"העיר שלי הפכה לגטו"

מועקה. זו התחושה שחשים כשמהלכים בימים האחרונים ברחובות בני ברק הריקים מאדם. לאן נעלמה העיר התוססת, מלאת החיים בערב חג? רגע, יש כאן בכלל חג עכשיו?

"איך המצב אצלכם, שם בעזה?", כתב לי חבר בראשית השבוע, כשהסגר על בני ברק, שבה אני מתגורר רוב חיי, קם והיה, ואף הוחמר מיום ליום, עם עוד ועוד חיילים שסובבים בעיר. אנחנו לא חופשיים עוד, לא רשאים לנוע אל מחוץ לגבולות העיר. אנחנו תקועים כעת בגטו. גטו בני ברק.

לא נעים לראות את העיר שלך נצורה, סגורה ומסוגרת. בתי הכנסת שלה, מאות רבות במספר, ריקים, נעולים על מנעול ובריח. עשרות אלפי המתפללים, הממלאים אותם בדרך כלל, ספונים בבתים, חוששים שהנגיף יבוא לבקר גם אצלם, חלילה. הרחובות שוממים, כלי רכב כמעט לא נעים ברחובות - אין להם לאן. היציאות מבני ברק סגורות עבורם לחלוטין.

צלצלתי השבוע לגבאי בית הכנסת שבו אני מתפלל, קרוב לביתי, לשאול אם אוכל לקחת משם גמרא כדי ללמוד בבית. "אין לך מה להגיע", הוא בישר בעצבות, "בית הכנסת נעול. נעלתי אותו כבר לפני שבוע, ואני לא מתכוון לצאת מהבית כדי לפתוח אותו".

נכון, בכל רחבי הארץ השתנו החיים לבלי הכר. אנשים עובדים מהבית, הילדים לומדים מהבית. כולם בבית. אבל עבור אדם חרדי בבני ברק, לא רק חלק מחייו השתנה: כל חייו השתנו. החיים החרדיים, ובייחוד בבני ברק, סובבים סביב בתי הכנסת, סביב הקהילות. תפילות שלוש פעמים ביום, שבת, קידושים בבית הכנסת, סעודות שבת משותפות. הרבה מאוד שמחות: בר מצוות, עליות לתורה של חתנים בשבת, בריתות, חתונות. הכל נעלם בן־רגע. החיים החרדיים התערערו כפי שלא היה מעולם.

ועכשיו הצטרף לכל זה גם הסגר. בשישי האחרון, עם תחילתו, ביקשתי למלא דלק במכונית שלי, אבל נעצרתי במחסום של חיילים. הצגתי בפניהם תעודת עיתונאי ואישור עובד חיוני. החיילת בדקה את מספר תעודת הזהות, רשמה את מספר הרכב, אימתה פעמיים את כל הפרטים שלי, ורק אז שוחררתי למלא דלק, מרחק של רחוב אחד משם. בחזרה, אותו סיפור בדיוק.

ידידים שאלו אותי אם אוכל לעבור עם הרכב, בסיוע התעודה, החוצה, לתל אביב, להביא ביצים. אחרת הם לא יודעים מה הם יעשו. ההכנות לפסח במשפחה הגדולה שלהם כבר החלו מזמן, גם הבישולים שמוכנסים למקפיא עד החג, אבל ביצים, המשמשות לרוב המאכלים, אין. כעת גם לקחו להם את האפשרות לקנות ביצים מחוץ לעיר.

"אנחנו מחפשים חרדים שיתנהגו כמו אסי כהן בסדרה 'אוטונומיות'", צחק חבר אחד, "שיעבירו אוכל ומצרכים נחוצים מהמדינה החילונית אל הגטו החרדי". זה לא היה כל כך מצחיק. התרחיש הדיסטופי של הסדרה הישראלית, היה למציאות בזכות הקורונה.

הדברים השתנו תוך כדי תנועה. בתחילת הסגר לא היה אפשר לעבור בבני ברק מקצה לקצה, גם לתושבי העיר. אני, שרגיל לערוך את הקניות לשבת ולחג בתוך העיר, נעצרתי ארבע פעמים, פעמיים בכל צד. בכל פעם תור של כלי רכב שממתינים - רובם, אגב, נענו בשלילה ושבו על עקבותיהם. נסיעה קצרה של עשר דקות לקנות חלות וסלטים הפכה לסיוט של כמעט שעה.

ביום ראשון השבוע זה השתנה. רחוב ז'בוטינסקי נסגר לחלוטין משני עבריה של בני ברק, כדי לאפשר מעבר חופשי בין שני חלקי העיר. אבל אנחנו הפכנו לנצורים עוד יותר. שמונה חיילים ושוטרי מג"ב עמדו ברחוב הסמוך למקום מגוריי, לשמור ששום רכב לא מורשה לא ייצא מתחומי העיר. לא היה צורך בכל כך הרבה חיילים. אף אחד לא ניסה להתחכם.

מחוץ למרכול השכונתי הקטן שלנו משתרך בכל פעם מחדש תור של קונים, בחוץ. אנשים מקפידים על ההנחיות, שומרים על מרחק שני מטרים זה מזה, ואם בסופר יש כעת עשרה אנשים, הם ממתינים בחוץ, עד שמישהו ייצא, ועוד אחד יוכל להיכנס.

כך גם בטבילת הכלים לליל הסדר. הרבה מאוד צעירים בעיר עושים לראשונה ליל סדר לבדם, אחרי שהורגלו להיות אצל ההורים. הם רכשו הרבה כלים חדשים לחג, שצריך להטביל כדי להכשירם לשימוש. במקווה הכלים, שעדיין פתוח, נשמרים הכללים: רק אחד מתקרב בכל פעם, האחרים ממתינים במרחק רב.

למרות המועקה המורגשת באוויר, מרגש היה לראות בשבת האחרונה כמה התושבים דבקים באמונתם. בכל הבניינים מסביבי עשו הכל כדי לאפשר קיום מניינים דרך המרפסות והסלונים, כל מתפלל בביתו, כשאחד מהם משמש חזן.

המרפסת שלי, בקומה השנייה בבית, ראתה אותי בשבועיים האחרונים יותר ממה שראתה אותי בשמונה השנים האחרונות, מאז שאנחנו גרים בבית הנוכחי. בכל בוקר וצהריים, בימי החול, זה נשמע כאילו נקלענו אל בית כנסת הומה במיוחד, עם הרבה מניינים; מכל עבר נשמעו הרמקולים של המניינים השונים לתפילות באזור. זה היה מרגש: הנה, למרות השקט, יש סביבנו חיים. ויש לנו גם משהו משותף שנמשך: התפילה, שלוש פעמים ביום. אז שלא אצטרף?

בני ברק חלוקה לשניים. יש תושבים שמתנגדים לסגר, במיוחד לאחר שכולם כבר רואים שההנחיות מיושמות, הלכה למעשה; לטענתם, סגר מהסוג הזה רק מעורר סטיגמות אנטי־חרדיות ותסיסה פנימית. ויש תושבים שמבינים שסגר כזה הוא הכרחי כדי לעצור את ההתפרצות ולמנוע מתושבי העיר להדביק אחרים מחוצה לה.

חזקי ושרי שכטר, הורים צעירים בני 25, תושבי שכונת קריית הרצוג, שייכים לסוג השני. הם לא עפים על הסגר, אמנם, אבל מבינים ומנסים להתמודד. יש להם שלושה ילדים - מנחם ונתנאל, זוג תאומים חמודים בני 5, מסולסלי פאות, שכבר הספיקו לככב בכמה קמפיינים חרדיים, ותמר, תינוקת בת עשרה חודשים.

"זה לא באמת סגר", אומר חזקי, איש יחסי ציבור במגזר, "כי מי שבאמת רוצה לצאת, יוצא. אבל לא פשוט עם הילדים, הם בבית מהיום שהודיעו שהלימודים מופסקים, לא היו שום התחכמויות, הם נשארו בבית. אתה גם לא רואה את החבר'ה בשבת, בבית הכנסת.

"בשבוע הראשון, כשהחלו ההגבלות, היה אצלנו דיון בבית הכנסת אם לקיים תפילות במתכונת כלשהי או לא. בסוף הוחלט לסגור, וזה לא פשוט. אנחנו קהילה מגובשת, יש אצלנו תפילה בנוסח קרליבך, שכולם מתאספים ושרים יחד באווירה מיוחדת. למרות הכל החלטנו, עוד לפני שהורו לסגור את בתי הכנסת, שלא לקיים את התפילות אצלנו. ובאמת, התברר שזו היתה החלטה נכונה, מאחר שנמצאו אצלנו שני חולים חיוביים. הם נלקחו למלון דן פנורמה בתל אביב, שבו נמצאים החולים שבבידוד. כלומר, אם היינו מקיימים את התפילות בבית הכנסת, כולם היו חייבים להיכנס לבידוד.

"מבית הכנסת עברנו להתפלל במניין פתוח ברחוב, מתחת לבניין, עד שגם את זה אסרו. כעת התפילה במניין מתקיימת דרך המרפסות, והאמת היא שהתחלתי לאהוב את זה. מה רע לשבת בנדנדה במרפסת עם הילדים, ולשיר 'לכה דודי' עם השכנים? זה מחבר בין השכנים".

במהלך השבוע הם מנהלים סדר יום משוגע עם הילדים. "גם אם נשכיב אותם ב־2 בלילה, הם קמים כבר ב־7 בבוקר, ואנחנו צריכים להתחיל לתפעל אותם", אומרת שרי, "אז הבוקר מתחיל בתפילה, ואחר כך מנסים לקיים לו"ז קבוע. מתלמוד התורה שלהם הביאו חומרי לימוד וצביעה, וגם פתחו קו טלפון מיוחד, שבו יש שיעורים עם המורים שלהם. ככה הם מעסיקים את עצמם כמה שעות, אבל הנה, השעה 12 בצהריים כעת, מה עושים מעכשיו עד הלילה?

"אז הם מתקשרים לחברים לדבר איתם. אנחנו מנסים לייצר איזו שגרת חיים, כי הילדים משתגעים. הם מתפללים שהקורונה תעוף להם מהחיים, מתגעגעים לחברים ולסבא ולסבתא. אחד הילדים אמר לי: 'אמא, בואי נצא לגינה, לראות נדנדה, מגלשה', אבל זה דבר שאנחנו לא יכולים לאפשר להם. מותר לצאת עד מאה מטר, וגם מזה אנחנו חוששים, חושבים שמסוכן בכלל לצאת".

כששרי מדברת על קו הטלפון של תלמוד התורה, היא מתכוונת לפתרון שאולתר בבתי הספר החרדיים. בעוד התלמידים החילונים יכולים ללמוד דרך מערכת הלמידה מרחוק של משרד החינוך, לילדים החרדים, שרובם לא מחוברים לאינטרנט, ולעיתים גם אין בבתיהם מחשבים כלל, אין פתרון כזה. לכן הקימו רוב תלמודי התורה קווי תוכן, שבהם המורים והמחנכים מקליטים שיעורים, והילדים יושבים להאזין. מובן שמדובר בחוויית למידה קשה במיוחד - אין מורה ואין לוח - ועדיין, זה פתרון עבור חלק מהילדים.

גם על שרי וחזקי השפיע הסגר. "בהתחלה לא יכולנו לנוע בתוך העיר, בגלל המחסומים", אומר חזקי, "דיברו על חלוקה של העיר לרבעים, וטוב עשו בהנהלת העירייה שסיכמו עם המשטרה שהמעבר בתוך העיר יהיה פתוח, בלי מחסומים. לתחום את בני ברק זה מאוד מסובך גם ככה, ולחסום שכונה אחת מפני האחרת היה רעיון פחות חכם.

"למזלי, אני גר ליד סניף של 'אושר עד', ולשם אני יכול לנוע חופשי, כך שיש לי אספקה. בהתחלת הסגר אנשים שגרים בקצה השני של העיר לא יכלו להגיע לכאן, רק למרכולים קטנים יותר שסמוכים למקום מגוריהם.

"אבל יש גם זוויות אחרות. ההורים שלי, למשל, עשו עכשיו מטבח חדש והזמינו שיש לפסח, והוא לא יכול להגיע כי אין תנועה לתוך העיר, וזה לא מוצר חיוני כמו תרופות או מזון.

"יש כאן אנשים שהסגר הזה דופק אותם. יש לי ידיד, קבלן שיפוצים, שרצה להעביר חומרי בנייה לתוך העיר. ערב פסח, אנשים משפצים את הבתים. כמעט בכל בית בשנה שעברה סיידו את הקירות, שיפצו, והשנה הוא לא יכול לעשות כלום. הוא והפועלים שלו לא יכולים להיכנס. כל הדברים שהתרגלנו אליהם נעצרו. אנחנו מתרגלים עכשיו למשהו אחר בדמות הטלת הסגר".

לדברי חזקי, מאז שחודדו ההנחיות בעיר הוא לא נתקל בהפרתן באזור שהוא גר בו. "אנשי בני ברק שומרים על הבריאות שלהם, לא יעזור כל מה שיגידו. צריך להסתובב בעיר, לראות איך היא ריקה. אנשים מקפידים.

"נראה לי שאשתי קצת מתפללת שכל שנה יהיה סגר כזה", הוא מחייך. "בערב פסח אני סוף־סוף עוזר לה בבית".

יצחק שיינין (50) הוא בימים כתיקונם אחד האנשים העסוקים בעיר. שיינין הוא גבאי בית הכנסת המפורסם "איצקוביץ'" בפינת הרחובות רבי עקיבא־הרב שך, בית כנסת הומה אדם עם חדרי תפילה רבים, שזוכה בכל יום לכ־20 אלף כניסות (חלקן כפולות, של כאלה הבאים לכמה תפילות). אפשר להתפלל בו בכל שעה ביממה: שחרית מתחילה עוד לפני אור ראשון, ותפילת ערבית האחרונה יכולה להתקיים גם ב־2 בלילה. זהו ללא ספק המקום הסואן ביותר בעיר. בשבוע וחצי האחרונים ננעל בית הכנסת על ידי שיינין, לראשונה זה עשרות שנים.

"ראיתי מה שקורה עם הקורונה כבר בהתחלה, וידעתי שאיצקוביץ' יכול להיות פצצה מתקתקת", מספר שיינין, שגם מתנדב בארגון "הצלה". "הבנתי שאני חייב ליצור הגבלות, עוד לפני שהגיעו ההנחיות הרשמיות לבתי הכנסת.

"בהתחלה הורינו שלא יתפללו יותר מעשרה אנשים בכל מניין. ניסיתי לעשות את זה יום או יומיים, אבל ראיתי שזה לא עובד במאה אחוז. לא כולם יודעים על ההנחיה, ואי אפשר לעמוד יום שלם כמו שוטרים ולאכוף אותה.

"אני אדם שכל המהות שלו היא לְזכות את עם ישראל, והצעד הזה של סגירת בית הכנסת היה קשה לי. אבל הרגשתי שאם המקום יישאר פתוח, אני נקרא רוצח, רוצח בצורה שקטה. לא רציתי לקחת על עצמי את האחריות לחיי אדם, זו שאלה של פיקוח נפש. אז סגרתי את בית הכנסת, לראשונה בתולדותיו.

"ובאמת ראינו אחרי זה שבאיצקוביץ', שהוא כזה מקום סואן, כמעט לא היו חולים, כי סגרנו בזמן. החולים שכן היו ביקרו בבית הכנסת בפורים, לפני שהוחמרו ההגבלות על כינוסים.

"אחרי שסגרתי, שמתי בחוץ שני ספסלים, שאנשים יוכלו להתפלל בחוץ, כשזה עוד היה מותר. אבל כשקלטתי שאנשים מתאספים, הכנסתי את הספסלים בחזרה ונעלתי. וזהו, כמעט שלושה שבועות שאנשים לא באים להתפלל באיצקוביץ'.

"לציבור הזה יש משמעת חזקה מאוד. נכון, בהתחלה לא ידעו איך להגיע אליהם, רובם לא חשופים לאינטרנט ולטלוויזיה, ומעט המידע שידעו לא הספיק לזעזע אנשים.

"ולמרות המשמעת, והעובדה שההנחיות נקלטו ויושמו בעיר, הוחלט על סגר. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל איפה חברי הכנסת החרדים? הם הפקירו את העיר.

"הביאו לכאן אנשי צבא, ועכשיו יש בקבוצות הווטסאפ החרדיות תמונות שנראות מעולם אחר. אתה רואה תמונה של אדם בוגר, בשנות ה־40 לחייו, הולך לקנות במכולת, ושלושה חיילים רודפים אחריו, מעיפים אותו. למה? מה קרה?

"כל התושבים כאן הפנימו כבר לחלוטין מה שקורה, ומתנהגים בהתאם, והם מפחדים אפילו יותר מהציבור שכן נחשף לאינטרנט, כי אדם שנמצא בספק יותר קשה לו. התושבים כאן מאוד מפחדים וסגורים בבית.

"אז מה עושים בתקשורת? נתפסים על איזה ליצן שהלך להתפלל, או על שמונה אנשים שיצאו להפגין. הם מסתכלים מה קורה בבני ברק, אבל שכחו מה היה בשבת לפני שבועיים בחופי תל אביב. אם תפסו מניין אקראי של עשרה אנשים - ואני לא אומר שצריך לעשות כזה, להפך - זו סיבה לעליהום שלם על החרדים?

"רוב רובם של האנשים בעיר מקפידים על ההנחיות, ואם תחפש את האדם שנשך כלב, את היחיד שמתעקש לא לשמור, תמיד תמצא כזה. אבל רוב תושבי העיר נזהרים ומפחדים. כשאני רוצה להיכנס לחנות, אני לא צריך להגיד למישהו לידי 'קח ממני שני מטר', הוא כבר בורח לבד".

שיינין ממשיך בשצף: "ההדבקה בבני ברק תמיד תהיה גדולה. אדם שנושא את הנגיף מדביק אוטומטית עשרה בני משפחה שנמצאים איתו בבית. הוא מגיע לכולל בבוקר, מדביק 60-50 איש, מגיע לכולל אחר הצהריים, מדביק מספר דומה, וכך גם בערב. הוא הולך לבית כנסת שלוש פעמים ביום, להתפלל, ומדביק בכל פעם עוד 40-30 איש.

"למה זה קורה? פשוט מאוד. כולם מכווצים במקום אחד, הצפיפות של התושבים בעיר גדולה מאוד. גרות כאן 12 נפשות בדירות של 60-50 מטר.

"עשו עכשיו בדיקה בבני ברק: לקחו 1,000 איש, מצאו ש־38 אחוז מהם היו חולים, ולפי זה פרסמו סטטיסטיקה על העיר. אבל אלה 1,000 איש שכבר התלוננו על תסמינים, לא 1,000 איש מקריים מכלל האוכלוסייה הבני־ברקית, כפי שאמורים לעשות בסקר. גם אם תיקח 1,000 איש עם תסמינים בתל אביב, תמצא 30 אחוז חולים".

אחרי שהבינו שאי אפשר להתאסף יחד, גם לא בשטח פתוח, התארגן באזור ביתו של שיינין "מניין מרפסות". "יש חזן שעומד בחצר, וכל הבניינים מצטרפים לתפילה, כמו, להבדיל, באיטליה עם השירה".

בבית עצמו מצטופפים חמישה: הוא ואשתו, ושלושה מבניו, בגילאי ה־20. את השאר כבר חיתן. "הם לא יכולים לצאת מהבית. לבחורים בגיל שלהם, בכל שאר הארץ, יש אינטרנט וסרטים, ולהם, להבדיל, יש גמרא ולימוד תורה.

"אבל פה יש צפיפות, אין איפה לנשום. אני רואה למטה את החיילים, וזה לא נראה טוב שהם מסתובבים פה עם נשקים. מה, הם הולכים לירות במישהו? צריך לדעת איך לעשות את זה.

"אין כאן ביצים, אין אספקה סדירה ואוכל, וכך נוצרים לחצים, והילדים הופכים להיות חרדתיים. אני מפחד שאם זה יימשך, יהיה כאן כאוס. אמנם לא צפוף פה כמו במאה שערים, אבל אם זה יימשך עוד יום ועוד שבוע, אני לא יודע מה יהיה. להורים יש מתחים גדולים, אין חיי חברה כבר חודש, ועוד מעט כבר לא יהיה כסף. אסור להגיע למצב שאתה מצמיד אותם לפינה".

איתי גדסי (34), בני־ברקי בנשמה, מנהל בשנים האחרונות קבוצת ווטסאפ גדולה ותוססת בשם "הבני ברקים", לצד עיסוקו התקשורתי ככתב הפוליטי של רדיו קול חי. פוסט שכתב בפייסבוק, בעקבות המצב בבני ברק, זכה להרבה תגובות ושיתופים. "הבעיה העיקרית כרגע", כתב, "היא שלא מוציאים חולים מהעיר. מתוך 900 חולים מאובחנים בבני ברק, הוציאו 100 למלוניות, ואלה שנשארו בבית עלולים להדביק אחרים.

"ומה קורה עם החולים בבית? אין להם אוכל! הם לא יכולים לצאת לקנות כי הם מאומתים, בני המשפחה לא יכולים לצאת כי הם בבידוד. במקרה אחד משפחה של 13 נפשות, ובמקרה נוסף משפחה עם שש נפשות, בלי אפשרות לצאת. חולי קורונה מאובחנים מתחננים לעזרה, 'תביאו לנו אוכל הביתה או שתפנו אותנו מהבית, שלא נדביק את הילדים' - ואין עם מי לדבר". כל זה נכתב עוד לפני הסגר.

"הייתי נגד הסגר, כי יש פה אפקט תדמיתי שאומר שאנחנו מקור כל הקורונה בעולם", הוא אומר לנו השבוע, "ועובדה שזה קרה: כל אדם שיושב בבית ומפחד עכשיו מהקורונה, אומר לעצמו - 'וואלה, רק שהחרדים לא יתקרבו אלי'.

"אבל עכשיו, אחרי שכבר יש סגר, עדיף לעשות עוצר. כבר סגרתם אותנו בגטו - אל תיתנו לאלה שלא נדבקו להידבק. ותביאו שיטה שתעבוד, כמו בסין - שם עברו רחוב־רחוב, סגרו את כל מחוז חוביי ועשו בדיקות בכל רחוב.

"גם פה אפשר לסגור את בני ברק כמחוז, לעשות עוצר, ואז לעבור עם ניידות בכל הרחובות ולבדוק את כולם, בלי לשנע את כל התושבים החוצה. מי שיתגלה כחולה, יוציאו אותו, כדי לא להדביק אחרים. זה אולי נשמע פתרון קצת תלוש מהמציאות, אבל זה כנראה הפתרון היחיד. לסגור עיר ולהפוך אותה לאמבטיית קורונה גדולה זה בוודאי לא הפתרון.

"קברניטי המדינה צריכים לחשוב על אסטרטגיית היציאה, איך אנשים יחזרו פה לשגרה. שיבודדו שכונות, יוציאו את החולים, יעשו בדיקות וישאירו את מי שבריא. ככה עשו בסין.

"התושבים, כשלעצמם, ממושמעים. כל מה שאתה רואה בתקשורת על אלה שניסו לקיים מניינים למרות האיסור, זה אולי קבוצה של 200-100 איש, מתוך כמעט 200 אלף.

"מה שאני אומר זה שחייבים לדעת מה התוכנית. מה אתם מתכוונים לעשות. אוקיי, סגרתם אותנו, מה עכשיו? מה עם אוכל? איך מוציאים חולים החוצה? שתבין, לחולי לב מהעיר ביטלו את כל התורים בבתי החולים שמחוץ לעיר. בבתי חולים מפרידים בין יולדות שמגיעות מבני ברק ליולדות אחרות. אנשים עם כאבי שיניים לא יכולים לקבל טיפול במרפאות בבני ברק, משום שהרופאים בדרך כלל מגיעים מבחוץ, ועכשיו לא מאשרים להם. הם גם לא יכולים לצאת החוצה".

מי יוכל לעשות את הבדיקות הנרחבות בעיר, שאתה מדבר עליהן?

"זו לא בעיה. יש בבני ברק אלפי מתנדבים, קחו אותם. חלקם כבר היו חולי קורונה בעצמם והחלימו, הם מחוסנים. אז תשתמשו בהם. במקום זה הביאו לכאן קבוצה של אנשי צבא, ששולטים על מה שקורה כאן. הם עובדים קשה ואני מצדיע להם, אבל הם לא מבינים את הסיטואציה. הם יודעים לנהל מבצע צבאי, אבל לא את בני ברק. הם לא מבינים שבזמן שבעיר אחרת אדם חולה עלול להדביק שניים־שלושה, בבני ברק הוא עלול להדביק עשרה. הם צריכים להבין את הסיטואציה ולפעול בהתאם".

לגדסי עצמו, שמתגורר ברחוב חזון איש, צמוד לרמת גן, חמישה ילדים בבית, בני שנה עד 9. "אין לילדים הרבה אופציות מאז שביטלו את הלימודים. יום אחד הם יצאו לגינה הסמוכה, ובשבועיים האחרונים גם את זה אין. אצלנו בבית אין טלוויזיה ואין טאבלט, אז מה שהם עושים זה לקרוא או לצייר ציורים, וגם זה נמאס להם אחרי שעה. הם שוברים את הראש מה לעשות, ומשתעממים הרבה".

ישראל ברגמן (31), רווק בני־ברקי, בעלים ומנכ"ל של חברת "היפר הפקות", מתגורר בשכונת רמת אהרון עם הוריו. בשבועות האחרונים, עוד לפני האיסור להתפלל במניין, הקפיד להעלות לרשתות החברתיות תמונה שלו ושל אביו קלמן ואחיו שלום מתפללים בבית, נשמרים מכל משמר שלא להידבק. לצורך צילום הכתבה הזאת הוא לא הסכים להכניס את צלם "ישראל היום" הביתה, וביקש להצטלם ברחוב שמתחת. "אנחנו לא מכניסים שום זר הביתה כבר שבועות, לשום צורך", הסביר.

"מצד אחד אני מאוד מבין את הסגר, אבל מצד שני, אני מאוד לא מסכים לדרך שבה הוא נעשה", הוא אומר לי בשיחת טלפון, "אני חושב שהסגר הזה נעשה בצורה נוראית. אני מסתכל על עצמי, כאדם חרדי שיש לו סמארטפון ושהוא מעודכן, ולמרות הכל - הסגר שהתחיל בבום בשישי בבוקר, הפתיע אותי.

"זה התפרסם רק אחרי 1 בלילה, ביום חמישי. אמנם ריחף כל הזמן באוויר, אבל לא היתה ודאות. יום אחד אמרו 'יהיה סגר על בני ברק', ולמחרת, 'לא יהיה סגר'. אתה מפוצץ בכל כך הרבה אינפורמציה. גם מטעם הממשלה הצליחו לבלבל אותנו: בכירי האוצר סירבו לסגר, ובמשרד הבריאות תמכו.

"ברגע שהתעוררתי, בשישי בבוקר, לקחתי את הטלפון, ואז כבר למדתי מהפושים שהסגר התחיל בלילה. אז גם ראיתי את הרשת סוערת, יש תמונות מ־6-5 בבוקר של התפרסות כוחות בעיר.

"בשישי בבוקר עשיתי קנייה של חלות, וגיליתי שבמרכול יש 60 אחוז פחות קונים. יש מעט מאוד אספקה, היא נעצרה בשערי העיר. אלי סלומון, ידיד שלי שיש לו מכולת ברחוב השומר, אמר לי: 'אני גר בגבעת שמואל, ולא נותנים לי להיכנס לעיר, למכולת שלי'. כלומר, המכולת הזאת תהיה סגורה עד סוף הסגר.

"זה לא ייאמן. לא נותנים לו לפתוח את המכולת, וכך לעוד הרבה בעלי מרכולים שגרים מחוץ לעיר. כלומר, בעיר עומד להיות רעב. סגר צריך להיות, אבל לא בצורה הזאת. רק היום ראיתי שפיקוד העורף הביא קצת אספקה לעיר, בוקר טוב".

לצד הביקורת, ברגמן מפנה אצבע מאשימה גם כלפי התושבים. "מי שאשם בזה זה חלק מהחרדים ומהרבנים, שבהתחלה לא התייחסו להוראות ברצינות. אבל אחרי שכבר הוחלט שעושים סגר, הוא קורה בצורה חלמאית לגמרי. כולאים את החרדים בבני ברק, ואז עושים עליהם סיבוב שלם בתקשורת".

הוא מתכוון, בין השאר, להתבטאות של רינה מצליח בחדשות 12, שאמרה: "מערכת היחסים (בין המדינה לחרדים; ח"ב) חייבת להשתנות - לא יכול להיות שהחרדים מרגישים לא מחויבים למדינה".

ברגמן: "מה שקומם אותי זה איך הגיע עניין המסים לעניין הקורונה. רוב החרדים לא שומרים על החוק? אני משלם מסים כמוה, ואני שומר חוק לא פחות ממנה, לא משתמש בטלפון בנהיגה בדיוק כמוה, ומחפף בדברים שגם היא כנראה מחפפת בהם. האחוז של מפירי החוק בשתי האוכלוסיות שווה".

כבר למחרת פורים קיבל ברגמן החלטה להתפלל בבית, ללא מניין, הרבה לפני שההנחיה נקבעה לרבים. "אנחנו חמישה בבית: סבתא בת 95, הורים מעל 70, אחי הגדול, בן 35, שהוא פגוע מוח, ואני. יש לי עסק פעיל בתחום הפרסום, שעובד חזק מאוד בתקופה הזאת, והוא סגור משושן פורים, שהיה היום האחרון שעבדנו מהמשרד.

"ברגע שהתחילו ההגבלות הראשונות, סגרתי את המשרד ולקחתי חלק מהדברים הביתה. מדי פעם אני עובד מרחוק, אבל זה לא באמת ריאלי. גם אבא שלי לא הלך מאז לעבודה, בצרכנייה בבני ברק, וגם לא לבית הכנסת - עוד הרבה לפני שההנחיה לא להתפלל בבתי הכנסת יצאה לפועל. כולנו בבית מאז, וזה לא קל, אבל זו הצלת חיים, פשוטו כמשמעו.

"עד לפני שבועיים ההבנה של המצב עוד לא חלחלה לכל תושבי העיר. רק ביום חמישי לפני שבועיים נפל האסימון בקול רעש גדול. יום לפני כן חברים שהסתובבו בעיר אמרו לי: 'אתה לא מבין איזו קטסטרופה ברחוב רבי עקיבא, אנשים מסתובבים חופשי'.

"ביום שני שעבר נסעתי להביא את המטפלת של סבתא שלי, שגרה בפרדס כץ. ביום הזה, אחרי שכבר היתה ההנחיה לסגור לגמרי את בתי הכנסת, גיליתי ברחוב לידי מניין עם 40 מתפללים. המשטרה לא טרחה לבוא, למרות שצלצלתי פעמיים. אמרו לי שהם יודעים, אבל לא עשו כלום. עד שהפעלתי מישהו שדאג שהם יבואו, והם חילקו דו"חות".

ומאז יום שני שעבר יש עדיין מניינים מחתרתיים?

"למיטב ידיעתי זה ירד לגמרי. היתה עוד פעם אחת, אחרי אותו יום, שראיתי התארגנות למניין מתחת לאחד הבתים. בשבת האחרונה כבר לא היה אף אחד ברחוב, רק שבאבניקים, שאינם תושבי העיר ובאים לכאן להתפרע. הם באים בכל שבת, לזה כבר התרגלנו.

"בשבת האחרונה היה בשכונה שלי 'מניין מרפסות'. אדם אחד עמד למטה, החזן, וכל השאר ענו מהמרפסות. בקריאת התורה היה רגע עצוב. הקורא בתורה אמר: 'אין כאן לא כהן ולא לוי, אז יעמוד ישראל במקום כולם'. זה העלה דמעה בעיני רבים מהמתפללים".

רונן גרוס (49), חרדי המתגורר במערב העיר עם אשתו ושני ילדיו, בת 14 ובן 15, מדבר בחריפות על הסגר שנכפה על העיר. "השנאה יכולה להעביר אדם על דעתו, וזה מה שהביא את הסגר על בני ברק", הוא זועם. "הפכו את כל תושבי העיר ל'מפיצי מחלה', למצורעים, כמו בימים החשוכים של תולדות העם היהודי.

"נכון, יש בעיר תחלואה גבוהה, אבל זה הפתרון? סגר? אנשים חולים צועקים שיפנו אותם, ואין מי שדואג להם. אנשים מתקשרים לעירייה וצועקים שאין להם אוכל, ועונים להם 'אנחנו לא עמותה, תפנו לפיקוד העורף'.

"במקום להחליט על פתרון כמו לעבור בית־בית ולבדוק אם יש חולים ולהוציא אותם, לבדוק אם יש מחסור במזון לחולים ולדאוג להם - סוגרים את העיר. שוטרים גוערים בתושבים שמנסים לקנות סל מזון הביתה, לשבת ולחג. זה נורמלי? ככה פותרים מגיפה? ככה יוצרים מוות המוני, תוך כדי שנאה יוקדת, שמופצת ברשתות".

את הביקורת שלו הוא מפנה גם כלפי ראש העיר, אברהם רובינשטיין. "ראש העיר נאלם דום, ופשוט העביר את מפתחות העיר לידי הצבא. הוא לא באמת נבחר, אלא הוצנח על הציבור, וגם שימש דוגמה רעה כשהשתתף בחתונת רחוב עם מאות משתתפים, בניגוד להוראות. הוא לא דאג להסברה בזמן, והוא צריך לתת את הדין על כך, לארוז את מיטלטליו ולעזוב לאלתר את תפקידו, שכעת ממילא אינו מבצע.

"גם קולם של הח"כים החרדים נעלם בהגנה על ציבור בוחריהם. המסוק מעל, שטס לבדוק שהתושבים אכן בבתים ומסוגרים בעיר כמו שצריך, מזכיר לנו שוב ושוב איך הפכנו להיות מוקצים, מצורעים".

צמצום התנועה אל בני ברק וממנה, והחמרת הסגר על העיר בסוף השבוע, תפסו את מערך הדיור של ארגון "אהל שרה" בשיא ההכנות של הדירות לקראת חג הפסח. הארגון, שפועל בבני ברק כבר 40 שנה בסיוע לבעלי מוגבלויות ואנשים על הרצף האוטיסטי, מפעיל גם מערך של 25 דירות לבעלי מוגבלויות קוגניטיביות.

הסגר שהוטל על העיר מקשה את פעילותו של מערך הדיור. "עובדים שמתגוררים מחוץ לבני ברק מתקשים להיכנס לעיר", אומרת מלכה ויינברג, מנכ"לית "אהל שרה", "יש להם אמנם אישורים שמעידים על היותם עובדי חירום, אבל זה לא מספיק כדי לעבור את מחסומי הכניסה. במקרים האלה אנחנו מנסים לדבר עם מקבלי ההחלטות בפיקוד העורף ובעירייה, אבל לא תמיד בהצלחה".

ההיערכות לפסח, התברר למנהלי הארגון, הופכת מורכבת יותר ויותר בכל יום שעובר. מתוך כלל הדירות במערך, כעשר דיירות בשתי דירות נכנסו לבידוד עקב שהות של אנשי צוות שהתבררו כנשאי קורונה. בלית ברירה, נמצאו אנשי צוות מסורים שהסכימו לקחת על עצמם כניסה לבידוד מרצון למשך שבועיים, עד אחרי החג, כדי לסייע לדיירות המוגבלות שבבידוד.

הצוותים המקצועיים בדירות הארגון נאלצו להחליף גם את צוותי הניקיון, שאינם יכולים להיכנס לעיר, ובתוך כך לדאוג לדיירים ולדיירות לתעסוקה סביב השעון, ולטפל בהם, כדי שלא תחול רגרסיה.

"הסגר נותן את אותותיו גם בדיירים", מספרת ויינברג, "למרות המאמצים של הצוות והמתנדבות לערוך להם סיורים קצרים מחוץ לדירה, בתוך טווח ה־100 מטר, חלק מהדיירים לא מצליחים להתמודד עם הלחץ הנפשי. בסוף השבוע אחת הדיירות איבדה את האיזון והתחילה להתנהג באגרסיביות, עד שהוחלט לערב את הפסיכיאטר האחראי, בשיחת טלפון.

"חלק מהדיירים, שהיו אמורים לשהות בחג בחיק משפחותיהם, קיבלו באכזבה רבה את הבשורה שהמשפחות לא ייקחו אותן לבתיהן. אבל לשמחתנו, הדירות כבר מלאות בכל טוב לחג.

"המצב הקשה מוציא את המרב מהצוותים. הגמישות והיצירתיות הן הדבר שמסייע לנו לשרוד, למרות המגבלות החדשות שנוחתות עלינו בכל יום. למרות הקשיים של אנשי הצוות, אנחנו מבינים שאת הקושי האמיתי חווים הדיירים, ומגייסים את כל החמלה והאמפתיה כדי לסייע להם לעבור את התקופה הזאת במינימום נזק נפשי ותפקודי".

chananibl2@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו