אין דרך יפה או נעימה לומר זאת: מה שקורה בימים האחרונים בעוטף עזה הוא לא פחות ממחפיר.
בזמן שמדינת ישראל היתה עסוקה בשחרורה של נעמה יששכר, נכנסו תושבי העוטף למרחבים המוגנים, ויצאו מהם, לעיתים ארבע פעמים ביממה אחת. ברוב המקרים הירי (בעיקר של מרגמות) לא סיכן חיים, אבל זה פחות חשוב. ההנהגה וכלי התקשורת התעסקו הרבה יותר בגורלה של בחורה אחת שעברה על החוק מאשר בגורלם של עשרות אלפי אזרחים שהם קורבנות של סיטואציה שאפשר לפתור אותה.
קצת סדר בדברים: ישראל וחמאס כבר היו קרובים מאוד להסכמה על הסדרה, או כפי שהיא נקראת כרגע, כדי להימנע ממראית עין של הסכם רשמי בין הצדדים - הרגעה. אין גורם בישראל, מדיני או ביטחוני, שלא הבין את הצורך בהסכם עם חמאס לא רק כדי להחזיר את השקט לגזרה, אלא בעיקר מתוך הבנה שהמשך המצב הקיים של "טפטופים" של רקטות ובלוני נפץ היה גורר בהכרח את ישראל למערכה צבאית שאין לה עניין בה.
על הרקע הזה נתנה ישראל למצרים אור ירוק לקדם את השיחות. ההבנות גובשו ברובן וקיבלו את ברכת חמאס. גם ישראל הסכימה להן ואף החלה לבצע לא מעט מהדברים שכרוכים בהן - למשל, הכנסת תרופות, צמיגים, מלט ועוד לרצועה, אבל היא לא עשתה את המהלך הסופי - כינוס של הקבינט וקבלת החלטה פורמלית שמאשרת את ההסכם.
עוד בנושא:
• ערב שלישי ברציפות: שיגורים מרצועת עזה ליישובי העוטף
• אם וביתה נפצעו בעת שרצו למרחב המוגן
• גם הערב: נמשך שיגור בלוני הנפץ מעזה
במערכת הביטחון לא יאמרו זאת מפורשות, אבל הסיבה ברורה: הבחירות. שום פוליטיקאי לא רוצה להיראות כמי שנכנע לארגון טרור ערב הבחירות. לא ראש הממשלה ושר הביטחון, וגם לא ראשי כחול לבן. כולם מבינים את הצורך בהסדרה ותומכים בה, אבל ארבעה שבועות לפני יום הבוחר הם נוקטים קו ניצי שמנוגד לכל מה שהם תומכים בו בחדרים הסגורים.
חמאס, שנואש להסדרה כדי שיוכל להתחיל בשיקום הרצועה, מבין היטב שכמו בעבר - הדרך היחידה ללחוץ על ישראל היא באמצעות אש. הוא אמנם אינו אחראי ישירות לאף אחד ממעשי הטרור האחרונים, אבל הוא נותן אור ירוק (או מעלים עין) מעשרות המקרים של הפרחת הבלונים והירי תלול המסלול שבוצעו לשטח ישראל.
כאמור, ברוב המקרים לא היתה סכנה ישירה לחיי ישראלים. למעט הירי לשדרות, נראה שרוב הירי הרקטי בוצע במתכוון לשטחים פתוחים (וחלקו הגדול נפל בשטח הרצועה), וחבלני משטרה אומרים שהאלמנט הנפיץ בבלונים הוא חובבני וספק רב אם היה עלול לגרום לנזק ממשי. ועדיין, הסיכון קיים תמיד, וממילא הנזק הפיזי הוא לא המחיר היחיד שמשלמים תושבי העוטף: גם לריצה האינסופית לממ"דים, ביום ובלילה, יש מחיר מצטבר שמחייב פתרון.
המבוגר היחיד בשטח
בהיעדר אחריות של פוליטיקאים נותר צה"ל המבוגר היחיד בשטח. אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, הפך לאבא הלא רשמי של התושבים, שיחד עם ראשי המועצות מנסה להרגיע את הרוחות. ספק אם הוא יצליח, בדיוק כמו שספק אם התקיפות שביצע חיל האוויר ירתיעו את המשך הירי והפרחת הבלונים. אף על פי שחלק מהתקיפות היו משמעותיות (במיוחד זאת שבוצעה בחמישי בלילה לעבר תשתית תת־קרקעית מגננתית של חמאס), לחמאס אין כעת אלטרנטיבה אחרת.
לאירועים האלה אין קשר ל"תוכנית המאה" שפורסמה השבוע. בעזה לא אוהבים את מה שנכתב בה - בוודאי לא את החלק שמדבר על פירוק חמאס מנשקו וחזרתה של הרשות הפלשתינית לרצועה - אבל יודעים שהסיכוי שהתוכנית תתממש בטווח הזמן המיידי הוא קלוש. גם ביו"ש היו מחאות רפות בלבד על התוכנית, למעט הפגנה אלימה אחת (עם כ־2,000 איש) במחסום תייסיר שבצפון הבקעה, וכן, עשרות אנשים בלבד שהגיעו להפגנות במוקדים אחרים בגדה. תרמה לכך גם עבודת הכנה מוקדמת שביצע צה"ל, שכללה תגבור כוחות וגם הפרדה בין חיילים למפגינים, במטרה להימנע מנפגעים ומהלהטת הרוחות.
בהינתן הרגיעה היחסית כתוצאה מההסכם, נותרת עזה כאב הראש העיקרי של ישראל כרגע. הדרג המדיני מחויב לתת לה פתרון, דווקא משום שהוא מבין את הצורך להשקיע את עיקר הכוח הצבאי במאמץ למנוע את הפעילות האיראנית במרחב הצפוני. הימנעות מכך תשיג אפקט הפוך: היא תרתק את צה"ל לעזה (על חשבון הצפון) ואף עלולה לגרור אותו להתכתשות לא רצויה בה, ובעיקר - היא תמעל במחויבות הבסיסית של ההנהגה להעניק לתושבי העוטף שקט וביטחון.