באה מנוחה ליגע
מתנדבים בקיבוץ רמת דוד מבלים עם ילדי משפחות - כדי שההורים יתאווררו
בשבועות האחרונים, בכל יום בשעה 13:00, דיקלה יוחאי־רוטמן מנהלת שיחה רבת משתתפים עם כמה מתנדבים מקיבוץ רמת דוד, שבו היא גרה, בניסיון לארגן את העזרה הנדרשת לחברי הקיבוץ. ככל שהוחמרו ההגבלות על היציאה מהבית, היא גילתה שהצרכים של החברים הפכו למאתגרים יותר.
"זה מצב לא מוכר, שבו משפחות עם ילדים חייבות עזרה", היא מנסה להסביר, "יש משפחות בקיבוץ שבהן יש שני הורים עובדים, והם הרי לא יכולים להיעזר בימים אלה בסבא ובסבתא שישמרו על הילדים. יש ילדים עם צרכים מיוחדים שנמצאים בקושי גדול מאוד. אלו ילדים שביומיום מתקשים להבין מה קורה סביבם, אז עכשיו חוסר הוודאות שלהם הרבה יותר גדול. יש הורים יחידנים, שצריכים לצאת לעבודה ולא יודעים מה לעשות עם הילדים. זאת בעיה".
דיקלה (43) היא אחראית אזור במועצה האזורית עמק יזרעאל, ולפני כחודש הוצאה לחופשה, כמו שאר עובדי המועצה. יש לה שלושה ילדים, הגדולה בת 13, הקטן בן 4. בעוד הגדולות מצליחות למצוא עניין ותעסוקה בין השבילים בקיבוץ, הבן הצעיר זקוק להשגחה כל היום.
"הבנתי שהילדים ובני הנוער צריכים בעיקר להתאוורר, והמשפחות צריכות לקבל עזרה. הבן שלי הוא עם צרכים מיוחדים, לכן אני יודעת עד כמה נדרשת העזרה עם ילדים מיוחדים, במיוחד כשיש עוד עיסוק ועוד ילדים בבית.
"חשבנו עם מנהל הקהילה בקיבוץ איך אפשר לעזור לכולם, והקמנו את 'צוות קורונה', שבמסגרתו יזמנו פרויקט שבו הנערים עוזרים בשמירה על הילדים הקטנים, וכך יש רווח משולש: הנערים מתאווררים בחברה חדשה, הילדים מצידם מקבלים חברה תומכת - וההורים יכולים לצאת לעבודה, להקדיש לעצמם קצת פנאי או לשהות יותר זמן עם הילדים הנוספים".
את כל הפרויקט, שהוקם בזריזות בזכות המתנדבים הצעירים, הם מנהלים תוך שמירה על הוראות משרד הבריאות. "כל נער או נערה משויכים למשפחה אחת, ואז הם, למעשה, כמו בני משפחה שבה כל הילדים עוזרים. הם מקפידים לשטוף ידיים כשהם נכנסים לבית וכשהם יוצאים ממנו, מתקלחים כשהם חוזרים הביתה, יוצאים לטיול בקיבוץ בלי להתקרב לאחרים.
"כל אחד מהמתנדבים, וגם מהמשפחות שמקבלות עזרה, צריך להודיע מייד אם הוא מרגיש לא טוב. ככה מי שעובד מהבית יכול לעבוד בשקט, ומי שיוצא יכול לצאת בראש שקט ולדעת שהילדים שלו לא לבד. בזמן שהמתנדבת היתה עם הילד שלי, אני יכולתי להתפנות לילדות האחרות שלי, וגם להספיק עוד דברים.
"בעלי הוא עובד סוציאלי, מטפל בעצורי בית ומטפל גם באופן פרטי. הוא עושה טיפולים טלפוניים, וגם תומך בחברי הקיבוץ. הבת הגדולה מתנדבת גם היא בפרויקט, והיא מעידה שזה נותן לה אוויר לנשימה ומעודד אותה.
"בקיבוצים כמו שלנו, ששייכים לתנועה הקיבוצית, תמיד יש תחושה שעוטפים אותך. אבל עכשיו צריך את זה יותר מתמיד. אמא אחת, שהשאירה את הבן הקטן שלה עם מתנדב, סיפרה שמיהרה לחזור מהעבודה כדי לשחרר את המתנדב. אבל כשהיא ראתה שהם מסתדרים היטב, וששניהם נהנים, היא הספיקה לעשות עוד סידור או שניים.
"וזאת ברכה, לדעת שיש סביבך קהילה חמה שאפשר לסמוך עליה. התקופה הנוכחית מעוררת המון מתח אצל כולם. הקיבוץ שלנו סגר את שעריו, יש בדיקות קפדניות למי שנכנס, והמשפחות לא יכולות להיעזר בקרובי משפחה מבחוץ, שלא לדבר על סבא ועל סבתא, אז העזרה ההדדית הזו נותנת כוחות לכולם".
חיבור לנשמה
מתנדבי "מחוברים לחיים" מציעים לנזקקים עוגה, ארוחה ביתית ואהבה
לפני 17 שנה, כשהיה בן 9, איבד עשהאל שבו (26) את אמו, רחל, ואת אחיו נריה (15), צביקה (12) ואבישי (5), זכרם לברכה, בפיגוע מחריד שביצע מחבל בביתם באיתמר שבשומרון. עשהאל עצמו נפצע בכל חלקי גופו ואיבד את רגלו הימנית.
מאז השתקם בצורה מרשימה, והפך לשחקן מוביל בנבחרת ישראל בכדורסל נכים (בכיסאות גלגלים). כיום הוא מורה לחינוך גופני, ומרצה בבתי ספר, בחברות הייטק ובעמותות על סיפורו יוצא הדופן.
כשפרצה מגיפת הקורונה, על אף מגבלתו הפיזית, היה ברור לעשהאל שהוא מוכרח לעזור לקשישים ולכל מי שלא יכול לצאת מהבית. "אמא שלי הכינה תמיד בהתנדבות ובאהבה חלות לאירועי שמחה ביישוב. ספגתי ממנה את המסירות והנתינה הגדולה שלה", הוא מסביר.
עשהאל פרסם בעמוד הפייסבוק שלו שהוא מעוניין להתנדב. מי שהרימו את הכפפה הם משה ישראלי, מנהל סניף עזר מציון בפתח תקווה, שחיבר את שבו לפרויקט ״מחוברים לחיים״ של הארגון, ואיתי יצחקיאן, אוהד צוברי וחבריהם בעיר, שהתארגנו באופן ספונטני לסייע למשפחות שמרותקות לבית.
"אני משתדל למקסם את מה שאני יכול לעשות עם רגל אחת. יש לי תותבת, ואני מסתייע גם בקביים, ומצליח להסתדר", עשהאל מתלהב. "מייד התחברתי לזוג מבוגרים מפתח תקווה. לקחתי מהם רשימת תרופות וקניתי עבורם בבית מרקחת. אחר כך קניתי תרופות, לפי רשימות, למשפחות נוספות, והבאתי אותן למרכז החלוקה של 'עזר מציון' בעיר. משם זה יצא למשפחות.
"הסיפוק עצום. זה תובע ממני מאמץ, אבל אני בטוח שאמא שלי היתה שמחה וגאה בי על הנתינה מכל הלב. אני תמיד מרגיש שהייעוד שלי הוא להראות לכולם שאפשר. לתת השראה וכוח לאנשים לצאת ממצבים קשים שנראים מייאשים ולא ניתנים לפתרון".
פרויקט "מחוברים לחיים" של "עזר מציון" מפעיל בשגרה 12 אלף מתנדבים, ומציע שירותי שינוע חולים, תרופות וציוד רפואי, בין השאר למבוגרים, לחולים במחלות כרוניות ולאנשים בבידוד שזקוקים בימים אלו לאספקה חיונית.
לדברי משה ישראלי, בשבועות האחרונים פועלים שם במתכונת מוגברת, כדי להיענות למבול הפניות שמציף את הארגון. "עשהאל הוא דוגמה לתשוקה של נתינה ללא קבלת תמורה, אלא רק מתוך אהבת האחר. כך עושים גם אלפי המתנדבים האחרים של הארגון, שמוכיחים את עצמם ברגעי המשבר הזה". גם אביגיל קפלן (42), מחיפה, מתנדבת ב"מחוברים לחיים".
"יש לנו קבוצה גדולה של נשים, שנקראת 'מחוברות לחיים'", היא מספרת. "שאלו בקבוצה מי יכולה לשמח ילדה שעברה השתלת מח עצם ומאושפזת ברמב"ם. אני מכינה מגשי פירות מעוצבים, והגעתי עם מגש לרמב"ם, שם פגשתי את אמה של הילדה. היא שמחה בטירוף ואמרה שזה ישמח וירגש אותה מאוד.
"יש לי חמישה ילדים, והם אחראים לרשימת הקניות בסופר לזוג מבוגרים שפנה ל'מחוברים לחיים'. אחד מילדיי ואני הסענו אמא טרייה מהפגייה הביתה ובחזרה, כדי לחסוך ממנה תשלום על מונית. אנחנו, ב'מחוברות לחיים', מכינות גם ארוחות שלמות למי שזקוקים לכך. אנחנו מתחלקות, כל אחת מכינה מנה או שתיים, וזה יוצא מדהים ומגוון. זו זכות ענקית".
משה בארי, מנהל מחוז הצפון של "עזר מציון": "באמצעות 350 קבוצות ווטסאפ אנחנו עוזרים לאלפי אנשים ומשפחות. אנחנו מחוברים לעיריות ולגורמי רווחה ומטפלים ב־2,000 פניות ובקשות ביום מכל רחבי הארץ" בזכות המתנדבים שלנו הרבה מאוד אנשים מרגישים שיש להם תמיכה ועזרה בימי המצוקה, ושהם לא לבד".
העצמה ישר לבית
תוכנית "עוצמות" בבר־אילן מגישה לימוד מקוון לסטודנטים עם מוגבלויות
תוכנית "עוצמות", המשלבת בוגרים עם מוגבלות שכלית באקדמיה, מתקיימת זו השנה החמישית באוניברסיטת בר־אילן. 50 סטודנטים לומדים בקורסים המונגשים להם אקדמית, ושישה מהם לומדים במסלול מיוחד שבסופו יקבלו תואר ראשון.
"כאשר התחיל הסגר לא ידענו מה לעשות", אומרת פרופ' חפציבה ליפשיץ, ראש ההתמחות לתואר שני בחינוך מיוחד־מוגבלות שכלית, בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר־אילן, ויוזמת הפרויקט. "עברו יום־יומיים, והייתי חייבת להכניס את המערכת לפעולה".
פרופ' ליפשיץ חששה שהפסקת הלמידה עקב הסגר שחל על כל מוסדות החינוך תיצור נסיגה אצל הסטודנטים שלה, ופעלה להחזירם ללימודים מרחוק, כפי שלומדים כעת כל הסטודנטים בבר־אילן. אלא שבעבור הסטודנטים המיוחדים היה מדובר גם באתגר טכנולוגי חדש, וכדי להתגבר על הפער התנדבה יחידת הסייבר הצה"לית 8200 להדריך את ששת הסטודנטים להפעיל את תוכנת זום.
"התקשרה אלי חיילת מיחידת 8200 בשם קרן", מספרת בגאווה ליאור שמואלביץ (31), סטודנטית בפרויקט, "היא לימדה אותי להפעיל את הזום. לא ידעתי לפני כן שקיים דבר כזה. לא ידעתי איך לכתוב בצ'ט, לפתוח מצלמה, להקליט במיקרופון".
ליאור עברה לפני כשנה להתגורר בדירת שותפים בהוד השרון, שאותה שכרו הורים לארבעה בוגרים עם צרכים מיוחדים. בדירה זו מנהלים הארבעה את חייהם, בליווי הדרכה. היא עובדת במחסן של רשת אופנה גדולה, ולומדת לתואר ראשון בפרויקט. בגלל הקורונה היא חזרה לבית הוריה, ציפי (58) ודרור (60), בכפר סבא, ונותרה ללא עבודה.
"לליאור יש תסמונת וויליאמס, שהיא תסמונת נדירה", מסבירה ציפי, "מדובר בגן שגורם לחברותיות יתר, ובעלי התסמונת עלולים לפרש סיטואציות חברתיות או אישיות באופן שיכול לפעול לרעתם. התסמונת מגיעה גם עם לקויות למידה ועם קשיים במוטוריקה גסה ועדינה, ומבחינה קוגניטיבית היא נחשבת גבולית.
"החזרה של ליאור הביתה מחזירה אותנו אחורה. היא חוזרת הביתה, להורים, ואין לה את החברה שהיא רגילה אליה. גם העצמאות שלה נפגעת, החוגים וכל הפעילויות שהיא עושה. זה דורש מאיתנו, כזוג הורים מבוגרים, לחזור לטפל בה, לחזק אותה נפשית.
"המצב מאוד פוגע נפשית. בתסמונת הם קצת מכונסים בעצמם, וכל תקשורת עם אנשים מגרה אותה ליצור קשר. בגלל הקורונה אנחנו לא יוצאים מהבית, לא מגיעים אנשים, וליאור כאילו נובלת".
מה מעניקים לה הלימודים מרחוק בתקופה הזאת?
"הלימודים מרחוק נותנים לה מסגרת וסדר יום. קשר עם חלק מהאנשים שהיא מכירה. אני מורה, וגם אני מלמדת בצורה מקוונת. גם הבן שלי והחברה שלו, שהם סטודנטים, גרים כאן ולומדים מרחוק. כל אחד במחשב שלו".
ליאור: "אני לומדת עכשיו על העולים החדשים בארץ מאז קום המדינה. למדנו בסמסטר הראשון איך עלו לארץ ומאיפה באו. בסמסטר השני אנחנו לומדים איך בנו את הארץ, מה היו הקשיים שלהם. אני עושה הרבה שיעורים מקוונים ויש הרבה חומר ללמוד. הכי נחמד זה שאני נמצאת עם המשפחה שלי".
החיים שלנו תותים
עשרות משפחות התאגדו לרכוש יחד תותים מחקלאי שנקלע למצוקה בשדה
הגר ארנון־אלבז (65), מהיישוב הקהילתי שריגים שבשפלת יהודה, מתנדבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. "ככה חינך אותי אבא המופלא שלי. בבית שמש קראו לו 'האבא של העולים', כי הוא עזר באופן אישי לעולים מגאורגיה ומחבר העמים, נתן לעובד זר סיני לגור ללא תמורה בחלק התחתון של הבית שלנו, עשה המון למענם".
בתחילת מארס היא נחתה בארץ בתום חודש שבו התנדבה במחנה פליטים באי יווני, מטעם ארגון אימאג'ין. "לא הוכנסתי לבידוד, כי ביוון היו רק שני חולים באותה התקופה, אבל נמלי התעופה כבר היו ריקים", היא נזכרת.
כעבור כמה ימים הופצו ההגבלות של משרד הבריאות, שמנעו ממנה להגיע למקום ההתנדבות הקבוע שלה בשנתיים האחרונות - מרכז קהילתי אפריקני בירושלים, שבו היא מסייעת למבקשי מקלט.
"בימים האלה אני דואגת לבני משפחה אחת. שוחחתי איתם שעה וחצי בזום. אני מוודאת שיש להם מה שהם צריכים ועומדת למענם בקשר עם הרשויות. עכשיו, למשל, אני מתרגמת להם את ההנחיות החדשות של הסגר. הדרכתי אותם איך לייצר מסיכת פנים, כדי שלא יבזבזו כסף שאין להם, ואני דואגת שיעבירו את ההנחיות לשאר חברי הקהילה. המצב שם לא פשוט. אין עכשיו לאף אחד פרנסה, ואני חוששת שיהיה שם ממש רעב".
לפני שבוע קראה הגר הודעה בווטסאפ על מגדל תותים מעמק חפר, שבישר שאין לו להיכן לשווק את התוצרת שלו, ושעוד מעט התותים כבר לא יהיו ראויים לקטיף.
"רציתי לעזור לו, ואני אוהבת לרכוש ישירות מחקלאים. הבעיה היתה שכדי לבצע הזמנה היה צריך לרכוש 100 ק"ג. בתי, נועה, שנמצאת בחופשת לידה, הציעה שנארגן אנשים שיקנו יחד איתנו. פרסמנו בווטסאפ הקהילתי שמי שרוצה לקנות תותים - שישלח לנו הודעה עם פירוט הכמות שהוא רוצה. לא ידענו אם נצליח להגיע ליעד של 100 ק"ג".
ברוח הימים היה צורך להתאים את מבצע התותים להנחיות משרד הבריאות. "החקלאי ביקש תשלום במזומן, לא באפליקציות להעברת כסף. שמנו תיבה מיוחדת על השער בכניסה לבית שלנו, וביקשנו מכל מי שמשתתף בקנייה לשלשל בה כסף במדויק, במעטפות סגורות עם שם וכמות התותים המבוקשת.
"עטינו כפפות ומסיכות ופתחנו את המעטפות, ואז סיכמנו וריכזנו את ההזמנה. גילינו שהגענו לא רק ל־100 ק"ג אלא לכפליים. התקשרנו לחקלאי, והוא הלך לקטוף את ההזמנה מהשדה והביא אותה אלינו כעבור יומיים".
גם חלוקת הכמות הנכבדה לא היתה משימה פשוטה. "הודענו בווטסאפ מתי התותים יגיעו ומתי תתחיל החלוקה בחצר. סידרנו שולחנות לחלוקה, וביקשנו לחכות בתור מסודר ובמרווחים ברחוב, בכל פעם שיש מישהו בחצר. בתוך שלוש שעות אספו כולם את התותים בבטיחות. היה כיף. לכולם היו תותים מתוקים בבית".
אינטרנט לכל בית
סטודנטים נרתמו לשפץ מחשבים ישנים ולהביאם לילדים שאין להם
יותר מ־100 משפחות מעוטות אמצעים ממגדל העמק, מנשר ומחיפה קיבלו בשבועות האחרונים מחשבים לילדיהן, כדי שיוכלו ללמוד בצורה מקוונת מהבית. למבצע מחמם הלב אחראית אגודת הסטודנטים של הטכניון בחיפה, שהסטודנטים שלה התנדבו לתקן, לשפץ ולהשמיש בעבור הילדים את המחשבים - ולהביא להם אותם עד לביתם.
תומר רובינוב (27) הוא סטודנט להנדסת מכונות בטכניון, שנה רביעית. אשתו, גילה, היא קצינה בפיקוד העורף, שעסוקה מבוקר עד לילה בסיוע לציבור עקב מגיפת הקורונה. במקום לשבת בבית ללא מעש, לתומר יש עבודה, בהתנדבות, שהוא נלהב מאוד לבצע.
"יש לנו פרויקט בטכניון שנקרא 'מל"ך' - מחשבים לכולם, הוא פועל כבר שמונה שנים. סיפקו לנו מעבדה בטכניון, וחברות הייטק, וגם אנשים פרטיים, תורמים לנו מחשבים שיצאו משימוש, במצבים שונים. אנחנו, צוות של סטודנטים שאני מרכז, מתקנים ומשמישים אותם. לפני התפרצות הקורונה סיפקנו מחשבים בעיקר לסטודנטים שלנו, וכעת התרחבנו גם לתיכונים ולבתי ספר".
מאז פרצה המגיפה, עבודתם של תומר וחבריו השתנתה לחלוטין, והכל בהתנדבות מלאה ובנתינה טהורה. "קיבלנו פניות מעיריות חיפה, נשר ומגדל העמק, שביקשו מחשבים למשפחות מעוטות אמצעים. בתוך שבועיים, בעבודה מסביב לשעון, תיקנו כ־100 מחשבים, החלפנו להם רכיבים, הוספנו זיכרון, התקנו תוכנת ווינדוז וכל מה שצריך, והבאנו את המחשבים למשפחות עד הבית.
"זה מאוד מרגש אותי לתרום, לעזור ולתת דווקא כעת מחשבים לילדים שלא היה להם, כדי שיוכלו גם הם, כמו כל האחרים, ללמוד מהבית בצורה מקוונת, להשתמש להנאתם במחשב ולהעסיק את עצמם בצורה טובה. לראות את ההורים והילדים שמחים כל כך כשאנחנו, הסטודנטים, באים להעניק להם את המחשבים - זה סיפוק עצום".
לינוי נגר־שאול (25) היא יו"ר אגודת הסטודנטים בטכניון, לומדת לתואר ראשון בהנדסת חומרים וכימיה, שנה רביעית. "אני גאה בסטודנטים שלנו, בפרויקט הכה חשוב הזה", היא אומרת, "יש לנו יותר מ־100 מתנדבים סטודנטים שנותנים מעצמם, מחויבים לפרויקט הזה ועושים לילות כימים כדי שכמה שיותר ילדים יקבלו מחשבים.
"אנחנו מקבלים עכשיו פניות רבות, וזה משמח כל כך. אנחנו מצליחים לספק לכל כך הרבה ילדים מחשבים. אנחנו מבקשים מכל מי שיש להם מחשב למסירה, וגם מכל מי שזקוקים למחשב בבית, לפנות אלינו, וכך נמשיך להעביר כמה שיותר מחשבים לילדים שזקוקים לכך בישראל".
זה העסק שלנו
מיזם באינטרנט מחבר בין קונים פוטנציאליים לבין תוצרת ישראלית
בימים שבהם בעלי העסקים הפרטיים נאלצים לסגור חנויות כדי לצמצם מגע בין לקוחות, יש מי שדואג לעודד את הקונים לקנות דווקא מוצרים ישראליים. דודי אביטן (38), מנהל מחלקת יח"צ במשרד גל אורן לרנר, יחד עם חברו יובל מורגנשטרן (29), יועץ תקשורת עצמאי, החליטו לפתח פלטפורמה שתחבר בין עסקים ישראליים לבין הקונים, כך שהקונות והקונים הישראלים יידעו אצל מי אפשר לקנות מוצרים בשעת הצורך.
"ישראלים אמיתיים קונים רק תוצרת ישראלית", אומרים שניהם, שיזמו את "האמנה הישראלית לתמיכה בעסקים ישראליים".
האמנה מופצת בימים אלה ברשתות החברתיות ובקבוצות הווטסאפ, וכבר נרשמו אליה עשרות עסקים, ובכל יום מתווספים עוד ועוד. הרעיון הוא ליצור מאגר שבו כל בעל עסק יוכל לפרסם את עצמו בחינם, וכל קונה יוכל להיכנס ולמצוא את החנות או את השירות המבוקשים באזור הנדרש.
"הרעיון פשוט", אומר דודי. "אתרים מחו"ל, כמו עלי אקספרס ואמזון, יחזרו לעבוד במהירות, אבל אנחנו רוצים לעודד אנשים לפנות לעסקים ישראליים, גם בתקופת המשבר וגם אחריו.
"אם אנשים יקנו תוצרת ישראלית, הם יעזרו לחברות ולעסקים ישראליים שקרסו. לצערנו, יש המון כאלה. זה משבר שלא היה כאן מעולם, ואף אחד לא יודע באמת איך להתמודד איתו. ואם אנחנו, כישראלים, לא נקנה אצל העסקים המקומיים, מי יקנה אצלנו?"
כעצמאי, יובל חווה את המשבר בעצמו. "אנשים חושבים שעצמאים תמיד מצליחים לשים לעצמם משהו בצד, אבל לא, לאנשים אין רזרבות, וכשדבר כזה קורה זו פגיעה כלכלית משמעותית. אני רואה את הפוסטים ואת הראיונות בתקשורת של בעלי עסקים שאומרים שהם לא יודעים איך יחגגו את החג, וכואב לי. אני יודע שאנחנו יכולים לעזור זה לזה להצליח".
דודי ויובל הקימו מאגר מתעדכן, שבו אנשי עסקים יכולים למלא את הפרטים שלהם, כמו שם העסק או המוצר, ולציין אם מתבצעים משלוחים, כדי לאפשר לאנשים לרכוש מוצרים גם בתקופה זו. הרשימה כוללת את כל סוגי העסקים והשירותים, החל בשירותי תיקונים, ניקיון ושמירה על הילדים וכלה בחנויות ביגוד ופרחים.
"המאגר יוכל להתעדכן באופן יומי, כך שהקונים יוכלו לדעת למי הם צריכים לפנות כדי לקנות בעסקים ישראליים", מסביר דודי, "אנחנו לא מכריחים אף אחד לקנות. המטרה היא לעודד את האנשים לקנות כאן, כדי לשמור על הכלכלה הישראלית. נכון, יכול להיות שהכפפות שנקנה בחנות שלידנו יעלו שני דולר יותר מאשר באתר עלי אקספרס, או שהבגד שנקנה יעלה חמישה דולר יותר. אבל אם העסקים פה יקרסו - הכל יקרוס.
"אני חושב שהרבה אנשים התעסקו בזמן האחרון בדיכאון ובתחושה שאין תקווה. הפרויקט שלנו אמור לייצר תקווה, להראות שהישראלים לא שוכחים זה את זה ושיש ערבות הדדית וסולידריות".
שניהם הורים לילדים קטנים וממשיכים לעבוד מהבית. ליובל יש שתי בנות, בגיל 5 וחצי ושנתיים, ולדודי יש ארבע בנות, הגדולה בת 8 והקטנה בת חצי שנה.
"הימים האלה באמת מאתגרים", אומר דודי, "אבל הם לימדו אותי לעשות כמה דברים בו בזמן. ביד אחת לנקות לפסח ולטפל בילדות, בזמן שהיד השנייה מחזיקה את הנייד ומטפלת בלקוחות. לא היה פשוט לשלב בין היוזמה שאנחנו מרימים לבין העבודה ומטלות הבית, אבל לשמחתי אשתי, שהיא מעצבת גרפית ועובדת מהבית, עושה המון למען הבית, בזמן שצוות המשרד נותן את כל כולו ללקוחות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו