קונספציות קורסות

השבוע, ביהירות האופיינית לו, הסכיםיאיר לפידלזרוק איזו עצם לבנימין נתניהו. הוא מוכן שבממשלת אחדות, ראש הממשלה ינהל את "דסק הקורונה". שיהיה ראש דסק.

כמו דולפין שמגיח להרף עין מבין הגלים, נחשפה לרגע קל פיסת אמת קטנה ודקיקה: זה לא חומר של הנהגה עם תפיסה ממלכתית. הלפידיזם המצועצע, הנערי, המפונק, ליבה גם את הלך הרוח המרדני של ההפגנות מול הכנסת בשבוע האחרון. שיירות של ג'יפים פרצו את פרוזדור ירושלים כדי לתבוע את הצעצוע שהובטח להם, מבלי להבין עד כמה נלכדו בנרטיב שממנו לא היה אפשר להיחלץ, אלא באמצעות נחיתה קשה, מרה, למציאות.

הם יודעים בתוך תוכם שלא הדמוקרטיה התקרבה לקריסה, אלא הקונספציה הפריכה שאליה התמסרו בשנה האחרונה. אלה היו הפגנות ילדותיות, לא־מידתיות, יציאה טוטאלית מאיזון. ולא רק בגלל נגיפי הקורונה המידבקים. כמו נערים שמתפרעים מול ההורים, הם פרקו כך את התסכול שלהם מעצמם, מההבנה כי כוחם מוגבל, כי נהו אחרי פנטזיה ילדותית. אז הם נהרו להפגין מול "המבוגר האחראי". הכנסת, בית המשפט.

אלה היו פרפורים אחרונים של תוכנית־על שהונעה על אדים מרים של שנאה. שנאה יכולה לגרום הרבה נזק, אבל זה לא דלק שיכול להסיע למרחקים ארוכים. בטקסט ארוך, ארוך מאוד, הסביר השבוע יאיר לפיד שיש לו אידיאולוגיה. שזה לא "רק־לא־ביבי". מה זה אומר, לצאת ממערכת בחירות שלישית, להכריז ניצחון, ואז, באופן בהול, לנסות לשכנע בהמון מילים שכל הזמן הזה היתה לך אידיאולוגיה? זה אולי רמז מטרים למה שיקרה תוך פחות מ־48 שעות.

השבועות האחרונים הראולבני גנץולגבי אשכנזי עד לאיזה אבסורד פוליטי, אידיאולוגי ומוסרי יכולה להוביל אובססיית נקמה ותיעוב. יעלון, לפיד, שלח, נכנסו ל"טריפ" עיקש, מוטרף, חסר פשרות. הם הצליחו לפעור שסעים, לשחוט פרות מקודשות, להפר נורמות מושרשות, להשליך לצד הדרך כמה מהערכים שמחזיקים את הסולידריות הישראלית בחיים. הם לא ראו בעיניים. גם משבר בסדר גודל קורונאלי לא הצליח לטלטל לרגע את הפסיכוזה. זה היה טירוף אקספוננציאלי, כמו שהגדיר את זה השבוע עקיבא ביגמן. הם הודו בזה בפה מלא. "להוריד את נתניהו - זו מטרת־על". לנטרל את חופש הבחירה של כמעט חצי מהעם - זו הדרך. זו בפירוש פוליטיקה שבאה להרוס, לפני שהיא יודעת אם ומה היא רוצה לבנות. ושנאה היא לא חומר שאפשר לבנות ממנו משהו שיחזיק מעמד.

גנץ ואשכנזי- וכל מי שעזב את בית הקלפים של אין עתיד - פשוט ראו את זה בבהירות בשבוע האחרון. המיזם הפוליטי הזה כולו היה אחיזת עיניים, והיה ברור שכחול לבן לא תוכל לייצר בישראל לא פיוס ולא מדיניות קונסטרוקטיבית. שלח, לפיד ויעלון היו בדרך להעלות את ישראל למסלול של הרס. התנהגותם המופרעת הראתה לגנץ ולאשכנזי את הדרך הנכונה, והם חתכו ברגע האחרון. הם הצליחו להימלט מהקונספציה לפני שהגיע היום־כיפור שלה.

שלח ולפיד תקועים עכשיו, ביחד עם ליברמן ויעלון, בראש דסק השמאל. חברים בכירים בקבינט המרירות. זה היה רגע של מבחן אדיר. ההיסטוריה, פשוטו כמשמעו, קראה להם לתת כתף. אבל הם העדיפו להישאר בעסקנות התככנית והנקמנית. התגלה פרצופם האמיתי; הדולפין שלהם קפץ. מזל שזה קרה לפני שהספיקו לקבל לידם אחריות ממלכתית על ישראל בתקופת מבחן כה רגישה.