לראות את הדר בהט עומד במדים הבוהקים של חיל הים. להיסחף בחיוך האושר שלו, בצחוק המתגלגל ובעיניים הירוקות הזורחות של חייל טרי, מלא שמחת חיים.
ואז להיזכר בפעוט שהרעיד את הלבבות של מדינה שלמה. ילד יפה בן 3 וחצי, שנפצע אנושות בראשו בטבח במסעדת "מקסים" בחיפה, לפני 16 שנים וארבעה חודשים. ניצול מהתופת שגבה את חייהם של 21 בני אדם, בהם אביו, ציקי (צבי) ז"ל.
הילד שגרם לכולנו להתפלל לשלומו ולעקוב חודשים ארוכים אחרי מצבו. האם שב להכרה, האם יחיה, ואם כן, מה תהיה איכות חייו.
הדר בהט (19) הוא אחד מסיפורי השיקום הנדירים שידעה ישראל, למודת האסונות והפיגועים. אמו המסורה, טובה, שלא זזה ממנו לרגע מאז הפיגוע, זוכרת את הרופאים, שלא העניקו לו סיכוי גבוה לשרוד את הלילה הראשון. אבל הדר, פעוט עקשן במיוחד, פשוט לא רצה למות. ועכשיו, אחרי שבעט בכל התחזיות, הדהים את רופאיו ואת מטפליו לאורך השנים וצלח באומץ
לב נדיר כל מכשול - הוא התגייס לצה"ל ומשרת כמש"ק כוח אדם במספנה בבסיס חיל הים בחיפה.
ידו הימנית לא תפקודית, וברגל ימין הוא נעזר במכשיר מיוחד, שמזרים אליו פולסים חשמליים ומתזמן את ההליכה שלו. המכשיר מרים עבורו את כף הרגל, כך שההליכה שלו מתקרבת לתבנית הנכונה. הוא לא נעזר בקביים או במקל.
בשל מגבלותיו הגופניות, הוא זקוק לסיוע בכל מטלה שדורשת הפעלת שתי הידיים - רכיסת כפתורים, סגירת ריצ'רץ', ולעיתים גם חיתוך מזון. מדיו בצבא הותאמו במיוחד לצרכיו, עם סקוצ'ים שמחליפים את הכפתורים במכנסיים ובחולצה.
"אני לא נכה בחשיבה שלי", הוא מבהיר מייד. "היה חשוב לי להתגייס, לתרום כמו כל אדם אחר, למרות המגבלות שלי. להיות חייל. להיות עצמאי, בלי מעטפת מגוננת, בפעם הראשונה בחיי. לקבל אחריות, לעשות תפקיד משמעותי.
"מאז שהייתי ילד קטן עברתי עוד מכשול ועוד מכשול. אף פעם לא הסכמתי לוותר. תמיד עבדתי קשה מאוד והתקדמתי. כבר כשקיבלתי את הצו הראשון היה ברור לי שלא אוותר על הצבא. שאני חייב להתגייס, לתרום ככל שאני יכול. אני יודע שבמצבי יכולתי לבחור לא להתגייס, ויש כאלה שעושים את זה. אבל אצלי המחשבה הזאת לא עלתה אפילו לרגע".
הדר בהט במדי חיל הים // צילום: אפרת אשל
ביום חמישי, בתחילת ינואר, התייצב הדר, לבדו, בשערי הבקו"ם. "התרגשתי מאוד, אפילו הייתי קצת מבוהל", הוא משחזר. "אמא נפרדה ממני בחיפה ונסעתי באוטובוס לתל השומר. כשהגענו, התחילו לצעוק עלינו פתאום 'תלך לפה, תלך לשם'. הכל היה מהיר ומבהיל. מייד הבנתי לאן נכנסתי. אחרי שרשרת החיול חזרתי הביתה לסוף השבוע, ונרגעתי בבית. בתחילת השבוע שאחרי התחלתי את התפקיד שלי בחיל הים.
"התפקיד שלי הוא לבדוק מה כל חייל עושה בבסיס באופן שוטף, על פי דיווחים מהמפקדים של החיילים, ולהזין את המידע במערכת הממוחשבת. הדיווחים שלי עוברים הלאה למפקדים הבכירים. אני מרגיש שיש לי אחריות, וזה מצוין עבורי.
"מבחינתי, הצבא הוא ההזדמנות לצאת לחיים האמיתיים. מגיל צעיר מאוד, מאז השיקום הארוך שעברתי בבית לוינשטיין, הייתי מוקף במעטפת של סייעת ומטפלים, בגלל המגבלות והקשיים שלי. בצבא זה לא ככה. כאן זה רק אני והתפקיד שלי, וזה מאוד טוב לי".
הוא יוצא בכל בוקר מביתו שבכרמל הצרפתי בחיפה, מתייצב בבסיס ב־8 בדיוק, וב־2 בצהריים נוסע במכוניתו לטיפולים בבית הלוחם בחיפה. "פיזיותרפיה, הידרותרפיה, אימוני כוח וכושר וטניס שולחן. אני עובר ימים תובעניים ועמוסים מאוד, אבל יש לי דרייב גדול להספיק הכל. חשוב לי מאוד לשמור על מצבי, גם גופנית, ואני יודע שאם אפסיק או לא אתמיד - אני יכול להידרדר.
"יש ימים שבהם לא קל לי ללכת לעוד טיפול ולעוד אימון, ויש ימים שבהם הייתי שמח לוותר לעצמי ולהישאר בבית. אבל משהו באופי ובדרך החיים שלי לא מאפשר לי. אני רוצה כל הזמן להתקדם ולהשתפר".
משפחה מאושרת
עד 4 באוקטובר 2003 הם היו משפחה מאושרת. אבא ציקי, מנהל חברה משפחתית, ואמא טובה, מעצבת גרפית, היו אז בני 35, ענבר עוד לא בת 6 והדר בן 3 וחצי. באותה שבת הם ירדו מהכרמל לנפוש בטיילת, ואחר כך נכנסו לאכול צהריים במסעדת "מקסים" הסמוכה.
בשעה 14:10 נכנסה למסעדה המחבלת הנאדי ג'רדאת ופוצצה מטען נפץ גדול שנשאה על גופה. האב ציקי נהרג במקום. הדר הקטן נפצע אנושות מגולה שניתזה מהמטען ופגעה בראשו. טובה וענבר יצאו מהתופת כמעט ללא פגע.
כשהדר הגיע לבית החולים רמב"ם, מצבו היה קריטי. הרופאים שנאבקו על חייו לא היו בטוחים שישרוד את הלילה, אמו קראה להתפלל לשלומו. כדי לשחרר לחץ מראשו, הסירו המנתחים חלק מעצם הגולגולת שלו ושמרו אותה בהקפאה.
הדר הקטן סירב להיכנע, ושרד את הלילה ואת היום שאחריו. רק אחרי 12 ימים במחלקת טיפול נמרץ, שבהם היה במצב לא יציב, ניתקו אותו הרופאים ממכשיר ההנשמה, כשהוא עדיין מחוסר הכרה. אחרי שלושה שבועות החל להתעורר בהדרגה. בניתוח הראש השני שעבר, הושבה למקומה עצם הגולגולת שהוקפאה.
אחרי חודשיים הועבר הדר לבית לוינשטיין. הפעוט עם החיוך המלאכי והשיער החלק, ששבה את לב הציבור, התמודד עם מצב רפואי מורכב, שדרש תעצומות נפש ועבודה יומיומית סיזיפית, כחלק מהשיקום המפרך.
"אני יודע שהסיפור שלי ריגש מאוד את המדינה, וזאת ההזדמנות להודות לכולם. אני יודע מאמא שאזרחים רבים שלחו לי לבית לוינשטיין צעצועים, ציורים, מכתבים ומתנות. מאוד משמח ומרגש אותי שכל כך הרבה אנשים זרים חשבו עלי ודאגו לי, ורק רצו שאחיה".
טובה: "זה היה מטורף. הרגשתי שבאמת כל המדינה מתעניינת בהדר ומתפללת שהוא ישרוד. מכל הארץ התקשרו לשאול לשלומו, ורבים המשיכו להתעניין במצבו עוד שנים אחרי. תלמידים שלא הכירו אותו שלחו לבית לוינשטיין מכתבים וציורים, עם אלבומים מיוחדים שהכינו לו בכיתה. זה חימם את ליבנו. עד היום יש אנשים ששומרים איתי על קשר ומתעניינים בהדר, למרות שלא הכירו אותנו לפני הפיגוע".
טובה נזכרת באירוע שהתרחש בשבוע השני של הדר בבית לוינשטיין, ושקרע את ליבה לגזרים. "הדר לא דיבר ולא הלך אחרי הפגיעה. באותו יום הגענו לחניה, ולפנינו נסע טנדר מגנום סגול, ממש כמו שהיה לציקי בעבודה. הדר היה בטירוף. הוא הצביע על הטנדר ולא הפסיק לצעוק בכאב כאילו רצה את אבא. זה היה רגע שפשוט גמר אותי. אמרתי לו, 'זה לא אבא, זה מישהו אחר, אבא איננו'", היא פורצת בבכי.
עם אביו ציקי ז"ל. "הוא חסר לי"
"זו לא היתה הפעם הראשונה שבה אמרתי להדר שאבא שלו איננו, אבל ברגע ההוא הבנתי שהוא ממש מחפש אותו. גם לי זה קרה. יום אחד, ממש אחרי הפיגוע, נסעתי בעיר עם הדר. ראיתי אוטו בול כמו של ציקי. התקרבתי לרמזור, וכיוון שהסתכלתי עליו, התנגשתי במכונית שנסעה לפניי".
שנה באשפוז מלא
הדר שהה בבית לוינשטיין שנתיים - שנה באשפוז מלא ושנה באשפוז יום. הוא למד שם בכיתה מיוחדת לילדים בשיקום ועבד מדי יום עם קלינאית תקשורת - אבל לא דיבר.
טובה: "במשך שנה אחרי הפיגוע אף אחד לא ידע להגיד לי אם הוא בכלל יחזור לדבר. הוא נפגע מוחית בצורה קשה מאוד, בדיוק באזור של מרכז הדיבור השפתי".
עד שהגיע הבוקר ההוא, שאותו לא תשכח לעולם.
"פתאום, אחרי שנה, הילד שלי אמר לי לראשונה 'אמא'. ושוב, ושוב, 'אמא, אמא, אמא'. זאת היתה המילה הראשונה שלו, ואני פרצתי בבכי. אחרי שהוא נלחם בעקשנות גדולה כל כך לחיות, אחרי הניתוחים הקשים שעבר, אחרי שהוא התעורר - הוא חזר לדבר".
השיקום, שעליו ניצחה ד"ר רלוקה שפסר, מי שהיתה אז מנהלת מחלקת הילדים, היה ארוך ומורכב, והיו בו לא מעט רגעים קשים. "היו טיפולי פיזיותרפיה שהדר היה צורח מכאב. ענבר, שהיתה עדיין ילדה, נשארה בבית בחיפה עם סבתא שלה, ואני הייתי כל הזמן עם הדר בבית לוינשטיין. בשנה הראשונה יצאתי יום בשבוע להיות עם ענבר בחיפה (בבית לוינשטיין תפסו את מקומה בני משפחה; ע"נ), ועם הדר יצאנו הביתה בסופי שבוע. בשנה השנייה באנו מחיפה מדי בוקר, עד הערב.
"מייד אחרי הפיגוע הבנתי שהקריירה שלי היא הטיפול בהדר. עד אז עבדתי במשרד פרסום מדהים, שפרגן לי ובא לקראתי לאורך כל הדרך. אחרי שנה אפשרו לי לחזור במשרה חלקית. היום אני מרצה במכללת 'תלתן' לעיצוב ולתקשורת חזותית ועובדת עדיין כמעצבת גרפית".
אחרי השיקום למד הדר בכיתות רגילות בבתי הספר, בליווי סייעת, וסיים את לימודיו בתיכון ליאו באק עם תעודת בגרות מלאה. "הפציעה שלי לא הפריעה לי להסתדר בבית הספר", הוא אומר. לפני כמה שנים עבר ניתוחים ברגלו ובידו הפגועות, וכיום הוא ממשיך בשגרת הטיפולים השוטפים. "אני אצטרך להמשיך אותם גם בעתיד כדי לוודא שלא תהיה נסיגה במצב שלי".
זיכרון מאבא
אחת החוויות היחידות שהוא זוכר מאביו היא משחקי הכדורגל המשותפים שלהם ליד הבית. "אבא היה חולה על כדורגל. אני זוכר שהוא היה לוקח אותי לגן ואחר כך לגן המשחקים".
מתי הרגשת שהוא הכי חסר לך?
"בטקסי הסיום בבית הספר, כשההורים של הילדים האחרים באו. בבר־מצווה שלי זה הציף אותי. גם באזכרה השנתית שלו וביום הזיכרון אני מוצף בגעגועים.
"והוא חסַר לי מאוד עכשיו, כשהתגייסתי. רציתי מאוד שיראה את הרגע המשמעותי הזה בחיים שלי, שיראה אותי במדים. חשבתי עליו הרבה כשהייתי בבקו"ם, בכל תהליך הגיוס".
הוא נוהג לכתוב לאביו דברי געגוע, שבהם הוא משתף אותו במה שעובר עליו בחיים מאז לכתו. לפני ארבעה חודשים, באזכרה שנערכה לציקי, הקריא הדר דברים שכתב לאביו:
"אבא, חלפו 16 שנים מהפיגוע שבו נהרגת ואני נפצעתי אנושות. אני רוצה לספר לך על דברים שקרו במהלך השנה ועל הדברים שעומדים לקרות.
"סיימתי השנה בהצלחה 12 שנות לימוד בבית הספר, למרות כל הקשיים. בטקס הסיום קיבלתי תעודת הוקרה ממנכ"ל בית הספר, אירוע מרגש שבו היית כל כך חסר. רציתי שתחבק אותי ושתתגאה בי.
"בספטמבר עברתי ניתוח מורכב ביד ימין. היה לי קשה, וחסרת לי כל כך בבית החולים במהלך ימי האשפוז שאחרי הניתוח. אני מקווה שעכשיו, כשהיד נפתחה והתיישרה, יהיה לי יותר קל ואוכל להיעזר בה יותר.
"בינואר הקרוב אתגייס לצבא כמתנדב. אני מתרגש מהשינוי שצפוי לי, אבל עצוב שלא תוכל להיות איתי גם ביום הגיוס.
"אני ממשיך בשגרת האימונים והטיפולים. מתאמן בחדר הכושר בבית הלוחם על עבודה אירובית, שוחה במסגרת טיפולי הידרותרפיה, וגם עובד על תרגילי שיווי משקל. אני עובד בטיפולי הפיזיותרפיה על מתיחות ותרגילים ליד ולרגל ימין, מתאמן בטניס שולחן ומתחרה בתחרויות בארץ.
"אני זוכר שהיית משחק איתי. לא פעם עצוב וכואב לי שאני לא יכול לראות איתך כדורגל בטלוויזיה, לשחק איתך כדורגל וכדורסל או לקרוע אותך במשחק טניס שולחן. ללכת איתך למשחק כדורגל, למרות שאתה אהבת את הפועל חיפה, ואני פחות אוהב אותם. לשבת איתך באצטדיון, כמו שכל הבנים עושים עם האבות שלהם.
"אני מאוד אוהב לראות כדורסל והולך למשחקים של מכבי חיפה עם סבא דני. מדי פעם אני הולך גם למשחקי כדורגל עם חבר.
"אבא, אני מאוד מתגעגע אליך. אתה תמיד חסר לי".
זמן רב החזיק הדר בחדרו תמונה של אביו, עד שהסיר אותה. "בשלב מסוים זה נהיה לי קשה ומוחשי מדי", הוא אומר. "זה הציף אותי לראות אותו כל הזמן מולי. לכן אני כותב לו".
טובה מניחה עליו יד מלטפת. "אחרי שחזרנו מבית לוינשטיין היינו נוסעים עם משפחות של חברים לטיולים בסופי שבוע, לצימרים. ענבר והדר היו נהנים עם שאר הילדים, אבל כשחזרנו הביתה הם היו מתפרקים מבכי שהם מתגעגעים לאבא. זה קרע אותי.
"היה קשה, אבל תמיד ידעתי שאסור לי בשום אופן לעצור את החיים. שזאת תהיה שגיאה נוראית. ידעתי שאני חייבת לציקי שילדינו יגדלו בצורה הכי בריאה ורגילה שיש, ושיהיו להם חיים נורמטיביים. שיגדלו מאושרים. אני שמחה מאוד שהצלחנו לייצר כאן בית שיש בו הרבה שמחה, צחוק, חוויות וטיולים בארץ ובחו"ל. וגם בית שיש בו עצב, זיכרון וגעגוע".
הדר: "מדי פעם עולות לי מחשבות, למה זה קרה דווקא לנו. דווקא לי. אבל אני לא נותן לעצמי ליפול. יש לנו בית מלא שמחה. אנחנו יודעים לצחוק ולעשות שטויות. אמא שלי תמיד עמדה לצידי. בכל רגע מאז הפיגוע היא נלחמה עלי, עזרה לי לעבור כל מכשול. אני כל כך אוהב אותה.
"ענבר (22) תמיד עזרה לי. עזרה לי להתלבש ולהתנהל, הקשיבה לצרכים שלי. אנחנו קשורים מאוד. היא היתה לא מזמן בטיול ארוך במזרח אסיה ובדרום אמריקה, ודיברנו בכל יום בווטסאפ. בשלב מסוים אמא ואני טסנו אליה לאקוודור וטיילנו איתה שלושה שבועות. היה כיף גדול".
טובה: "אנחנו יוצאים להרבה טיולים ומתאימים אותם להדר. כשטיילנו עם ענבר הוא הלך בג'ונגל, עשה אומגה, יצא איתנו לטיולים רגליים בגבהים גדולים. כל זה דורש ממנו מאמץ מיוחד, אבל הוא עומד בזה בצורה מרשימה.
"כשענבר שהתה במזרח נסעתי אליה לבד לבורמה וטיילתי איתה שלושה שבועות. זאת היתה הפעם הראשונה מאז הפיגוע שבה הדר נשאר בבית בלעדיי. הסכמתי לשחרר, כי ידעתי שהוא נמצא בידיים מצוינות. ירון, בן זוגי בשנים האחרונות, נשאר איתו. הוא מכיר מצוין את הצרכים של הדר, ולכן הייתי רגועה. גם הסבתות של הדר היו איתו, והוא אפילו הצליח ליהנות מבית קצת פנוי" (צוחקת).
הדר משחרר פרץ צחוק. "כן, היה לי קצת בית ריק, אבל התגעגעתי מאוד לאמא ולענבר".
יום הולדת 4, לאחר הפיגוע
"יש לי מכונית משלי"
מהחצר המטופחת של הבית נשקף נוף יפהפה של הים. הדר מגיע מבסיס חיל הים במכוניתו, שבה הוא נוהג, ולאורך הראיון מרבה להתגלגל מצחוק. לרגעים הוא נבוך. ניכר שלא קל לו לדבר על עצמו, ולעיתים אמו עוזרת לו להשלים משפטים.
כעיתונאי, אני מלווה את הדר מאז הפיגוע. ראיתי אותו כילד שנלחם על חייו, צפיתי בו מנצח בלא מעט צמתים חשובים בדרך. מפעים לראות עד כמה צמח וכמה פסגות אישיות כבש.
בדרכו לצה"ל עבר כמה אבני דרך משמעותיות. בבית הלוחם בחיפה הוא למד טניס שולחן, ועם השנים הלך והתמקצע בתחום. כיום הוא חבר בהתאחדות הישראלית לספורט נכים ומייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות בארץ ובחו"ל ("עוד לא ברור אם יאפשרו לי לעשות זאת גם כחייל"). כבר שש שנים הוא קוטף את המקום השלישי בקטגוריה שלו, קלאס 7, בתחרות הארצית לנכים בטניס שולחן - הישג אישי שכרוך בעמידה יוצאת דופן בדרישות התיאום הגופני והתנועה המהירה של המשחק.
ביום הזיכרון האחרון, במאי שעבר, כתב הדר לאביו מכתב מרגש על התקדמותו בטניס שולחן. "אני מתאמן ומתחרה בתחרויות, ולפני שבוע זכיתי בתחרות הארצית במקום השלישי. עצוב לי שאתה לא יכול לעודד אותי, להתגאות בי, ולראות את כמות הגביעים והמדליות שיש לי בזכות הנחישות והמאמץ.
"לפני חודשיים השתתפתי לראשונה בתחרות בינלאומית בטניס שולחן בקוסטה בראווה שבספרד. רמת המשחק שנחשפתי אליה שונה מאוד מהארץ. הצלחתי לקחת מערכה לאחד השחקנים. היתה לי חוויה משמעותית מאוד, שגרמה לי להמשיך להסתכל קדימה ולהתאמן כמה שיותר כדי להצליח".
לפני שנתיים הוציא הדר רישיון נהיגה, אחרי שעבר טסט שלישי. "מורה הנהיגה שלי כתב לי 'עברת' בדיוק כשהייתי בבית הלוחם. לא יכולתי להירגע. מייד התקשרתי לאמא וצעקתי לה בטלפון 'עברתי!' היא התפוצצה משמחה.
"יש לי מכונית משלי, שמותאמת למוגבלות שלי. יש לה 'תפוח' על ההגה, ששולט בפונקציות כמו הפעלת המגבים, האיתות ועוד. דוושת הגז נמצאת בצד שמאל, מתחת לרגל החזקה יותר, ואני נהנה מאוד לנהוג, לא מרגיש תלוי באף אחד. אני מסיע את עצמי לפגישות עם חברים, לבסיס, לכל מקום שצריך. מבחינתי, זה חלק חשוב בהתבגרות ובעצמאות שלי".
טובה מוחה דמעה. "אני כל כך גאה בילד המדהים הזה. לא נתנו לו סיכוי לחיות, אבל הוא למד הכל מחדש, והוא עקשן. מנצח כל מכשול. אחרי השיקום הוא הגיע לכיתה א' והצליח להשתלב בכיתה הרגילה. אחר כך סיים בהצלחה בית ספר יסודי וחטיבה. הוא עלה לתורה וחגג בר מצווה כמו כולם. סיים תיכון בבגרות מלאה.
"בשביל כל הורה אלה רגעים מרגשים וחשובים, אבל רק אני יודעת מה זה אומר בשביל הדר, אילו מאמצים אישיים זה הצריך ממנו. כל אירוע כזה סימל עבורנו את ניצחון החיים שלו, את הרוח והאופי המיוחדים שתמיד הובילו אותו קדימה, בלי להרים ידיים אף פעם. בלי לוותר.
"אני יודעת מה סימל עבורו רישיון הנהיגה. לאיזו עצמאות הוא זכה בעקבות העובדה שהוא אדון לעצמו, ושהוא כבר לא צריך שאסיע אותו לכל מקום, לכל פגישה.
"ועכשיו הגיע הצבא. אני גאה בו על הרצון הגדול שלו לתרום, על זה שהוא אחראי, בוגר ומסתדר בלי סיוע. זה מציף אותי באושר ואני שמחה בשבילו".
אני שואל את הדר אם יש לו אהבה, והוא מחייך. "עדיין לא, אבל אני רוצה. גם זה יגיע". טובה מחבקת אותו בעיניים נוצצות ואומרת: "מי שתזכה בהדר, תזכה בלב זהב".
erannavon9@gmail.com