1. לא בלי סיבה נעשתה הערת אגב של פרקליט המדינה היוצא, שי ניצן, לוויראלית. "בעיתון 'הארץ' אני מסודר", הסביר לבכירי הפרקליטות את הסיבה שבחר להעניק את ראיון הפרישה שלו דווקא ל"ישראל היום". "זו לא חוכמה לשכנע את המשוכנעים", הסביר.
הנטייה הטבעית היא לקשור את הדברים לחיבוק הבטוח שניצן צפוי לקבל מהשרידים של עידן המונוליתיות בתקשורת הישראלית. מספיק לראות את צורות הדיווח של כמה כתבי משפט שהתפרסו כסוללת הגנה לפני השוחות של הפרקליטות, או את שירותי ההכפשה שמעניקים תחקירים אחרים לאויבי המערכת. השר אוחנה הוא כרגע יעד לפעולת קומנדו מקדמית.
אבל צריך לראות את הדברים בראייה מעט יותר עמוקה. ניצן לא מתכוון רק לשירותי האמפתיה שהוא זכאי להם ממכוני תודעה, שעלו מזמן על אפוד מלא, נכונים לפקודתו. הסמנטיקה משמעותית כאן. "הארץ" הוא מייצג של שמאל, עם אוריינטציה אליטיסטית יותר, בדיוק כפי ש"ישראל היום" הוא מסמן של הימין העממי ברוחו. להגיד "בעיתון 'הארץ' אני מסודר", פירושו: "בשמאל אני מסודר". ועל הדבר הזה צריך להתעכב מעט.
הפגנה נגד נתניהו // צילום: גדעון מרקוביץ'
2. זו איננה תופעה חדשה, היא פשוט מפתיעה בכל פעם מחדש בתעוזתה. לשמאל הישראלי, חרף תפיסת העצמי החתרנית, המתריסה והאנטי־ממסדית שלו, יש בסופו של דבר גנים דומיננטיים של יחסי "תלות תמורת שירות" עם מוקדי העוצמה במערכות הממסדיות. הוא לא סתם מתמסר לכוח, הוא מזהה את עצמו כחלק ממנו.
אלה הם יחסים סימביוטיים, והם מוכרים למי שעוקבים אחרי המוטציה המיוחדת הזאת, למשל ביחס הדואלי לצבא, וליתר דיוק, לגנרלים. השמאל שלנו משנן בהתפעמות את התזות של הסוציולוג ברוך קימרלינג על "המיליטריזם התרבותי" ומחלק ציונים ליצירות ספרות וקולנוע על בסיס מידת ה"אומץ" שלהן "לפרק את אתוס הצבאיות" הישראלי. אבל כשמגיע יום פקודה פוליטי, נסוג באחת האנטי־מיליטריזם מפני סגידה רומנטית למה שמכונה "הלשעברים". הכוונה היא לשכבת הביטחוניסטים הבכירה שפרשה מהשירות, ושולחת מדי ערב־בחירות מבחר מחבריה להעניק ראיון "מודאג" בתוכנית תחקירים יוקרתית או במוסף סוף שבוע נפוץ. אם יש צורך אקוטי, החבר'ה הטובים מגיעים, שעונים על מקלותיהם, לנאום בהפגנת "חירום" נגד נתניהו, המוגדר כ"סכנה לביטחון ישראל".
זו בדיוק אותה נורמה של "השעיית הערכים" שדחקה בהם להעריץ את אהוד ברק ש"רואה לנתניהו את הלבן בעיניים". אחרי הבחירות אפשר היה לראות בטוויטר לא מעט אנשי שמאל מובהקים משתמשים בפועל "להצדיע" כדי לתאר את הוקרתם העמוקה ל"חייל מספר אחת". זו גם אותה הנורמה שמטריפה אותם בהערצה נערית לשלישיית הגנרלים של כחול לבן. יאיר לפיד, זה מנאום "הזועביז", ששמו ושם מפלגתו אפילו שימשו מילים נרדפות ל"בינוני" בטורי ביקורת, זוכה להערכה מופגנת כי נסוג בפני ה"פייטר", שיוביל אל שולחן הממשלה מפלגה אולטרה־מיליטריסטית, נטולת מנגנוני דמוקרטיה פנימית, שאפילו האישה הבכירה בה היא בסופו של דבר גנרלית. צריך להבין שחרף הסיסמאות על "החלשים", הסגידה למוקדי הכוח ותפיסת היחסים הסימביוטיים עם ה"צמרות" במערכות המדינה, הן חלק מהותי ומושרש בהגדרת הזהות של השמאל.
3. מה שנכון ל"ביטחוניסטים", מתקיים עכשיו מול ה"משפטנים". זה עטוף כהלכה ברטוריקת חירום שמטרתה ללבות פאניקה ציבורית סביב "האיום על הדמוקרטיה", אבל בסופו של דבר זו עמידה בשלשות עם כומתה על הראש מול דינה זילבר, לאמור: "צרתכם - צרתנו, מאבקכם - מאבקנו". קשה להאמין כמה מהר וכמה יעיל מופעל האינסטינקט הזה; סרים ללא דיחוי למרותו של מוקד עוצמה, שהאיום עליו הוא בעצם איום "עלינו". סימביוזה בפעולה.
צריך להיות חסרי השכלה ממש בספרות המרקסיסטית כדי לחזור כמו תוכי על הביטוי "הגנה על שומרי הסף של הדמוקרטיה", מבלי להבין את האירוניה של הלקסיקון המהפכני. הם נחלצים להגן על שומרי הסף של ההגמוניה, תוך מה שבמבט ראשון נראה כמו בגידה בערכים המכוננים, העמוקים ביותר, של התורה האידיאולוגית שלהם. זו גם הדרך היחידה להבין איך, ביחד עם האנטי־מיליטריזם, ננטשה לחלוטין פוליטיקת הזהויות. האויבים הגדולים ביותר של השמאל הישראלי, אחרי נתניהו, הם אישים כמו מירי רגב, דוד ביטן ואמיר אוחנה. השמאל שועט כמו משוגע להעביר מהעולם ממשלה אזרחית־עממית, ולהחליפה בממשלת אליטה פרו־הגמונית. גם את הגזענות הפוליטית לא מתביישים לתלות על המרפסת כמו דגל: על התמיכה בנתניהו עוד מותר לכתוב בעיתון שהיא משקפת אי־רציונליות שבטית, על מפגינים למענו מותר לצייץ שהם לא מבקרים במוזיאון. וזה יוצא ממעמקי מה שמכונה "השמאל החברתי".
4. אבל זו לא בגידה בערכים, משום שאין למעשה כל משמעות לערכים בזמן אמת, בדיוק כפי שאנחנו רואים עכשיו. הנהייה אחרי בני גנץ ("יצחק רבין", בפי אחד הפרשנים), והפנטזיה שמפלגתו תוביל מהפך, לא מעוררת דיסוננס קוגניטיבי: במפלגה שלו יושב התיאורטיקן הראשי של חוק הלאום, שנגדו הם יצאו להפגין בדמעות, את היד המושטת של איימן עודה הם דחו בגועל ברגע שהצלם עזב את החדר, ואם יהיה להם צ'אנס, הם כנראה יורידו על עזה מכת הרס - כדי שיהיו עוד מספרים לדחוף לתעמולת הבחירות הבאה. לא תצליחו למצוא איש שמאל אחד שיצליח להסביר מהן עמדותיה של המפלגה שאותה הם מתכוונים להסמיך לנהל את העניינים בשנים הקרובות, ובאיזה אופן היא משיקה לסדר היום הקרוי "שמאל יוני חברתי" - כי זה פשוט לא משנה. אין לעמדות משמעות; מה שחשוב ברמה העמוקה הוא שימור יחסי הסימביוזה עם מוקדי הכוח. וכחול לבן היא בפירוש מפלגת "האנשים שלנו", בעיקר כי היא "נגד ההם". לפעמים גם נפלט להם, בלי משים, שזה "לבנים" מול "שחורים", אבל זה בגדר "פייק ניוז" חצוף מצד השחורים לפרש את זה.
הימין מגיע לבחירות הקרובות עייף, אולי עייף מדי. חלקים ממנו, בעלי הנטייה לחפש לכיוונו של איזה צד של הפרוסה מתקרבת הסכין עם החמאה, כבר חותמים על ביטול עסקה. אבל למרות הגזענות הפוליטית הבוטה, ולמרות הקרימינליזציה האיומה של התמיכה בליכוד ובנתניהו, המחנה הלאומי צריך ללכת בראש מורם למערכת הבחירות הזאת: הוא לא בנוי על זהות נגטיבית ("אנחנו לא הם"), אלא על זהות חיובית. יש לו השקפת עולם, הוא יודע לנמק אותה, והוא נאמן לה. למעשה, הוא הכוח החברתי העממי העמוק ביותר שתוסס היום בישראל, ויש לו משהו לומר לממסד המיושן שמשמר את ההגמוניה של שורדי 77'. פשוט תסתכלו מי הראשונים להתייצב להגנת המנגנונים, ותבינו מי חותר לרפורמות של יחסי הכוח, ולמי יש אינטרס לשמר אותם. השמאל הפך לכוח ריאקציונרי, מגן המשטר הישן, בזמן שהימין מדמיין עתיד חדש.
עכשיו תבחרו צד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
