כבן 40 היה בנציון נתניהו כשנולד בנו השני, בנימין. כשגדל הילד וכשגדלו אחיו, שמעו מאביהם על ניסיונותיו לגייס את ארה"ב, לעצור את השמדת יהודי אירופה ועל פעילותו הציונית בחלונות הגבוהים של האו"ם ובקונגרס האמריקני להביא להקמת מדינת ישראל. אלה היו סיפורי הילדות שלהם.
גם לבני גנץ היו סיפורי ילדות, שדומים להם נשמעו בבתים ישראליים רבים. גנץ שמע מאמו ניצולת השואה מלכה, על מה שעבר עליה במחנה ברגן־בלזן וגם על הלקח שלה, שיש להיות הומניים כלפי האויב. כך סיפר גנץ עצמו לימים.
כשבנימין נתניהו בגר, הציבור הישראלי שמע על אודותיו סיפור אחר לגמרי. עשרות שנים הוא הוצג בציבוריות הישראלית כבעל תכונות שליליות ביותר. רמאי, חלש, נהנתן. זה היה הסיפור שהושמע על ידי מעצבי דעת הקהל בישראל, כאשר האפשרות שהוא מסור למען עמו ומדינתו כמו אביו, כמעט לא הובאה לידיעת העם.
נתניהו מצידו החל לספר סיפור אחר. בהיעדר תקשורת מאוזנת הוא נאלץ לספר כמעט לבדו, ברשתות החברתיות ובאמצעות מספר עיתונאים הגונים, את הסיפור שלו על תרומתו ופועלו למען ישראל. הוא סיפר על ההישגים המדיניים, על ההצלחה הכלכלית, על המסירות לילות כימים ועל היכולות הייחודיות. אפשר לומר שעל המאבק בין הסיפור של נתניהו על עצמו לבין הסיפור של התקשורת והשמאל עליו, התחוללו הבחירות.
לכל הפחות בציבור היהודי, הסיפור של ביבי הוא זה שניצח. מאידך, הסיפור של גנץ, שבאופן פרטי מחובר למסורת, אבל מייצג את המחנה הישראלי ההולך וקטן, ובעיקר הייצוג של ביבי כשטן של זמננו - הסיפור הזה בציבור היהודי - הפסיד. על כך נסבו הבחירות שבקרב כלל המצביעים הובילו שוב לתיקו. בשעה שנכתבות שורות אלה עוד לא ברור אם הסיפור של ביבי יוביל להרכבת ממשלה, או אם סיפור האנטי־ביבי ייקח אותנו לבחירות רביעיות. אבל אם יהיו בחירות רביעיות לפחות נדע טוב יותר על מה אנו מצביעים.
לא גבול, קו
בעוד ישראל ממשיכה לשקוע בביצה הפוליטית, גם בזירה המדינית קופאים על השמרים. אין ביקורי מנהיגים בישראל ואין נסיעות של נתניהו לבירות העולם. גם הקורונה תורמת את שלה לעניין הזה.
יש הכרעות. טראמפ // צילום: אי.פי.אי
אך הסוגיה הדחופה ביותר היא החלת החוק הישראלי בבקעת הירדן ובהתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, על פי מפת טראמפ. "ועדת המיפוי", האמורה לשרטט באופן מדויק את אזורי החלת החוק הישראלי, התכנסה לישיבה ראשונה שבה הוסכם כי המפה הסכמטית שצורפה לספר "חזון השלום", כללית מדי ועל כן יש לגשת לשרטוט חדש ומדויק. בפועל האמריקנים בעטו את הכדור למגרש הישראלי ומצפים שאנחנו אלה שנשב אל שולחן השרטוטים בעוד הם יגיבו בהמשך.
המלאכה הזו מורכבת. 800 הקילומטרים של הקו החדש (הישראלים והאמריקנים מקפידים שלא להשתמש במונח גבול, משום שהרשות הפלשתינית לא מוכרת כמדינה) ארוכים יותר מכלל הגבולות היבשתיים הנוכחיים של ישראל. זאת ועוד, על פי העקרונות שהתוותה תוכנית טראמפ, יש לכלול בישראל את היישובים הישראליים בעומק השטח ולאפשר להם חיבור ישיר לשאר חלקי המדינה, בלי להיכנס לשטח הפלשתיני. מאידך, כמובן שיישובים ערביים לא אמורים להיכלל בתחום הישראלי. בקיצור, המפה תכלול הרבה אצבעות ופיתולים מורכבים, ולכן יידרשו שבועות ארוכים ויצירתיות רבה להשלמתה.
כשבישראל יסיימו את העבודה, המפה תעבור לבחינה אמריקנית. זו לא צפויה לארוך זמן ממושך, אך לאחר האוקיי מהדרג המקצועי בממשל, יגיע השלב הרגיש והוא אישור פוליטי גם מהבית הלבן שם, וגם מממשלת ישראל כאן. זה הצומת שבו הברדק הפנימי בישראל עשוי לחולל נזק מדיני כבד לישראל, שכן לאמריקנים חשוב שמפת הריבונות תאושר בידי ממשלה שנהנית מרוב ברור ומלגיטימציה ברורה של הכנסת ושל העם.
הבדיחות של טראמפ על השיטה הישראלית המוזרה, המובילה לבחירות אחרי בחירות, רציניות לגמרי. גם הוא, גם אנשיו, לא מסוגלים להבין את הטרפת של הפוליטיקאים הישראלים, שמעדיפים לגרור את מדינתם לסבב בחירות רביעי בשנה וחצי, להפסיד מתנות בקנה מידה היסטורי ובלבד שלא יישבו זה עם זה.
כלומר, זה לא שבאמריקה חסר טירוף מערכות, אך שם לפחות יש הכרעות ברורות. אז אמנם נכון לעכשיו לא היתה אמירה חד־משמעית של הממשל שהיעדר ממשלה בישראל יעכב את אישור המפה. אדרבה, רוב הסיכויים שהממשל יסכים בחירוק שיניים שממשלת מעבר היא זו שתאשר את המפה. ובכל זאת, כל עוד אין הכרעה, המפה מוטלת בספק ותדמית ישראל בארה"ב נפגעת.
לא רק הריבונות נפגעת כתוצאה מהמשבר הפוליטי בישראל, אלא אפילו נושא שכמעט לא שנוי במחלוקת בישראל והוא איראן. ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), רפאל גרוסי, דרש השבוע מאיראן לשתף פעולה עם אנשיו ולפרסם הבהרות למציאת שרידי אורניום בכמה אתרים באיראן, ובהם החומר לא היה אמור להימצא. "העובדה שמצאנו עקבות חשובה מאוד. זה אומר שיש אפשרות לפעילות גרעינית שאינה תחת הפיקוח הבינלאומי. זה מדאיג אותי", אמר הנציג הבכיר בעולם לענייני נשק גרעיני.
אם לא די בכך, הסוכנות של גרוסי דיווחה ביום הבחירות בישראל כי כמות האורניום שהעשירה איראן גדולה פי חמישה מזו שהותר לה להעשיר על פי הסכם הגרעין המפורסם של 2015. גרוסי מנסה לגייס את הקהילה הבינלאומית ללחוץ על איראן ובמסגרת זו פגש השבוע את נשיא צרפת עמנואל מקרון.
בימים כתיקונם, הראשונים להשמיע את קולם לנוכח הגילויים המרעישים היו מנהיגי ישראל וכמובן ראש הממשלה נתניהו. לא קשה לנחש שאם לא היה טרוד בבעיות פוליטיות ובמגיפת הקורונה, הוא היה שב וקורא למעצמות אירופה לפרוש מהסכם הגרעין. ואולם מכיוונם של נתניהו, שר החוץ ישראל כץ ואפילו משרד החוץ נרשמה שתיקה מוחלטת.
ברזיל והונדורס מחכות
גם בתחום העברת השגרירויות לירושלים, הפוטנציאל רחוק ממיצוי. מנהיגי קונגו שבאפריקה וסרביה שבאירופה הודיעו השבוע בוועידת איפא"ק בוושינגטון, כי הם מוכנים לפתוח משרדים כלכליים רשמיים בירושלים. אלה התפתחויות חשובות, אך לא די בהן.
ברזיל והונדורס נמצאות כפסע מפתיחת שגרירויות בירושלים, אך בצד הישראלי אין מי שייתן מענה. להונדורס הובטח שכנגד שגרירות בירושלים, ישראל תפתח שגרירות בבירה טגוסיגלפה. אך בשל המשבר הפוליטי בארץ העניין מתעכב. גם מול הברזילאים אין כמעט הפעלת לחץ בהיעדר קשב לנושאים כאלה בצמרת שלנו. כמו שדות אחרים בפעילות הממשלתית, גם בתחום המדיני במקום דרוך, בהיעדר ממשלה מתפקדת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו