המעריצים

כילד הערצתי זמרים וזמרות, כוכבי מסך וכוכבי כדורגל. הייתי מהילדים האלה שמחכים מחוץ לחדרי ההלבשה של הקבוצה האהובה, הפועל ירושלים האומללה במקרה שלי, כדי לקבל עוד חתימה מהכוכבים שמי זוכר אותם היום, כדי להעניק להם שי קטן שקניתי בלירות הבודדות שחסכתי מדמי הכיס.

אחר כך גדלתי, ולתקופה מסוימת בחיי הפכתי כוכב נערץ בעצמי. אולי תזכרו את התקופה ההיא של "העולם הערב", של "עשינו עסק", של "קטן עלינו". החוויה של המון אדם הקורא בשמי בזמן שאנשי אבטחה מנסים לפלס לי דרך היתה לי משונה. הרגשתי פער עצום בין מה ומי שאנשים חושבים עלי לבין מה שהרגשתי שאני באמת. לא הבנתי מדוע מצטופפים סביבי, מדוע מבקשים את חתימתי העקומה, מדוע נערות בוכות מהתרגשות כשהן רואות אותי.

ידעתי שאני אותו נער חסר ביטחון, ביישן, מגושם חברתית שהייתי, רק עם תדמית נוצצת מהניילונים. הפער גרם לי מבוכה. לפעמים האמנתי להערצה, השתכנעתי שאני ראוי לה, ומייד נהייתי שחצן מתנשא, כי איך אוכל להעריך מי שמעריץ אדם קטן כמוני. לפעמים לא האמנתי לכל מה שהתרחש סביבי, ואז נתקפתי בהלה, שמא יגלו מי אני באמת ויביישו אותי.

לכל הטורים של אברי גלעד

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

ההצצה הזאת שקיבלתי אי שם בשנות העשרים שלי לעולם ההערצה ההמונית, הספיקה לי לתמיד. ראיתי מקרוב איך היא מרחיקה אותי מעצמי, איך היא הופכת אותי לאדם בודד. מאז, לאט־לאט, הלכתי לשוליים של העשייה התקשורתית, למקומות שבהם יש יצירה אבל אין הערצה. היום, כשאני עובר ליד חבורת נערים ונערות ולא חש שמשהו בי מתכווץ ומתכונן למתקפה כמו שהיה פעם, אני מודה לאל שזיכה אותי להיות שם, לעזוב, ולא להצטער לרגע.

כשאני רואה המון זועק את שמו של מנהיג, חוזר עליו כמו בטקס פגאני עתיק, אני מצטער מאוד. מצטער על ההמון, שמשתעבד לתדמית שאין בינה ובין המציאות כמעט כלום, מצטער על הנערץ, שמוזן בחומר שלא טוב לבריאות שלו, שגורם לו לזלזל באנשים החוזרים בקצב על שמו, להאמין שהוא אדם יוצא דופן, למות מפחד שיום אחד זה ייגמר.

הערצה היא משהו שטוב לגיל הנעורים. זה משרת צורכי נפש של מתבגרות ומתבגרים, שמחפשים דמויות לחיקוי ותשוקת בוסר. אבל מבוגרים שממשיכים להעריץ בני אדם בשר ודם קצת תקועים בגיל הנעורים שלהם, ולא בקטע טוב. להעריך אדם, לכבד אותו, לקבל ממנו השראה, זה מעולה; לחשוב שהקיום תלוי בו, שאין בלתו - זה סימן שאיבדת את החירות שלך.

עישון

בימים האחרונים פורסם שחברת הטבק פיליפ מוריס הציעה לסטודנטים לרפואה(!) כרטיס טיסה לשווייץ וכסף רב אם יסכימו להיחשף במשך שנה לתכנים של החברה. הם סירבו. מזל.

לפני כשנתיים הסכמתי לקבל מפיליפ מוריס את המוצר החדש שלה, הסיגריה האלקטרונית אייקוס, לניסיון. במהלכו גיליתי ששיטת האידוי, שאמורה להחליף את שיטת שריפת הטבק, היא ממכרת לא פחות, ואולי הרבה יותר.

חברות הטבק ממשיכות בניסיונות להלך על החבל הדק בין יצירת התמכרות לניקוטין ובין רצונן לא להיות מואשמות ברצח 8,000 איש בישראל מדי שנה. אני מודיע כאן שאם הרוטציה בתפקיד ראש הממשלה תגיע אלי, ולו לחמש דקות, הפעולות שאנקוט ראשונות בתפקיד יהיו:

1. מעצר המנהלים של כל חברות שיווק הטבק בארץ והלוביסטים שעבדו ועובדים בשירותם, והאשמתם ברצח מכוון במטרה לגרוף רווח כספי.

2. החרמת כספי החברות והעברתם לפיצוי לאומללים שנפלו ונופלים ברשתם. כל אדם שיחלה במחלה קשורת עישון יפוצה על ידי קרן מכספי חברות הטבק.

3. איסור על מכירת מוצרי טבק מכל סוג שהוא בכל החנויות, למעט בבתי מרקחת עם מרשם רופא, בבודדת.

כ־20 אחוזים מהישראלים מעשנים. אישית אני חושב שאין צורך להתחשב בצורכיהם המיוחדים של המעשנים, אלא כשזה לא פוגע בשאר האוכלוסייה. לדעתי יש לאסור טוטאלית את העישון במסעדות, כולל במרפסת, בכניסות לבניינים, בגני משחקים, בתחנות אוטובוס ובתחנות רכבת - למעשה, בכל מקום שבו יש מפגש לא רצוי בין לא־מעשן לבין תפרחת עשן מריאותיו הסובלות של מעשן.

שיעור המעשנים בישראל אינו יורד, תודות לחברות הטבק, שמפעילות גייסנים שמפילים ברשתם צעירים שימלאו את השורות המתרוקנות בגלל הסרטן המשתולל. שר הבריאות מקשה על עישון חומר הידוע כתרופה, קנביס, ואינו נלחם מספיק בעישון הטבק, מטעמיו התמוהים.

מאז שהפסקתי לעשן התחלתי לראות את הגיחוך שבפעולת העישון: הרעלה עצמית סופנית, תוך שכנוע עצמי שזה מרגיע. מרגיע כמו לקלוע את החבל שממנו תיתלה בכיכר העיר. המאבק בעישון חייב לעלות מדרגה. כל מה שצריך זה ממשלה קשוחה. בלי פילטר.

עצים

ידיעה נוספת שהתפרסמה השבוע גרסה שחוקרים הצליחו להקליט את זעקתם של צמחים הצמאים למים. הם אשכרה צועקים, רק בתדר שאנחנו לא שומעים. חבל, אולי פחות עציצים היו מתים אצלי לו שמעתי את מצוקתם בזמן.

במקביל, בדיוק סיימתי לקרוא ספר נהדר, "החיים הסודיים של העצים" שמו, ובו יערן גרמני אחד, פטר וולבן, שכל ימיו עסוק בחקר עצים, מביא כמה עובדות שלא ידעתי ושהפכו את עולמי עלי.

למשל, הידעתם שאם עץ נקלע לצרה - נגיד, נשברו ענפיו בסערה - עצים אחרים מאותו סוג בסביבה שולחים אליו שורשים ומזרימים לו חומרי תזונה, לעיתים במשך עשרות שנים? והידעתם שעצים תומכים זה בזה בשעת רוח חזקה, הם ממש נשענים אחד על השני, ואם אחד נופל אז כל אלה שסביבו מתנדנדים יותר חזק, מה שפוצע את קליפתם וגורם להתעבותם ולהתחזקותם? והם מדברים, העצים. ממש לאט, מתחת לפני הקרקע, בשורשים, אבל יש שם שיחות עומק.

בקיצור, צמחים הם בעלי חיים. הם אמנם קשורים למקומם, והמסרים שהם מעבירים אחד לשני הם מאוד איטיים, לוקח להם זמן רב להגיע, אבל יש בהם חיים ממש.

וזאת בעיה קשה. כי אם הגבול מיטשטש בין צומח לחי, אז ברנש מתייפייף כמוני, שגזר על עצמו לא לאכול שום דבר בעל תודעה או רגש, לא יכול לאכול צמחים, כי נשמת הבורא בנקבוביותיהם, וכל פגיעה בהם גורמת להם סבל ממשי, גם אם בלתי נקלט על ידי החושים שלי.

בקיצור, מסתמן שבקרוב איאלץ לעבור לתזונה המבוססת על דוממים בלבד. אני אצטרך לאכול אבנים, גבישים, מלחים, מתכות, ולא אצטרך לסבול מהמחשבה שלסתותיי טוחנות יצורים חיים, מי יותר ומי פחות, שכל מה שרצו הוא להמשיך לחיות ולא להיאכל. בכוונתי להקים תנועה חדשה, המינרליסטים, אנשים שאוכלים רק יסודות כימיים. לבוקר שייק נחושת, לצהריים קציפת קובלט על מצע אשלגן, ולערב - מי בכלל יגיע לערב עם זה.

אתם יודעים מה, חבל שאני לא יכול לעכל צעצועים מייד אין צ'יינה. ככה העולם היה מקום הרבה יותר יעיל.