רצה אלוהי האותות והסימנים ו־15 במארס, יום פטירתו של ויקטור תייר, נקבע ליום שבו תתבקש אלמנתו מרגרט לְפנות, בצו בית משפט, חלק נכבד מהמסעדה שהקימו יחד בשנות ה־70. אחרי שנים ארוכות של התדיינות בבתי משפט ומחוצה להם, ניתן לפני שבועיים פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, המורה למרגרט תייר לפנות את המרפסת ואת החלק המשמש אותה כמטבח, מה שמשאיר אותה עם חלל צר, שבו למעשה אין למסעדה שלה שום אפשרות להמשיך ולהתקיים.
תחילת הדברים היא לפני תשע שנים, אז הוציאה העירייה תוכנית הפקעה לחלק של הטיילת, שבו פועלים כמה בתי עסק, בהם המסעדה של מרגרט. לקח זמן עד שהובא לידיעת בתי העסק שהעירייה מתכוונת להפקיע את האזור שעליו הם יושבים, ועד היום משוכנעים בקטע הזה של הטיילת שהדברים הוצנעו בכוונת מכוון, כדי שלא יוכלו להביע התנגדות בזמן. משפטנים המצויים בתולדות ההתדיינות אומרים שהבהילות לפינוי השטח לפני שהוגשה לגביו תוכנית מפורטת לא ברורה להם. גם הרעיון יוצא הדופן של פינוי תחילה וקביעת פיצויים אחרי, שמופיע בפסק הדין, מחליש מאוד את היכולת של מרגרט להגיע להסדר כספי שיבטיח לה חיים בכבוד.
אומרים שזה בדיוק מסוג המקרים שנפתרים דרך סוליות הנעליים. שעד שלא הולכים לפקידים ומדברים אל ליבם, זה לא נפתר. הרי אפשר להזיז את ההפקעה כמה מטרים מערבה ולא לגעת בחלק הנוגע למסעדה. אבל כנראה מרגרט לא ידעה לדבר נכון.
היא מתכוונת לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון. עו"ד גדי בלושטיין, שמייצג אותה, אומר ש"בהליך ההפקעה נפלו פגמים, הבולט שבהם הוא היעדר תשריט מדויק, הקובע מהם גבולות ההפקעה. זה חשוב במיוחד כשהוויכוח הוא על מטרים בודדים.
"עורכי הדין שטיפלו בתיק לפניי שטחו טיעון שלפי התב"ע (תוכנית בניין עיר), ובניגוד לטענת העירייה, המפות הצמודות לתוכנית בניין עיר מצביעות על כך שהשטח מיועד למלונאות, ומסעדה היא חלק אינהרנטי משימושים מלונאיים. אז למה להפקיע?
"ההצעות שהוצעו למרגרט במהלך השנים אינן הצעות ראויות. אם העירייה תבוא בהצעות שיאפשרו לה לפתוח מסעדה חדשה, או לשמור על איכות חייה, כראוי לפועלה כשף מוביל בעיר, נשמח לשמוע. הרי העירייה אומרת שהיא שומרת מכל משמר על מוסדות העיר, אז על מסעדת שף כמו זו של תייר צריך לשמור כמו פנינה בצמר גפן".
מרגרט תייר במסעדה עם חיים טופול. "המטבח הוא הדרך"
לקוח שאוכל אצל מרגרט לפחות פעם בשבוע כבר שנים אמר לה שהיא צריכה להכין ארוחה לכל בכירי העירייה, שיבינו על מה הם רוצים לוותר. אבל כמו שמרגרט לא מאמינה ששיחה עם מקבלי ההחלטות תועיל במשהו, ככה היא לא מאמינה שהם יבואו לאכול אצלה. היא, שנולדה עם גאונות בין כפות הידיים וזוג עיניים גדולות ויפות, לא חושבת שבעולם הזה מישהו באמת סופר נשים בלי חשבון מנופח, שגדלו בצד הלא נכון של העיר.
אלה היו עשר שנים קשוחות, שבמהלכן הופקע בית המגורים שלה, כי עבר בתוואי הרכבת הקלה. ארבע שנים עברו מאז נפסקו לה מיליון שקלים עבורו עד שראתה את הכסף, שנים שבהן חיה עם בתה לורן בשכירות. במקביל החל המאבק מול העירייה, וצריך לשלם לעורכי דין. ב־2014 נשלל רישיון העסק של המסעדה בטענה שהיא מיועדת להפקעה, ואז הגיעה תאונת העבודה, כשמרגרט מעדה בדרך לקניות למסעדה. היא ריסקה את הכתף ונותחה, ובכוחות השמורים לה החזירה את עצמה לעמוד במטבח. כי אין ברירה, ואוכל הוא הדרך היחידה שלה.
***
מרגרט, השנה בת 70, החלה לבשל באמצע שנות ה־20 לחייה, הרבה לפני שעולם הקולינריה היה מרושת בהשראה כמו שהוא היום. היא מהשפים הישראלים הבודדים שהמציאו שפה משל עצמם, בלי לימודי בישול ובלי שיטוטים בספרי בישול ובמסעדות עולם. בדיון על מקומן של השפיות בארץ שמור לה מקום של חלוצה פורצת דרך, המככבת בפסגת היצירה. שפית של שפים, שציטוטים מהעשייה שלה השתרשו במטבחים רבים, שלא תמיד זכרו לתת לה קרדיט.
לא את מטבח הבית שבו גדלה היא מבשלת. הסקרנות לחומרי גלם ואהבתה לוויקטור, האיש שלה והאבא של לורן (42), בתה היחידה, העלו ממנה אוכל שלא נראה קודם.
היא יודעת את כל דגי הים ואת הדרך אליהם. מבט אחד מספיק לה כדי לדעת מתי יצא הדג מן הים, אם הוא זכר או נקבה, ואם יש לו ביצים בבטן. במבט אחד היא קובעת מי מבין הפרוסים לפניה ילך לתבשיל, מי יוגש נא עם טרטר ליים כבוש ומי ילך לגריל הפחמים, ששנים ניצב על המדרכה, עד שהעירייה הכניסה אותו פנימה לתוך המסעדה, שם הוא ניצב מאז, מאחורי שדרת הצנצנות שבהן היא כובשת ומתסיסה. ומרגרט, עם מחבת ברזל שהשנים השחירו את פניה, סוגרת ופותחת מעל הדג, צולה ומעשנת באחת.
ויקטור תייר (מימין) עם דוד בן־גוריון בקריית גת
המטבח שלה הוליד סיר ובו קציצות דג מרלן חריפות משהו, מבושלות לצד ארטישוק ירושלמי, והם סופגים זה מהטעמים של רעהו ומטעמיו של השמן שטוגנו בו. הוא הוליד נתחי חציל מטוגנים, נתונים בלימון כבוש ובעשבי תבלין, וממרח חומוס שמלטף את הפה, ומעליו שעועית שעשתה את הלילה בבישול איטי, מרגישה בפה כאילו ברחה מסיר של חמין. וגם קבב לוקוס, שנולד במסעדה הקטנה הרבה לפני שהגיע למטבחים מהודרים, וכמובן, הסרדינים הממולאים - החותמת של המקום.
לאורך כל הים התיכון ניצבים בשלנים, ממלאים ומטגנים זוגות סרדינים בעשבי תיבול, באגוזים, בפירורי לחם או בבשר סרטנים. מעולם לא טעמתי כאלה שמשתווים לסרדינים של מרגרט, שממלאת אותם בביצי דגים ומטגנת, מגישה אותם עם עלי נענע וסלסת עגבניות. סרדינים שבהם השיניים פוגשות את פריכוּת המעטפת ונכנסות פנימה אל רכות הבטן, אל עדינות המילוי, והם שקנו לה פרסום בכל העולם, הם הקלאסיקה שלה, החכה שדגה את הפה של הלקוחות שחוזרים אליה שוב ושוב, כי אין עוד סרדינים כאלה בשום מקום.
היא בכלל נולדה בטהרן, עיר בלי ים, שבה מתחיל הסיפור שלה, שאותו למדה לצחוק גם בפרקים שבהם היא רוצה לבכות. סבא שלה, אבא של אמא פאני, היה סוחר בדים אמיד, שהיגר לפרס מגאורגיה והיה מייבא בדים מאנגליה. "אמא שלי, אישה יפה, התאהבה בבחור מוסלמי, ברחה איתו. שלושה חודשים סבא חיפש אותה עד שמצא", אומרת מרגרט.
כשמצא, מיהר לחתן את בתו עם יתום יהודי, גם הוא מהגר מהקווקז, גבר יפה עם חולשה להימורים, שקיבל תמורת הנישואים חנות בלב טהרן אבל הפסיד אותה במשחקי קלפים כבר בשנה הראשונה. סבא שלה שלח את הזוג הצעיר עם התינוקת מרגרט לארץ ישראל. בחושים חדים, כמו אלה שבהם בורכה הנכדה שלו, הוא עצמו היגר לאמריקה, שם עשה כסף גדול. הבת הסוררת לא זכתה ליהנות מהכסף הזה.
הבית הראשון שבו גרו היה על גג בנמל יפו. שם, מחלון המשקיף לים התיכון, הייתה מרגרט רואה את הדייגים חוזרים מהים, את הרשתות נפרסות על המזח. אבא שלה לא הרשה לה לרדת לנמל, אבל היא זוכרת איך היה מרים אותה ואת עדנה, אחותה, גבוה על הידיים, כל הדרך לנמל.
אחר כך הם עברו לדירה לא רחוק מבית החולים צהלון, אמא טיפלה בבית ובאחים, אבא עבד בעירייה, טאטא רחובות, ובשבתות היה מוכר פלאפל בבלומפילד. "הייתה בבית אלימות, מכות רצח, והתפקיד שלי ושל אחותי היה להחביא את הסכינים, כדי שהוא לא ידקור את אמא. חטפתי הרבה. הייתי קווקזית לא מחונכת".
המסעדה של תייר. שימשה בתור המסגרייה של ויקטור, שבה נפגשו הפנתרים השחורים// צילום: יהושע יוסף
כשמרגרט היתה בת 15, היא לקחה את האופניים של אבא בלי רשות, התהפכה איתם, והם נהרסו. יומיים הוא נעל אותה בבית, לא אפשר לה לצאת לבית הספר, רק הרביץ והרביץ, עד שביום השלישי נמאס לה והיא החזירה מלחמה.
"באותו רגע גם אמא תפסה אומץ, דחפה אותו מחוץ לדלת ונעלה אותו בחוץ. מאותו יום הוא לא חזר הביתה. אמא, אישה עם שכל, הבינה שעם האמצעים שלה יהיה לה קשה לגמור את העניין, אז היא מצאה עבודה כמנקה ברבנות, עשתה לה חברים שם, והם עזרו לה להתגרש", היא אומרת, ואפשר לראות זיק של גאווה בעיניים שלה.
בחוץ הגשם חובט על דלת הברזל, כמו מבקש לפרוץ פנימה, שניתן גם לו לשמוע על מה מדברים. מדי פעם נכנסים תיירים מחו"ל, שואלים אם היא זוכרת אותם, והיא, באנגלית שלמדה מהסרטים, אומרת לכל אחד מה אכל ואיפה ישב בפעם האחרונה שהיה אצלה.
"הייתי מסתובבת ברחובות, ילדה פושטקית, אבל לא פראיירית. ילדה שעוזרת לאמא", היא ממשיכה, מוזגת לנו עוד תה עם נענע. "ילד שעובר את מה שאני עברתי הוא לא בראש של הלימודים". אופנה, קולנוע וספרים היו, ונותרו, החברים הכי טובים שלה. עכשיו, כשהעיניים נחלשות, היא מתמקדת בספרי עיון ופילוסופיה, כי לפרוזה כבר אין להן כוחות.
היא מצאה עבודה במפעלים. בכל מפעל החזיקה מעמד שבועיים, עד שהגיעה למכון לפיתוח הגוף בבת ים, ושם עבדה כפקידה. "התחלתי בניירת ועברתי למכשירים. נהייתי מאמנת. תמיד הייתי דלוקה על ספורט.
"המגרש של מכבי יפו היה ליד הבית, כל הזמן הייתי רואה את האימונים של קבוצת כדורסל מכבי יפו נערות. נהייתי מאמנת של כל המפקדים מהקריה, שהיו באים להתאמן. אמרו לי: 'ברגע שאת מתגייסת, את באה לאמן אצלנו בקריה'. אל תראי אותי ככה. גם היום הגוף שלי מלא שרירים".
***
אבל החיים הדפיסו עבורה תוכניה אחרת. ב־1967 היא הכירה מוזיקאי צרפתי, שניגן בלהקה שהופיעה ביפו, יצאה איתו איזה ערב. "רציתי לדעת מה זו נשיקה צרפתית. הייתי משוכנעת שבשביל זה צריך שפתיים של צרפתי", היא אומרת, והצחוק שלה נותן פייט לרעמים שבחוץ.
באותו הערב הסתובב במועדון אמרגן בשם ויקטור תייר, עולה מתוניסיה עם משקפיים עבים, מבוגר ממנה ב־19 שנים. הם התיישבו לדבר, והלב שלה נמס בתוך המילים. "הייתה לו לשון", היא מחייכת את הזיכרון, "הוא היה איש טוב, בן אדם. ישר אהבתי אותו. הוא לא רצה אותי, אמר לי שאני קטנה ושהוא יהרוס לי את החיים. אבל אצלי הלב כבר החליט".
מרגרט הלכה אחריו לקריית גת. שם היה לוויקטור דיסקוטק, שפעל בסופי שבוע ושימש אולם אירועים, וגם מסעדה קטנה, שבה מרגרט התחילה לבשל, ומלון דירות קטן ומרוט, שאותו השכיר לפועלים. מרגרט, שהייתה אז חזק בספרי בלשים, מספרת איך חיטטה במזוודה של פועל ערבי שעורר את החשד שלה, הלכה לוויקטור, והוא הודיע לחבר שלו מהמשטרה. התברר שהחוש הבלשי שרכשה מהספרים הצדיק את עצמו, והפועל עם כמה מחבריו נעצרו בחשד לפעילות ריגול.
שלוש שנים הם גרו שם, בעיר הקטנה, עד שוויקטור הרגיש שצפוף לו והלך אחרי מרגרט חזרה ליפו. היא התחילה לעבוד כסוחרת עצמאית בבורסה לניירות ערך, וכשאני מנסה לברר איך בדיוק זה מתיישב עם הסוציאליזם שלה, היא צוחקת. "הכסף שעשיתי שם הלך לפנתרים. מהעשיר לעני. כל חיי אני רובין הוד מיפו".
בערבים עבדה כמארחת בגריל רום של מלון דן. היא גם זאת שיזמה את ההצטרפות לפנתרים השחורים, תנועת המחאה שהוקמה במוסררה בתחילת שנות ה־70 במחאה על קיפוח ועל אפליה של מזרחים. ויקטור הפך לאחד מראשי התנועה.
ב־1972 קנה ויקטור נכס קטן במבנה עות'מאני, שישמש אותו בתור מסגרייה, ובצמוד לו מרפסת שפונה לים, משקיפה לסלע שאליו קשר אביה של אנדרומדה את בתו. למבנה הזה הייתה תוספת מאוחרת יותר, זו שעתידה לשמש אחר כך המטבח של המסעדה. העירייה טוענת שהזוג תייר הוסיף אותה באופן לא חוקי, אבל מרגרט מתעקשת שככה הם קנו את הנכס, עם התוספת.
המסגרייה של ויקטור שימשה את הפנתרים השחורים בסיס יציאה לפעולות שלהם. כשמרגרט נזכרת איך היו פולשים לבנייני שיכון עובדים, קושרים את עצמם לבלוני גז, וּויקטור שלה מלחים את הדלתות, ואיך הפגינו נגד הניצול של פועלים משדרות ומעזה במפעלי הדרום, העיניים שלה נדלקות.
"קצת השגנו", היא אומרת, "אבל זה לא בסדר עדיין. דואגים שהפערים לעולם לא ייעלמו. הנחשלות זה משהו שמשרת אינטרסים. על עניים אפשר להשתלט".
***
הימים היו ימי מלחמת יום כיפור כשפנחס ספיר, אז שר המסחר והתעשייה, בא לאכול בגריל רום עם בני משפחתו. 2,000 לירות היה החשבון. את הקבלה שהושארה על השולחן החליקה מרגרט לכיס שלה, העבירה לפנתרים השחורים, שבאחת העצרות שבהן נאם ספיר, נופפו מולו בקבלה כעדות לאורח חיים בזבזני, בעת שהעם נדרש לצמצום.
בעקבות פרסום האירוע בתקשורת היא נקראה להנהלה של המלון, הייתה בטוחה שזהו, הלכה העבודה, "אבל פדרמן התקרב אלי, טפח לי על הכתף ואמר: 'כל הכבוד לך, מרגרט'".
כדרכם של אלה שלא רודפים אחרי הכבוד, ככה גם מרגרט זכתה שהכבוד ירדוף אחריה. בפנתרים, בבורסה ובמסעדה, ששנים ישבו בה שועי ואוכלי עולם. אמנים, שופטים, בכירי העיתונאים, קשרו לה כתרים. הרבה לפני שהעולם התחיל לדבר על תיירות קולינרית, תקשורת זרה שלחה את התיירים הבאים לארץ למרפסת הקטנה של הטבחית עם הצחוק הגדול.
לא בקלות היא החליטה לחזור למטבח. חששה שוויקטור ישאיר אותה שם וייצא לבילויים שלו, כמו שעשה בקריית גת. אבל כשהרתה ב־77', הבינה שההתמסרות לפנתרים השחורים או למאבק חברתי אחר לא תביא כסף לקנות במכולת, ואמרה לאיש שלה, "בוא נפתח מסעדה". לא לפני שרתמה את ההיריון למאבק על מפעל מנועי בית שמש. היא הגיעה, עם מאה איש, לבניין הוועד הפועל של ההסתדרות ועשתה סצנה שלמה כאילו היא עומדת ללדת. המאבטחים רצו אליה ופונתה הדרך המובילה למשרדים של ירוחם משל, מזכ"ל ההסתדרות.
באפריל 78 נפתחה המסעדה. באו הפקחים והתחילו לתת רפורטים, כי לא היה רישיון. צ'יץ', ראש העיר, הציע שיפרסמו מודעה בעיתון, ואם זה לא יפריע לאף אחד, הם יקבלו רישיון. וכך היה. מאז ועד 2014 פעל המקום ברישיון, והיה ברור לכולם שכישרון הבישול של מרגרט עולה עשרות מונים על כישרונו הפרלמנטרי של בעלה, שניסה כמה פעמים להיבחר לכנסת ולא צלח.
אני זוכרת את הארוחה הראשונה שאכלתי אצלה. זה היה ב־88', התלוויתי אז לשאול אברון ולדן בן אמוץ, שבאו לראיין את ויקטור לטור שבו הלכו לאכול עם מועמדים לכנסת לפני הבחירות. סרדינים ממולאים התקרבו לשולחן, מהמטבח יצאו הצחוק של מרגרט וריחות של עסבנה, מעיים ממולאים בתערובת של אורז, בשר ושומן כבש, שוויקטור בישל במרק כל הלילה.
אברון ובן אמוץ התעניינו אצלו על פועלו למען העניים והמסכנים, בארץ ובעולם. הקניטו אותו על הביקורים במכוני העיסוי של תאילנד, שם עזר לעשרות מעסות, שאלו למה הוא חושב שמישהו יצביע בעדו, ואם הוא שם נענע קצוצה בעסבנה. ויקטור מיהר לענות על תרומתו העתידית לעניים ולמסכנים של הארץ, אבל את התשובה בעניין הנענע סירב למסור. לקח אותה איתו לעולם הבא כשהלך ב־93'.
***
מרגרט אומרת שתמיד ידעה שיש לו נשים אחרות, שזה לא באמת הפריע לה. מדי פעם נדרשה לנחם לב שבור בחזה של אישה שידעה את ויקטור. לגבי הנענע אני לא שואלת. מעולם לא ביקשתי ממנה מתכון, כי איתה זה מרגיש כאילו תולשים ממנה חתיכה, וברגע שאחד שלה מתפרסם, היא משנה אותו למחרת. לא בא לה עליו יותר.
בשישי האחרון היא הכינה מרק דגים חמצמץ, שבו שוחים ירקות, עלי חובזה וכדורי פלמידה מהחלקים הג'לטיניים של הדג. כשאכלתי ממנו יכולתי לראות את מיכל ניב ז"ל יושבת ומגלגלת עלי גפן באצבעות היפות שלה, כמו שהיתה עושה כשעבדה עם מרגרט במטבח, את שאול אברון יושב על המרפסת עם ספר, כשמרגרט מגישה לו חביתה עם ביצי דגים, מנושקת במשקעים של כל מה שטוגן במחבת קודם, ואת דן בן אמוץ בא לאכול קוסקוס דגים לבדו, כי היה דלוק על פטריסיה המלצרית. יכולתי לשמוע את הילדים שלי משחקים תופסת בין הפסלים שוויקטור יצר ונטע בגינה מסביב למרפסת, את ד"ר אלי לנדאו ז"ל מבקש עוד גמברו, דג שהוא טעים כל כך עד שלפעמים הוא בעצמו אוכל דגים מהמשפחה שלו. "איך היא נוגעת בדגים", היה הד"ר אומר, "אף אחד לא נוגע כמוה".
בכף מרק אחרונה אני שואלת אותה אצל מי היא הכי אוהבת ללכת לאכול. "אצלי", היא עונה בלי צחוק, "הכי אני אוהבת את האוכל שלי".
ולמה את חושבת שדווקא בך נכנסים ככה ראש בראש? אולי כן צריך להיות ילדה טובה, לא לצאת למלחמות?
"שטויות. נכנסים בי כי אני אישה בלי גב. כי הם יכולים. כי זה הקפיטליזם".
ואולי אם היית מתנהלת אחרת, מההתחלה, אם היית הולכת ומדברת בטוב עם מקבלי ההחלטות בעירייה, היית משיגה יותר?
"אותי החיים לימדו שאם אתה בא בטוב, מכופפים אותך עוד יותר".
עם בתה לורן. "לא השאירו לאמא שלי שום דרך לחיות בכבוד"
לורן שלה מתערבת בשיחה. מספרת ששלחו למסעדה שמאי מטעם העירייה, שהעריך את שווי המרפסת והתוספת ב־140 אלף שקלים. "זו בדיחה, שעל הבסיס שלה זרקו הצעות שהן על הקרח. כאלה שלא מציעות לאמא שלי שום דרך לחיות בכבוד. מאז שלקחו את הרישיון ב־2014 רק כדי להפעיל עלינו לחץ, שנתפנה כמו ילדות טובות, אמא מרגישה שהיא מתחבאת בכל פעם שהיא מדליקה את האש".
תגידי, מרגרט, אולי זו הנקמה של כל אלה שהיו באים, היית מסתכלת להם בעיניים ועל הבגדים ותוקעת להם מחיר?
"אבל לא עשיתי את זה בשבילי. אני כל החיים הייתי לוקחת מהעשירים כדי לתת לעניים".
גם עכשיו? כשאין לך לעצמך?
"היום בלאו הכי כבר אין עניים ביפו. כמו תל אביב, גם היא הופכת להיות עיר לעשירים בלבד".
בדרך הביתה חשבתי עליה, אישה שכל החיים האכילה את מי שהיה רעב. על תל אביב, שצומחת לגובה, מתקשה לראות משם מקומות כמו המקום של מרגרט. עיר מתרוקנת מיצירה, שבה אנשים קונים בית במחיר גבוה, רק כי בכניסה יש שלט שמספר מי כתב או צייר שם פעם, אבל דור היוצרים הבא כבר לא כאן. ואיך מישהו מעלה על דעתו לפנות את מרגרט תייר או לשלח אותה לדרכה בלי פיצוי הולם.
מהשמיים עלה קול נהמה חזק. אולי זה רעם. אולי פנתר שחור.
***
מעיריית תל אביב־יפו נמסר: "טענותיה של הגברת תייר אינן נכונות. הן נבדקו אחת לאחת על ידי בית המשפט ונדחו בפסק דין מפורט ומנומק, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי לפני מספר ימים. חשוב להבהיר: הנכס מאז ומעולם נמצא ברובו על גבי שטח שייעודו 'שטח ציבורי פתוח'. זאת, עוד בטרם נפתח בו בית העסק של גב' תייר. על המגרש הנ"ל חלה תכנית מאושרת, המייעדת אותו לשמש בהתאם לייעודו - המשך של טיילת החוף המחברת בין תל אביב ליפו".
"מתוקף תכנית זו פועלת העירייה להפקעת מספר נכסים לאורך רציף העלייה השנייה. העירייה מתחשבת בצורכי הציבור, תוך ניסיון להביא לפגיעה מינימלית בעסקים ובנכסים הנמצאים במקום, חרף העובדה שהם נמצאים שם בניגוד לדין. לצורך כך מושקעים משאבים רבים בפינוי השטח ובפיתוחו, כך שאין חשש כי יוזנח לאחר הפיכתו לגינה ציבורית. לראיה, שאר חלקי הטיילת מטופחים ומתוחזקים על ידי העירייה ומהווים מוקד בילוי ופנאי עבור התושבים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו