הישראלי היפה

כולנו עוברים כעת ימים ושבועות קשים. רבים וטובים יושבים מתוך כורח בבית, בתחושת חוסר ודאות, לא מעטים מחוסרי עבודה או הוצאו לחופשה ללא תשלום, וכולם כאחד מתפללים שסיוט הקורונה ייגמר כבר.

ובתוך כל המלחמה הזאת על החיים, הכאוס שנכפה עלינו בבת אחת, יש לא מעט ישראלים שעם כל הקושי התגייסו לעשות מעשים טובים ולעזור לאחרים מכל הנשמה.

זה באמת מחמם לב להיחשף למי שהתגייסו בהתנדבות וביוזמה אישית לסייע לקשישים במצוקה שספונים בגפם בבית, לפרגן לרופאים, לרופאות ולכל הצוותים הרפואיים שעובדים מסביב לשעון, או לעשות שמח בספונטניות לזוג צעיר שנאלץ להתחתן בבית. רשימה חלקית ביותר.

אז הנה הם, תחת זרקור מיוחד: הישראלים שנתינה, אהבת אדם, התגייסות והתנדבות הן בעבורם דרך חיים, עם או בלי מגיפה מאיימת.

להחזיר טוב לרופאים

קבוצת הפייסבוק "אמץ רופא.ה" דואגת לצורכי מי שתמיד מטפלים בנו

עדי כרמון סקופ (44), יזמית טכנולוגיות פורצות דרך, כהגדרתה, החליטה שחייבים לעזור לרופאים, לאחיות ולכל הצוות הרפואי בבתי החולים ובכלל - שעובדים מסביב לשעון. יש לה אח רופא, פרופ' אלון סקופ, מומחה לסרטן עור בבית החולים שיבא בתל השומר, וגם הקִרבה המשפחתית הזאת הניעה אותה קדימה.

"ביום שני, לפני שבוע וחצי, ראיתי ידיעה שחסר לצוות רפואי ציוד וחשבתי שכמו שדואגים לחיילים במלחמה לשכפ"ץ ולקסדה, אפילו לאוכל ולשתייה, כך צריך לעשות גם עם אנשי הצוותים הרפואיים, שהם הלוחמים כעת בקו הראשון מול הקורונה.

"דיברתי עם חברה שלי, ד"ר איריס אדלר, רופאה מתמחה בבית החולים איכילוב בתל אביב, והיא סיפרה לי שהצוות הרפואי נתקל בקושי להשיג בייביסיטרים לילדים, שנשארים בבית ללא עזרה, ובגלל הקורונה - אין סבא וסבתא שיכולים לבוא ולסייע כמו בימי שגרה.

"אז עם שלושה ילדים על הידיים, בבית, החלטתי לכתוב פוסט בעמוד הפייסבוק שלי, ובו קראתי לאנשים להתנדב ולאמץ רופאים ואחיות, או צוות רפואי בכללותו, כל אחד לפי אזור מגוריו.

"הצטרפו אלי שלושה אנשים: רות פולצ'ק, טל לאופר ואביעד שליין, שמובילים את הפרויקט לצידי, וביחד הקמנו קבוצת פייסבוק שנקראת 'אמץ רופא.ה' (כך האיות במקור). ההיענות היתה מטורפת ומהירה. בתוך יומיים שידכנו בין 200 אנשי צוות רפואי לבין מתנדבים מאמצים.

"אנחנו עובדים למשל בשיתוף פעולה מדהים עם יאמי, שזה אתר להזמנת אוכל מבשלנים ביתיים. הם אספו תרומות בסך 20,000 שקלים, שזה אומר ש-400 רופאים שלא ראו את הבית, קיבלו ארוחה חמה שקצת הזכירה להם בית. והם גם ממשיכים לאסוף תרומות ומגיעים עם עשרות ארוחות חמות לבתי חולים בארץ בכל יום.

"הרעיון בגדול הוא כזה: כל מתנדב או מתנדבת התקשרו לרופא, לאחות או לכל איש צוות אחר, שנרשמו לאימוץ דרך הקבוצה שלנו (יש בה כבר 3,000 חברים), ובישרו להם שמעתה והלאה הם מאמצים אותם ודואגים להם לכל. מבייביסיטר לילדים, דרך קניית אוכל בסופר ועד לפינוי חניה בשבילם ברחוב.

"אחת הרופאות, למשל, התלוננה בקבוצת הפייסבוק של 'אמץ רופא.ה' שהבעיה העיקרית שלה היא חניה במרכז תל אביב. כשהיא מסיימת משמרת בחצות הלילה, היא צריכה לבזבז שעה שלמה ויקרה בחיפוש חניה, ועל הבוקר היא שוב מתייצבת בבית החולים".

ערגה שגיא (39), שלה ולבעלה יש מקום חניה בבניין קרוב למגוריה של הרופאה בעיר, התנדבה לפנות לה אותו למשך כל התקופה הקרובה. "זה המינימום של המינימום שאפשר לסייע", מספרת ערגה. "בעלי עשה כמה סיבובים, ובסוף מצא חניה. מכיוון שאנחנו לא זזים עכשיו עם האוטו, הוא יישאר שם. את החניה הפרטית שלנו נתנו לרופאה ככל שיידרש לה".

ד"ר הילה גבריאלי (32), רופאה שמתמחה בבית החולים סורוקה בבאר שבע וגרה ברמת גן, זכתה אף היא לחניה קבועה הקרובה לביתה. "כמתמחה אני עושה תורנויות של 26 שעות", היא מספרת.

"הדבר הכי מדכא בעולם זה לחזור מותשת וגמורה אחרי יום עבודה מסביב לשעון, בהתעסקות עם הקורונה, ואז לחפש עוד שעה מקום חניה. אז כתבתי ב'אמץ רופא.ה' שאשמח לעזרה, ומייד התגייסו למעני בקבוצה. אישה טובת לב מרמת גן פנתה אלי ואמרה שהיא תפנה לי את מקום החניה שלה.

"זה מחמם את הלב בטירוף שהעורף עוזר כך, תומך בנו ומסייע לנו, הצוות הרפואי".

עד כה, 350 מתנדבים כבר אימצו אנשי צוות רפואי מכל בתי החולים בכל האזורים בארץ. עוד 650 מתנדבים מחכים בתור לאנשי רפואה שיירשמו לאימוץ.

עינת קדם (51) מרעננה, שעוסקת בתחום הדיגיטל, התנדבה לאמץ רופאה, ושודכה על ידי הצוות של עדי וחבריה לרופאה מרעננה, שעובדת בחדר המיון באיכילוב.

"שלחתי לרופאה שנרשמה לאימוץ ווטסאפ, הצגתי את עצמי וכתבתי שאשמח לעזור לה. היא מייד חזרה אלי ואמרה שהיא עובדת המון עכשיו, וגם בעלה, שהוא איש טלוויזיה, עובד מסביב לשעון. היא ציינה שהבעיה הכי גדולה שלה היא שהם לא מספיקים לבשל, מה שגורם לכל בני הבית לזלול רק חטיפים ומזונות לא בריאים.

"מייד התארגנתי. ביום שישי הכנתי להם הרבה אוכל צמחוני, כי הם צמחונים: פשטידות, פסטות, סלטים, חלות. את הכל הנחתי להם ליד הדלת. הם מייד התקשרו להודות. רתמתי גם את הבניין שבו אני מתגוררת ברעננה, ביחד עם חברים ומכרים אחרים, והכנו כולנו לו"ז לשבוע הקרוב. כולם מבשלים להם אוכל טוב ומזין. מרק, קוסקוס, כדורי שוקולד לילדים, סלטים, ועוד ועוד. בכל יומיים נביא להם אספקה מלאה של אוכל. מבחינתנו זאת זכות גדולה לתת ולפנק מכל הלב. לאנשי הצוותים הרפואיים מגיע הכל. פשוט הכל".

"רופאים ורופאות לא אוהבים לבקש עזרה", אומרת עדי. "אבל גם הם הבינו שהם חייבים עזרה. אז יש כאלה שמתנדבים שלנו פשוט שומרים להם על הילדים, יש שנעזרים בקניות מזון בסופר, ורבים קיבלו משלוחי מזון ארוזים וסגורים בשישי בערב, היישר לבתי החולים ברחבי הארץ שבהם הם עובדים.

"הרעיון הוא ליצור קשר של אחד על אחד, בלי הנחיות שלנו מגבוה איך לשתף פעולה. כל אחד בדרכו, במערך תמיכה אזרחי - ומכל הלב".

חתונה דרך מרפסת

שכונה שלמה בקיסריה חגגה מרחוק עם זוג שטקס החופה שלו הצטמצם

חתונה כזאת מיוחדת ספק אם התקיימה בישראל. חן (28) ותום (31) לוריא, להלן הכלה והחתן, התרגשו עד דמעות למראה המדהים שנגלה לעיניהם ביום שישי לפני שבוע: שכונה 12 בקיסריה יצאה למרפסות, לרחובות ולגגות, וחגגה להם חתונה - במקום מאות האורחים שלא הורשו להגיע עקב הגבלות הקורונה.

חתונת הרחוב של חן ותום לוריא בקיסריה

"אני עדיין לא מעכלת את האירוע הזה", מתרגשת חן. "בגלל הקורונה נאלצנו להעביר את החתונה לתוך הבית, והתושבים המדהימים של השכונה הפתיעו אותנו. השמיעו לנו מוזיקה חזקה בכל הרחוב, שירי סלואו, 'רקדו' איתנו - והפכו את היום הזה למאושר בחיינו".

כבר לפני חצי שנה הציע תום, עוזר מנכ"ל פזומט בחברת פז, נישואים לחברתו חן, סטודנטית לחינוך מיוחד לגיל הרך במכללת לוינסקי, אחרי שלוש שנות חברות. "אחרי חיפושים ובדיקות החלטנו להתחתן בגן האירועים 'לוקא' שבקיבוץ משמר השרון. קבענו את החתונה ליום שישי, 20 במארס, בצהריים", הוא משחזר.

תום מספר שהכל הלך לפי התכנון, עד שטירוף הקורונה הגדול התפרץ ושינה את התוכניות. "כבר בחרנו תפריט אחרי טעימות, סגרנו עם חברת הגברה למוזיקה ועם די.ג'יי, ואפילו הספקנו לשלוח הזמנות ל־400 איש. היינו בהתרגשות גדולה לקראת יום החתונה".

אבל אז, כמו מגדל של בקבוקוני אלכוג'ל, הכל התחיל להתמוטט. "לפני שלושה שבועות, כלומר כשבועיים לפני יום החתונה, התחלנו לקלוט לאן עניין הקורונה הולך, ושאנחנו נכנסים לבעיה. בהתחלה יצאה ההוראה של משרד הבריאות שרק 100 איש יכולים להתקהל, אז החלטנו לשנות הכל. דיברנו עם 'לוקא', והם היו סופר בסדר איתנו, הסכימו מייד שנדחה את מסיבת החתונה למועד אחר אצלם, ושאת טקס החופה עצמו נערוך במקום אחר. פשוט לא רצינו טקס מצומצם כל כך בתוך גן אירועים".

חן מסבירה שביחד עם תום התחילה לחבר מייד רשימת מוזמנים חדשה, שתתאים למגבלת 100 האיש. "החלטנו שאני אזמין חמישה חברים שלי, תום יזמין מהצד שלו חמישה חברים, וכל השאר יהיו בני המשפחות שלנו. בדקנו אם אפשר לערוך את החופה בבית כנסת בקיסריה, בחדרה, בנתניה. לאיפה לא הגענו.

"אבל אז, בום! הגבילו את ההתקהלות לעשרה אנשים בלבד. עבר עלינו לילה מאוד מבאס, אבל כשקמנו ממנו החלטנו למקסם את מה שנגזר עלינו - ולשמוח הכי בעולם במצב המטורף והחדש הזה".

וכך, בעזרת בני משפחתם, החל המרוץ הגדול לארגן חתונה מצומצמת ככל האפשר, בבית בקיסריה שבו מתגוררים בני הזוג עם הוריה של חן. "אמא שלי, מינה, ואני שאלנו חופה מבית הכנסת בקיסריה, והחלטנו שנעשה את זה ממש לעשרה אנשים, אפילו בלי סבא וסבתא. בגלל שיש מחלות רקע במשפחה הבנו שזה עלול להיות מסוכן. הוספנו עוד חבר, כדי שישלים מניין גברים עם הרב - וזהו. רק אבא ואמא משני הצדדים והאחים שלנו".

תום מספר איך הכינו את הבית לחתונה. "הזזנו את כל הרהיטים והעמדנו את החופה בסלון. הקמנו בכניסה לבית עמדה עם אלכוג'ל ומסיכות רפואיות לפנים, ועשינו הכל כדי שלא לדחות את התאריך המקורי - שישי בצהריים.

"בבוקר היתה שמש, אז הרב התקשר והציע שנצא החוצה, שנערוך את החופה על הדשא. שמחנו והזזנו הכל, ולמעשה בנינו את כל החתונה מחדש. פתאום, תוך כדי שאנחנו חותמים על הכתובה, התחיל לרדת מהשמיים ברד אדיר, ואנחנו נאלצנו להכניס בריצה את כל החופה הרטובה הביתה".

וכך, תחת חופה רטובה, נישאו חן ותום בתוך הבית, עם עשרה בני משפחה בלבד.

"היה מרגש, כי בכל זאת מדובר בחתונה, אבל מה שציפה לנו רגע אחרי היה הדבר הכי מפתיע, מטורף ובלתי צפוי שאפשר להעלות על הדעת", מספרת חן בהתרגשות.

"אמא שלי דיווחה בקבוצת הווטסאפ של השכונה שהיינו אמורים להתחתן בגן אירועים, ושזה בוטל, ובמקום זה אנחנו מתחתנים בבית. היא כתבה שהיא תשמח אם אנשי השכונה יעשו משהו לשמח אותנו.

"אז בחמש אחר הצהריים אנשי השכונה המדהימים שלנו פשוט הרימו לנו מסיבת חתונה ברחוב. בעזרת רמקול ענק הם השמיעו שירים בקולי קולות, יצאו לרחוב, תוך כדי שמירת כללי המרחק - ורקדו. אחרים עמדו במרפסות ושמחו איתנו. בקיצור, היה לנו אפטר פארטי היסטרי".

התמונה היתה מרגשת. ברמקול הגדול השמיעו שיר סלואו לועזי, וחן ותום עמדו באמצע הרחוב לריקוד הסלואו המסורתי, כשעשרות תושבי השכונה מלווים אותם במבטיהם ברקע. "אחרי הסלואו השמיעו שירים מקפיצים של עומר אדם ואחרים, והיה שמח נורא. אנחנו רקדנו עם המשפחה ועם כל השכונה, וזה לא נגמר שעה ארוכה", מסכם תום.

חן לא מצליחה להירגע מהחוויה. "זה היה כל כך מיוחד ומחמם לב. אנחנו לא מצליחים להירגע מהקהילה המדהימה שעשתה לנו הכי שמח בנשמה שאפשר. צורת החתונה הזאת נכפתה עלינו, אבל אחרי מה שעברנו, לא הייתי מחליפה אותה בשום חתונה רגילה שעושים בשגרה.

"איזו נתינה פשוטה מהלב. הרגשנו כמה האנשים שמחים איתנו. בסופו של דבר, היתה לנו חתונה ב'השתתפות' עשרות אנשים, שאת חלקם אנחנו אפילו לא מכירים"

מתוך אופטימיות, שהם מקווים שלא תתברר כנאיביות, קבעו תום וחן לערוך מסיבת חתונה ב"לוקא" ב־8 במאי. "אנחנו מקווים שעד אז הכל יחלוף, ויהיה אפשר לחגוג שם עם כל החברים והמשפחות שלנו", מסכם תום.

למי קראתם קשישים

קבוצת פייסבוק דואגת להפעלות לבני הגיל השלישי שמרותקים לבית

לפני שנתיים הוקמה בפייסבוק קבוצת "סבא סבתא - הסיפור האמיתי", שהפכה בתוך זמן קצר ללהיט הכי נחשק ופעיל בקרב בני הגיל השלישי בישראל. הקבוצה הסגורה הזאת, שבה חברים רק סבים וסבתות, מונה כבר 31 אלף חברים, והיא גדלה מיום ליום.

גבי שטרית, מנהלת בקבוצת "סבא סבתא - הסיפור האמיתי"

אדית קרמר (64), מנהלת בכירה בקבוצה, היא בעצמה סבתא ל־16 נכדים ("בעלי ואני בזוגיות שנייה, לכל אחד מאיתנו ארבעה ילדים"), ומייד כשפרצה מגיפת הקורונה בעולם ובישראל היא הבינה - בעצה אחת עם שאר מנהלות הקבוצה - שחייבים לעשות מעשה.

"הבנו מייד שצריך לשנות פעילות וקונספט, ובמקום להיפגש עם אנשים - צריך לעזור להם בבידוד שלהם בבית", היא מספרת. "בנינו מודל מיוחד. הקמנו אינספור קבוצות ווטסאפ לפי נושאים: סיוע נפשי, התעמלות, תזונה, עבודות יד, מה לא. הרעיון הוא שכל בעל מקצוע מתוך הקבוצה יוכל להתנדב ולעזור, ללא תשלום כמובן, למי שזקוקים לו".

לדברי אדית, ההיענות היתה מדהימה. "עשרות סבים וסבתות קיבלו מענה נפשי מפסיכולוגיות ומפסיכולוגים, מעובדות סוציאליות וממטפלים נוספים. אנשים בבית ממש קבעו טיפול פרטי דרך אפליקציית הווידאו ZOOM או בשיחת טלפון. אנחנו מעבירים בשידור באמצעות ווטסאפ ומסנג'ר שיעור התעמלות קבוע בהנחיית אחת הסבתות, שמתעסקת בפעילות גופנית ובתנועה, ואלפים מצטרפים לשיעור הזה באופן קבוע, מצלמים את עצמם ומשתפים.

"ככה לא מתנוונים. מומחי עבודות יד נתנו עצות משלהם. יש לנו תזונאיות שמעבירות הרצאות מיוחדות, איך להתנהג בזמן כזה, כשנמצאים רק בבית, ואנחנו כל הזמן מוסיפים עוד עזרה. הכל כמובן באהבה ובחינם לקהילה שלנו".

אדית מספרת שהתגובות שזורמות מחברי קהילת "סבא סבתא" מחממות את ליבה. "המנהלות האחרות ואני עסוקות בקבוצה יומם ולילה, וזה מרחיב לב לשמוע מסבתות ומסבים איך הפעילות מפיגה להם את הבדידות, שומרת עליהם חיוניים, מכניסה להם תעסוקה ואפילו כיף בבידוד הביתי שנכפה עליהם".

אדית עצמה נמצאת בימים אלה בבידוד, שאליו נכנסה אחרי שחזרה לפני שבוע וחצי מחו"ל. "אבל העיסוק בקבוצה והשיחות עם הנכדים והילדים שלנו עושים לי טוב על הנשמה", היא מסבירה.

גבי שטרית (66) היא סבתא נמרצת ביותר, מנהלת אזור הקריות של הקבוצה. "כולנו ספונים עכשיו בבית, והחלטתי לכתוב פוסט בקהילה הענקית שלנו ב'סבא וסבתא', ולשאול מי מהמטפלים הרבים שיש לנו, גם פעילים וגם כאלה שכבר יצאו לגמלאות, מוכן לסייע. מייד התגייסו עשרות והתחילו לעזור לאלה שזקוקים לתמיכה נפשית.

"לפני כמה ימים נפטר בעלה של אחת הסבתות איתנו בקבוצה. בגלל שאסור להתקהל היא עברה את ההלוויה בצורה מצומצמת מאוד מבחינת משתתפים, וכך גם את ימי השבעה. היא ביקשה סיוע רגשי בימים הקשים האלה, והיא תקבל אותו מאחת המטפלות שלנו, שהיא עובדת סוציאלית. הכל נעשה רק עם הלב. בלי כסף, בהתנדבות, מכל הנשמה".

סנדוויצ'ים לכולם

עשרות מתנדבים מירוחם אורזים ומחלקים כריכים לנזקקים בעיר

בשבועיים האחרונים קשה לנהל שיחה רציפה עם ישראל יוקל מירוחם. בכל רגע צליל של שיחה ממתינה קוטע את שטף הדיבור, ובשעות רבות של היום נשמעת סביבו המולה של עשרות מתנדבים שאורזים מאות כריכים לחלוקה לקשישים תושבי העיר, או מארגנים חלוקה של מזון ומצרכים לתושבים.

ישראל יוקל והכריכים בירוחם. "כמו גדוד צבאי"

מאז החלו ההנחיות לבידוד חברתי, ישראל הרים בהינף יד מערך התנדבותי רחב היקף שלא נראה קודם בעיר. הוא התקשר לכל חבריו ויצר קשר עם עמותות ובעלי תפקידים בעירייה, כולל ראשת המועצה טל אוחנה, הכל במטרה להגן על דור המייסדים שעכשיו נמצא בסיכון להידבק בנגיף.

"ביומיום יש פה מועדונים לקשישים, שמספקים להם תעסוקה ועניין, ועכשיו האנשים האלו נותרו בלי תוכן ובלי עזרה", הוא אומר, תוך כדי שהוא מעמיס ארגז מזון לרכב. כמעט כל הזמן ידיו מלאות, וכשהן פנויות הוא מקליט עוד הודעה בטלפון, כותב עוד מסרון קצר, אוסף עוד מידע כדי לדעת מי זקוק לעזרה ומי יכול להעניק אותה.

הוא בן 42, נשוי ואב לשישה ילדים, הגדולה בת 17 והקטנה בת שנתיים. ביומיום הוא מנהל את בית הספר נגב סיני במועצה האזורית רמת נגב, והשנה נמצא בשנת שבתון. לכן היה לו ברור שהוא יכול להירתם לעזרת הקשישים בעיר.

"פתאום, ברגע אחד, הקמנו פה סוג של יחידה חדשה, כמו גדוד צבאי, כדי לסייע לקשישים, כשלפתע אתה מבין עד כמה הם זקוקים לעזרה. בהתחלה חשבנו שבטח אנשים צריכים שיעשו עבורם קניות בסופר. גייסנו מתנדבים שיקנו את המוצרים, יניחו אותם בפתח הבית וילכו. אבל אז הבנו שיש אנשים שקשה להם להכניס את השקיות פנימה, אז צריך מתנדבים שיכולים להגיע ממוגנים נגד הדבקה, להיכנס לתוך הבית ולעזור לקשישים להכניס את הקניות הביתה.

"כשצִמצמו את השימוש בתחבורה הציבורית, הבנו שצריך לסייע להם גם בהגעה לטיפולים. חולי דיאליזה שצריכים להגיע לטיפולים, מבוגרים שצריכים עזרה עם התרופות, כל אחד צריך סיוע ומישהו שיהיה לצידו.

"וזה מדהים לראות את מספר האנשים שמוכנים להתנדב. נאלצנו להציב קריטריונים להתנדבות, כדי לעצור את שטף המתנדבים. בהתחלה הרף היה מעל גיל 18, אחר כך אחרי צבא, ואז הנחינו שכל מי שבא במגע עם קשישים יהיה מתחת לגיל 50, ואני עדיין מקבל פניות של אנשים שמבקשים לעזור".

הילדים של ישראל הם נקודה רגישה. מאחר שלהתנדבות אין שעות, יש ימים שלמים שבהם הוא נמצא מחוץ לבית, ללא סדר יום קבוע. "זה קשה לא להיות עם כולם. הילדים הגדולים עוזרים, וגם חלק מהדברים אפשר לעשות מהבית, לנהל שיחות ZOOM עם אנשים ולעזור מרחוק. אני משתדל להיות עם המשפחה בשעות שאפשר. בשבוע שעבר גם אירחנו בני משפחה בצימר שלנו, כי עכשיו אין לנו תיירים. אז עוד היה זמן לבילוי משפחתי", הוא צוחק.

בתוך טירוף העשייה והנתינה, גם ישראל מצא את עצמו זקוק לעזרה, כשבסוף השבוע שעבר פרצו למרכז התיירות של אשתו בפארק ירוחם. "מתחילת הטיפול במשבר הזה העסק שלנו נפגע. בהתחלה תיירים מחו"ל הפסיקו להגיע, ואז קבוצות גדולות מישראל בוטלו. בשבוע שעבר פיטרו מחוסר ברירה את שומרי הלילה של פארק ירוחם, ובבוקר קיבלנו טלפון משומר הבוקר שהמרכז שלנו נפרץ. גנבו לנו משם ציוד וכסף.

"זאת הרגשה נוראית. לא רק שאין לנו הכנסות בתקופה שבדרך כלל משגשגת, עכשיו גם עשו לנו נזק מכוון. אבל ברגע שאנשים שמעו על זה, הם נרתמו ובאו לסייע לנו. עזרו להעביר את הציוד למקום בטוח יותר, לתקן את המנעול הפרוץ במקום הקיים, ולנסות להחזיר את המרכז לקדמותו. זה מחמם את הלב לדעת שיש כל כך הרבה אנשים איתך, כשאתה עצמך עסוק בלתת לאחרים".

מדרום אפריקה באהבה

סינדי וברט הגיעו מקייפ טאון לעזור במעון לנכים בנתניה

נדמה שדבר לא יכול להפר את שגרת הנתינה של סינדי וברט פלמר, שניהם בני 51, שהגיעו מדרום אפריקה להתנדב במעון לנכים עם מוגבלות פיזית קשה בנתניה. לא המצב הביטחוני, ובטח שלא נגיף הקורונה. אם תשאלו אותם, הם יישארו כאן ככל שיידרש. רק שיחת הטלפון שלי מפריעה לסינדי לחלק את הקפה היומי לדיירי המעון, והיא יוצאת לרגע לגינה לשוחח איתי.

הזוג פלמר. "נתניה יפה כמו ציור"

דיירי המעון של משרד הרווחה, מוגבלים פיזית בצורה קשה, נמצאים בסיכון גבוה אם יידבקו, חלילה. לפיכך הם מבודדים כבר שבועיים, ללא ביקורים וללא חוגים. סינדי וברט, שמתגוררים גם הם במעון, ספונים ביחד איתם, נחושים להישאר ולעזור.

"לבעלי תמיד היתה תשוקה לישראל", מסבירה סינדי מה הביא אותם לכאן. "אבא שלו יהודי, והוא תמיד רצה לראות את הארץ, לפגוש את האנשים, לראות מקרוב את הצבא".

ברט מוזיקאי ונהג, סינדי עבדה בסוכנות למכירת רכב. שם גם הכירו והתאהבו. בפברואר 2019 התחתנו, וכבר אחרי חודש טסו לחגוג בישראל את ירח הדבש שלהם. "במשך שבועיים טיילנו בעיקר בירושלים ובתל אביב, וכשהסתיימה החופשה והגענו לנמל התעופה, אמרתי לבעלי: 'אנחנו חייבים לחזור לכאן'. לי אין שורשים יהודיים, אבל פשוט התאהבתי במדינה".

כשחזרו לעירם, קייפ טאון, החלו מייד לחפש קשרים לישראל ומקומות להתנדבות, וכך מצאו את תוכנית מתנדבי חו"ל של משרד העבודה והרווחה - תוכנית הכוללת כ־1,000 מתנדבים מ־52 מדינות שמגיעים לישראל לתקופות של שנה עד שנתיים ומסייעים לאנשים עם מוגבלויות, לאזרחים ותיקים, לנשים ולילדים בסיכון ועוד.

"לדרום אפריקה חזרנו במארס, וכבר בתחילת אוגוסט הגענו לנתניה", נזכרת סינדי. "לקחנו על עצמנו את התקופה הארוכה ביותר שאפשר להתנדב בה - שנתיים. לא היה חשוב לנו לאיפה נגיע, רצינו רק לעזור לאנשים".

מה אתם חושבים על נתניה?

"היא עיר יפה כמו בציור. אנחנו אוהבים את האנשים כאן. הם כל כך יפים".

מה כוללת, למעשה, ההתנדבות שלכם?

"כל מה שהדיירים צריכים. קפה, תה, עזרה בהאכלה. אני עושה תספורות לפעמים. יש דיירת שמציירת באמצעות הרגל, אז אני שוטפת לה מכחולים, מזיזה למענה דברים, כי היא לא יכולה לבצע שום פעולה. בימי שגרה, אם מישהו רוצה לצאת לקניות בקניון - אנחנו לוקחים אותו לשם".

סינדי מדגישה שהיא וברט לא חוששים על עצמם בעניין הקורונה. "אנחנו גרים כאן במעון. לא יוצאים החוצה, בדיוק כמו הדיירים. שוטפים ידיים. שומרים על כל הכללים. המעון נעול, כי רוב האנשים כאן סובלים ממערכת חיסונית חלשה. אין ביקורים, אין פעילויות חוץ. אנחנו שומרים על כל הכללים, ובעיקר שומרים שהדיירים יהיו עסוקים ושמחים. אנחנו עושים איתם הרבה פעילויות של אחד על אחד. מספרים בדיחות. אפילו הקמנו תחנת מוזיקה בחצר, עם רמקולים גדולים, ואנחנו משמיעים שירים שעושים את האנשים כאן שמחים ומאושרים".

אתם לא חולמים כבר לחזור הביתה, לדרום אפריקה?

"למה שנחזור? אנחנו מרגישים כאן בבית. מרגישים חופשיים. אנחנו אוהבים את ישראל. זה המקום שאנחנו צריכים להיות בו. זה תענוג לרדת לחדר שלנו במעון בסוף היום ולדעת שעשינו משהו טוב למען אחרים. טילים או קורונה - זה המקום שאנחנו רוצים להיות בו.

(השתתפה בהכנת הכתבה: הילה טימור-אשור)

shishabat@israelhayom.co.il