידורי יום השואה וגם לאלו שמכורים לדבר וצופים בתוכניות הללו מדי שנה.
השנים הקרובות מציבות בפני היוצרים הדוקומנטריים וגם בפני האחראים בערוצים השונים בישראל, אתגרים לא קלים. כאשר סדרות כמו "הקנוניה נגד אמריקה" מייצרות מציאות דיסטופית בתסריט, צילום ומשחק ברמה הגבוהה ביותר, ומצליחים לקבע את עצמם אצל הצופים כיצרני מציאות - המאבק יהיה קשה יותר, ויצריך מחשבה שונה ויצירתית כדי לנסות ולהביא את האמת ההיסטורית והכאובה בדרך שתתאים לעידן שאנו חיים בו.
"רעב", "הייתם צריכים להיות שם", "סליחה על השאלה", כאן 11
• הלם: בן זיני וטיילור מלכוב נפרדו
• מי איים לשלוח לגל גדות צואה בדואר?
• 5 סיבות להצלחה של "טייגר קינג"
• "חתונה ממבט ראשון": איפה המתח?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו